אחותו של ידין טננבוים שולפת גלויה מהערימה שעל השולחן. הדבר הראשון שתופס לך את העין זו מדבקה של דונלד דאק מפצח אגוז קוקוס. שום מטאפורה אינה מסתתרת כאן. רק רצון לשובב את נפשו של חייל למוד קרבות.
התאריך שעל המכתב הוא 24 באוקטובר 1973. "ידין יקירי שלום, בתקווה שהנך בקו הבריאות", כותבת אמו; "אנו מחכים בכיליון עיניים לקבל ממך מכתב או גלויה", מפציר בו אביו; והאחות הקטנה מסכמת: "מחכים למכתבים או גלויות או ד"שים ממך! לא קיבלנו ממך כלום! ידין! להתראות בקרוב!"
המילים הללו אינן מסגירות את סערת הנפש של בני משפחת טננבוים, שלא קיבלו אות חיים מיקירם מאז פרוץ המלחמה; ששלחו מכתב בכל יום, לעיתים גם פעמיים ביום, אולי יענה; שהמתינו בתורנויות ליד הטלפון בבית, אולי יתקשר. והם ימשיכו לחכות לו גם אחרי שוך הקרבות. ולקוות. ולנסות להבין מה קרה שם, על גדות תעלת סואץ, בלילה הראשון של מלחמת יום הכיפורים, כאשר הטנק של ידין ספג פגיעה ישירה. ולעבור על תמונות השבויים, אולי יזהו את פניו. ולתחקר את חבריו לקורס מפקדי הטנקים, אולי יעלה שביב מידע. והאב ייצא לסיני, עד התעלה יגיע בחיפושיו אחר בנו הנעדר. ופיסה אחר פיסה, כמו פאזל, יורכב סיפור לחימתו של החלילן הווירטואוז שהפך לתותחן טנק מצטיין. והשבועות ינקפו, ואחריהם החודשים, והתקווה תלך ותדעך, עד לרגע שיוכרז כחלל צה"ל שמקום קבורתו לא נודע. ורק כעבור שנה יקבלו ההורים את ההודעה הרשמית: סמל ידין טננבוים, שנפל ב־7 באוקטובר לצד מפקדו, סמ"ר יוסי אובידה, יובא לקבר ישראל.
5 צפייה בגלריה
(ידין טננבוים ז"ל. "אני זוכר את ידין ואת אחי מייק מנגנים יחד דואטים אצלנו בבית", נזכר הרצוג | צילום: באדיבות המשפחה)
עיר מקלט
5 צפייה בגלריה
יצחק הרצוג ואלה טננבוים, אז. "לא היינו יושבים ודנים על המלחמה" | צילום: באדיבות המשפחה
בת 13 הייתה ד"ר אלה טננבוים־קורן כשאחיה הוכרז נעדר. זהו משא כבד, כמעט בלתי אפשרי, על כתפיה של ילדה. ומי שעזר לה לשאת אותו היה בנם של ידידי המשפחה משכונת צהלה בתל־אביב, חבר ילדותה ושותפה לספסל הלימודים ביסודי - יצחק (בוז'י) הרצוג. "אפשר להגיד שאימצנו אותה כאילו היא אחותנו", מספר הנשיא הרצוג במפגש שערכנו איתו ועם אלה במלאת 50 שנה למלחמה. "צריך להבין: ההורים שלה, רבקה וצבי, הקדישו כמעט את כל זמנם בניסיון לברר מה עלה בגורלו של ידין. לנסוע לכל מיני מקומות, לאתר אנשים, לאסוף בדלי מידע. מטבע הדברים, לא היה להם קשב לילדה".
אלה: "במשך חודשים הבית שלנו היה מלא אנשים וגברת אורה הרצוג, אמו של בוז'י, אמרה שזה לא רעיון טוב שאהיה בבית כל כך הרבה. אז הייתי הולכת למשפחת הרצוג, ל'אואזיס'. זו הייתה עבורי עיר מקלט. בכל פעם שנסעו לטייל, או הלכו לבריכה, הם היו מזמינים אותי להצטרף אליהם. והכל בצורה חמה וחכמה ומכילה. אני רוצה באמת לשאול את הנשיא: איך הסכמת להיות איתי בסיטואציה כזו כל כך הרבה זמן? מאיפה היו לך הכוחות להכיל אותי?"
