יש בישראל משפחות רבות שמתמודדות עם גידול של ילד מיוחד תוך קושי אדיר. ההגדרה "מיוחד", שהפכה לשם קוד לשלל אתגרים - פיזיים ונפשיים, סיעודיים ובריאותיים - דורשת פירוק והרכבה.
ישנן משפחות שלאורך עשרות שנים מטפלות במסירות אין קץ בילדים חולים מאוד, אף שאלו גומלים להן באלימות, באטימות, לפעמים באכזריות ממש. לא כל לקות או כל הפרעה נפשית היא אירוע שאפשר להכיל בקלות, לא פעם "הצרכים המיוחדים" הם באמת מיוחדים במינם ודורשים כוחות נפש כמעט בלתי נתפסים, על מנת לאפשר לאדם הפגוע חיים סבירים בלי להחריב את חייהם של שאר בני הבית. כל מקרה הוא סבוך וכואב, בכל מקרה ומקרה ראוי שהמשפחה תקבל מעטפת ותמיכה - ממשלתית, קהילתית וחברתית. כל מקרה הוא גם טרגדיה וגם התנפצות של חלומות ותקוות, ולא פעם מדובר במלחמת הישרדות ממש.
בסוף השבוע התראיינה כאן פרופ' גליה בלום ממכבים-רעות במטרה אחת: לנקות את שמו של בעלה, שהרג את בנם המאומץ ביער לפני 3.5 חודשים. עמרי בלום היה ילד אוטיסט שסבל מתסמונת אלכוהול עוברי ובראשית חייו נגמל מסמים, שבהם השתמשה אימו הביולוגית. הוריו המאמצים רצו לתת לו חיים אחרים וגילו שהם בעיצומה של התמודדות סיזיפית עם ילד שסובל משלל בעיות, חלקן אלימות.
על העובדות אין עוררין: האב שי יצא ליער עם בנו כשברשותו נשק ושלוש מחסניות. הוא ירה בבן תשע פעמים ודקר אותו בליבו, לאחר הירי, עוד פעמיים; אירוע שנשמע כמו הוצאה להורג הפך בפיה של האם לסיפור טרגי "בלבד", שממד הפשע בו כמעט ולא קיים. היא שלפה את המסירות של האב, ההגנה העצמית (אף שאין לכך שום אינדיקציה בתיאור העובדתי) ואפילו השירות הצבאי שלו כאיזו טראומה מודחקת. הרומנטיזציה המוחלטת שבה תיארה את חייה ובחירותיה, ובעיקר הטשטוש המוחלט של הפשע הנורא שכולל תשע יריות ושתי דקירות בלב, הוא סיפור מעמדי מובהק, וצריך להסתכל עליו קודם כל באופן הזה.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet תארו לעצמכם שמשפחת בלום הייתה משפחת עזריה או אבו-שקרה. שהם היו גרים ברמלה, בחברון או בנצרת. האם יש גרם אחד של סיכוי שהם היו זוכים לכזו תהודה ציבורית? שהיו להם בכלל הכלים - המעמדיים, החברתיים או הכלכליים - לקחת יח"צן או עורך דין ממולח? האם סיפורם היה נשמע באוזנינו כה טרגי ובלתי נמנע אם האבא היה מתנחל מקריית ארבע או ערבי מלוד? הסיבה שבגינה מלכתחילה הם יצאו למסע הטיהור התקשורתי היא, כמובן, להשפיע על השופטים בתיק, לעצב את תפיסת עולמם ולצייר תמונה חד-ממדית של משפחה מסורה שהתרגש עליה אסון, אך אין לה עליו אחריות.
זה מקרה קלאסי שמאפשר לראות לעומק את העיוות החברתי שבו אנו חיים: למי אין קול בכלל, ולמי יש מגפון כל כך חזק שהוא מטשטש גם חשד לרצח. למי יש תודעה ברורה כי ברשותו הון כלכלי, חברתי ותרבותי לעצב שיח ציבורי, ומי נותר אילם אל מול מערכות ענק. אחוזי ההרשעה, הכליאה והענישה על פי מעמדות ומוצא מספרים בדיוק את הסיפור הזה. הניסיון שעמדה בו המשפחה נורא, והשופטים יצטרכו להכריע בתיק, אבל משפחת בלום מאפשרת לנו להציץ אל מפעל הטיהור שבנתה לעצמה - רגע לפני שתעמוד מול מערכת הצדק, שמתיימרת להיות עיוורת.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 04.09.23