5 צפייה בגלריה
לאונרד ברנשטיין מעניק להוריו של ידין את התקליט עם היצירה שכתב לזכרו | צילום: אילן ברונר ז"ל, באדיבות שרון לדר
הרצוג צוחק. "זה נראה לי הדבר הכי טבעי בעולם. פשוט קיבלנו על עצמנו משימה. זה כמו להתגייס למען מישהי מהמשפחה".
ובכל זאת, איך ילד בן 13 מעודד ומנחם ילדה בת גילו? מה אומרים בכזה מצב?
הרצוג: "האמת שלא דיברנו על זה. התעלמנו מהסיטואציה. נכון, אלה?"
אלה: "נכון. שיחקנו משחקי קופסה, ראינו טלוויזיה, עשינו דברים שילדים בגיל הזה עושים. לא היינו יושבים ודנים על המלחמה".
5 צפייה בגלריה
יצחק הרצוג ואלה טננבוים, היום. "אפשר להגיד שאימצנו אותה כאילו היא אחותנו", אומר הנשיא | צילום: אלכס קולומויסקי
הרצוג: "הייתי לאחרונה בניחום אבלים אצל משפחתה של בת שבע נגרי ז"ל, שנרצחה בפיגוע. ניגשתי אל בתה שיראל, שנאמה בהלוויה בפני עם ישראל כולו. וזו ילדה בת 12, בגיל של אלה ושלי בזמן המלחמה, פחות או יותר. היום מדברים על אובדן מגיל מאוד צעיר. באותם ימים לא היו מדברים על זה".
והוא היה לצד אלה גם בשעות ההמתנה הארוכות לטלפון שלא יגיע. "לא היו אז ניידים", היא אומרת, "וכל אותה תקופה הקפדנו שיהיה מישהו בבית, ליד הטלפון. אולי יגיע שביב מידע על ידין, ואולי הוא עצמו יתקשר ויגיד: אני בסדר". גם באותן תורנויות, הרצוג מוסיף, הם לא ישבו בציפייה מתוחה, אלא שיחקו וצפו בטלוויזיה.
וכל זה בשעה שהתכונן לבר־המצווה שלו, ואחיו הגדול מייק, כיום שגריר ישראל בארצות־הברית, נלחם בתעלה. "עליתי לתורה בירושלים בעיצומם של ימי המלחמה", מספר הנשיא. "לצערי מייק לא הצליח להגיע. המסיבה עצמה נקבעה למוצאי שבת, 1 בדצמבר, אצלנו בבית. ההורים אפילו לא הפיקו הזמנות אלא שיכפלו מכתב בכתב ידם וחילקו לחברים קרובים".
אלה: "לקראת המסיבה התקשרה הגברת הרצוג להוריי ואמרה שהיא תבין אם הם לא יבואו, אבל הם מזמינים אותי לבוא ולעזור לבוז'י לפתוח את המתנות".
הרצוג: "חשבנו שזה ישמח אותה".
אלה: בסוף לא באתי כי הייתי חולה".
הרצוג: "ואם לא די במציאות הקשה שאחרי המלחמה, האבדות הבלתי נתפסות, באותו בוקר נפטר דוד בן־גוריון, כך שהייתה אווירת נכאים. אפילו צלם לא הביאו".
בתחילת 74' הוחזרו למשפחה חפציו של ידין, שנותרו בבסיס כשיצא למלחמה. טופס צבאי שכותרתו "רשימת החפצים והמסמכים האישיים של נפגע" מפרט: מכנסיים קצרים (1); ממחטה (1); מגבות (3); משקפי שמש (1) וכן הלאה. ובסעיף 15 של הטופס, מילה אחת: מכתבים. אלה המכתבים ששלחה משפחת טננבוים, ולא הגיעו לבן. במשך כל השנים הם היו מאוחסנים באחת המגירות בבית ההורים עד שלפני כשנה, אחרי מות אמה בגיל 93, מצאה אותם אלה.
מאז המלחמה נמצאות משפחות הרצוג וטננבוים־קורן בקשר הדוק. לקראת המפגש שלחה אלה לנשיא את הגלויה שהיא והוריה שלחו לידין ב־24 באוקטובר 73', כמעט שלושה שבועות אחרי נפילתו. "האמת שלא ידעתי על המכתבים", אומר הרצוג, "זה קורע לב, התמימות הזו. ישבנו היום, רעייתי מיכל ואני, קראנו ובכינו".
הוא נוטל את אחד המכתבים שפזורים על השולחן בבית הנשיא ומקריא בקול נרגש את מילותיה של אלה בת ה־13: "אני כותבת לך לבד כי אמא ואבא כבר כתבו לך אתמול, מתי שאני ישנתי, ולכן ניצלתי את ההזדמנות לכתוב לך גלויה שלמה. את חלקי במלחמה תרמתי בדבר דל ביותר – חילקתי מכתבים שחיילים שלחו. איזו שמחה הייתה כשקיבלו אנשים את המכתבים! אנחנו גם רוצים שמחה כזאת".
המחווה של ברנשטיין
בן 19 וחודש היה ידין טננבוים בנופלו. הוא גדל בשכונת צהלה בתל־אביב, שאיבדה 11 מבניה במלחמת יום הכיפורים. אמו, רבקה, הייתה נינתו של יואל משה סלומון, ממייסדי פתח־תקווה. מגיל צעיר נחשב ידין למוזיקאי מחונן שעתידו לפניו. "ידין אובחן עם אסתמה ואמרו לו שאם ינגן בכלי נשיפה, זה יעזור לו. אז הוא התחיל לנגן בחליל", מספרת אחותו. "הוא היה בתזמורת הנוער של עיריית תל־אביב והשתתף יחד איתם בקונצרטים בחו"ל, ניגן בתזמורת הגדנ"ע, והיה לו גם הרכב משלו".
אחרי נפילתו הוציאו הוריו תקליט בשם "החליל שלא נדם", ובו מבחר קטעים בביצועו. שניים מהם נכנסו לפנתיאון של המוזיקה הישראלית עוד בחייו. כשהלחין אריאל זילבר את פס הקול של סרט הפולחן "לאן נעלם דניאל וקס", הוא בחר בידין לנגן את קטעי החליל; ידין גם היה המבצע הראשון של השיר "שלווה" ("על המחנה נדלק ירח") שהלחין יאיר רוזנבלום לסרט תדמית של הנח"ל, עוד בטרם הפך ללהיטה הענק של להקת הנח"ל ובהמשך גם בוצע בסרט "הלהקה". חוקר המוזיקה עופר גביש כותב בבלוג שלו כי הפזמונאי אבי קורן החליט לכתוב את מילות השיר אחרי ששמע את נעימת החליל של ידין.
גם ההיכרות בין משפחות הרצוג וטננבוים נולדה בזכות החליל. "הוריי שלחו את מייק ללמוד אצל החלילן המוביל באותם ימים, אורי טפליץ, והיה שם עוד ילד מצהלה, ידין טננבוים. כך הכיר מייק את ידין, שהיה צעיר ממנו בשנתיים. מייק אהב מאוד את ידין והם התחברו. אני זוכר אותם מנגנים יחד דואטים אצלנו בבית. יום אחד, עוד לפני מלחמת ששת הימים, מייק אומר לי: 'יש לידין אחות מאוד נחמדה, קוראים לה אלה, אתה תכיר אותה בבית הספר'. מאז אנחנו חברים".
כמה שנים אחרי נפילתו של ידין, ובעקבות פניית הוריו, כתב המלחין והמנצח המהולל לאונרד ברנשטיין יצירה לזכרו בשם "חליל". קונצרטי הבכורה התקיימו ב־1981 בהיכל התרבות בתל־אביב ובבריכת הסולטן בירושלים בניצוחו של ברנשטיין ובביצועו של ז'אן פייר רמפל, שנחשב לגדול החלילנים במאה ה־20. "זו הייתה חוויה של פעם בחיים", מספרת אלה.
אם ידין היה יודע שלאונרד ברנשטיין כתב לזכרו יצירה, מה הוא היה אומר?
אלה: "הוא בטח היה אומר, 'לא הגזמתם קצת?'"
ד"ר טננבוים־קורן, נשואה ואם לתאומים, רופאה בהכשרתה, הייתה המנהלת הרפואית של פייזר בישראל, ועוסקת כיום בייעוץ בתחום הביוטק והמכשור הרפואי המתקדם. בביתה ברמת־השרון היא שומרת את החליל של ידין, ארוז במזוודת העור המקורית. מאז נפילת ידין, ניגנו בו פעם אחת. "ביקרה אצלנו חלילנית אמריקאית בשם פאולה רוביסון שהוציאה דיסק לזכר ידין, וביקשה לראות את החליל ולנגן בו".
ומה זה היה בשבילך, לשמוע מישהו מנגן בחיל של ידין?
"מוזר ומרומם רוח בה בשעה. הרי נגינת חליל, וכלי נשיפה בכלל, זו נשמת אפך".
"שני פגזים בצד ימין"
לידין הוצע לשרת בתזמורת צה"ל, אך הוא התעקש להתגייס לשריון. כשפרצה המלחמה היה לקראת סיום קורס מפקדי טנקים, ושובץ כתותחן בצוות של יוסי אובידה לצד הטען־קשר חיים (אימיק) לוי והנהג איל בן ראובן, לימים אלוף בצה"ל וחבר כנסת. חטיבה 460 על שני גדודיה - 198 (קורס מפקדי טנקים) ו־196 (קורס קציני שריון) שעטה לעבר התעלה כשמשימתה היא לבלום את השריון המצרי ולסייע למעוזים הנצורים. רק טנקים מעטים, ובהם הטנק של ידין, הגיעו אל קו המים. רבים נתקעו בדרך או שקעו בביצות.
"הגענו לתעלה בסביבות תשע בערב", משחזר אימיק. "התחלתי לטעון פגזים וידין התחיל לירות. אתה יורה שניים־שלושה פגזים ואז נוסע אחורה ומחליף עמדה. תוך כדי פרסנו זחל. הטנק נתקע, אבל שאר המערכות תיפקדו. כשאתה בתוך טנק, מוקף בעשרות טונות של פלדה, יש לך אשליה ששום דבר לא יכול לקרות לך".
בשלב זה הבחין צוות הטנק בדחפור מצרי שחצה את התעלה, והחל לפרוץ את הסוללה כדי להכשיר מעבר לכוחות השריון. "ידין ירה פגז, פגע בדחפור והשמיד אותו. ואז פגע בשני טנקים מצריים נוספים שניסו לעבור בפרצה. מחאנו לו כפיים לכבוד הפגיעות היפות שלו. היינו מבסוטים".
אבל האופוריה לא נמשכה זמן רב. "הכלים שפגענו בהם נדלקו והלהבות האירו את כל האזור, כך שהפכנו להיות חשופים. פתאום אני שומע בום נוראי ואחריו עוד בום, ומרגיש מכה חזקה, ואז דממה. והטנק מתמלא בריח שרוף, ריח נוראי שלא עוזב אותך במשך חודשים. ואני מתחיל לצרוח מכאבים. בדיעבד הבנתי שחטפנו שני פגזים בצד ימין, היכן שעמדו המפקד והתותחן. אני הייתי בעמדת הטען־קשר, בצד השמאלי של הטנק, ומה שהגן עליי זה התותח והמגן תותח".
אימיק נפצע קשה, אך היה עדיין בהכרה והצליח לקפוץ מהטנק. "איל הנהג, שלא נפגע, ירד גם הוא מהטנק, זחל על הקרקע ונתקל בי. הוא התחיל לטפל בי ולחבוש אותי ואז הבחין בטנק שוט (צנטוריון) כמו שלנו נוסע לכיוון התעלה. זה היה הטנק של איל יפה, חניך בקורס קציני שריון ואחיו של המג"ד, עמיר יפה. בן ראובן ניגש אל הטנק, אמר שנפגענו וביקש מהם לחלץ אותנו".
על מה שאירע באותן דקות יש גרסאות שונות, אבל שני האילים סיפרו בראיונות בעבר כי איל יפה סירב לפנות את ניצולי הטנק הפגוע, שכן היה נחוש להמשיך במשימתו: בלימת הכוחות המצריים שחצו את התעלה. הוא הבטיח לבן ראובן כי ברגע שיוכל – יבוא לחלץ אותם. "הגענו למסקנה שהכי בטוח להמתין בטנק, כי האזור שרץ בכוחות מצריים. שמענו אפילו צעקות בערבית", משחזר אימיק. "בן ראובן עזר לי לטפס, הושיב אותי על כיסא הטען־קשר, ואז איבדתי את ההכרה".
יפה קיים את הבטחתו, וכעבור שעה וחצי או שעתיים חזר לאסוף את אימיק ובן ראובן. הוא העביר אותם לטנק אחר שפינה אותם לתאג"ד והמשיך למשימתו הבאה: חבירה למעוז מפרקת הנצור, שחייליו שיוועו לעזרה. בן ראובן הצטרף לכוח טנקים שעלה לרמת הגולן והשתתף בקרבות הבלימה מול הסורים, ואילו אימיק הוטס לבית החולים סורוקה. "הפגז ריסק לי את כף רגל ימין, הוריד לי חלק מהירך והמותן הימנית, דפק לי רסיסים בעין ובלחי של צד ימין. מאז נהייתי שמאלן..."
שנה אחרי שהובאו למנוחות קיבלו ידין טננבוים ויוסי אובידה את עיטור המופת. "חזרתי עם הוריי מטקס חלוקת העיטורים בירושלים", נזכרת אלה, "וכשהגענו הביתה מצאנו בכניסה חבילה קטנה מהגברת הרצוג עבור אמי, משהו סמלי ביום הקשה הזה. אני לא יכולה להגיד שאמא שמחה, אבל ליבה ממש התרחב".
גבורת הלוחמים
המלחמה טבועה עמוק בנפשו של הנשיא הרצוג. אביו, נשיא המדינה לשעבר, האלוף חיים הרצוג, כתב את הספר "מלחמת יום הדין", אחד המסמכים המקיפים והנוקבים ביותר על מלחמת יום כיפורים. הספר, שיוצא בימים אלה במהדורה מחודשת בהוצאת "ידיעות ספרים", אינו עוסק רק בצדדים האסטרטגיים, המדיניים והמודיעיניים. הוא מתאר בהרחבה את גבורתם של הלוחמים הפשוטים והמפקדים הזוטרים שרבים מהם שילמו בחייהם, בהם ידין.
"רק אחרי שבוע התחילו להגיע ההודעות על הנופלים", מספר הרצוג. "פתאום הודיעו ברדיו שיש 650 נופלים. את זה אני לא אשכח. ואני זוכר שהלכנו בתל־אביב, לאסוף חבילות לחיילים או לגייס כסף למלווה ביטחון. נכנסנו לאחד הבניינים ופתאום אנחנו שומעים זעקה נוראית. הבנתי בדיוק מה זה. אז גם התחילו להגיע השמועות שידין נעלם, והבשורות הקשות על הנופלים מבני השכונה, שאת כולם הכרנו: סגן מיכאל ורדי ז"ל, הבן של האלוף רפאל ורדי. רב־סרן אייל שחם ז"ל, הבן של איש הפלמ"ח זאב זוניק שחם. סא"ל אבי לניר, הטייס שעונה למוות בשבי הסורי. ועוד, ועוד ועוד".
גם הקשר עם אלה עשה את שלו. "כשהייתי שר הרווחה הגיעה אליי קבוצה של אחים שכולים שהקימו עמותה בשם 'לנצח אחי' ודרשו זכויות והכרה. הקמתי ועדה ציבורית בראשות השופט יעקב שמעוני, שהמליצה להסדיר את מעמדם של האחים השכולים. מיכל ואני פוקדים כל בית שכול, גם אזרחי וגם צבאי, ואחד הדברים הראשונים שאני שואל בניחום אבלים זה על האחים והאחיות השכולים וכיצד הם מתמודדים. איך את, אלה, רואה את זה מנקודת מבטך כאחות שכולה?"
אלה: "יש כמה שלבים בחיים של אח או אחות שכולים. יש את השלב של להיות משפחה שכולה עם הורים צעירים, את השלב שבו ההורים כבר מבוגרים, ואחרי זה השלב שההורים כבר אינם. וכל שלב כואב בצורה אחרת".
במלחמה הזו, כמו בשאר המלחמות, נפלו חילונים ודתיים, אשכנזים ומזרחים, ימנים ושמאלנים. אולי יש כאן מסר של שותפות גורל שכדאי להשמיע דווקא עכשיו?
"בהחלט", אומר הנשיא. "אני פוקד כבר שנים את בתי העלמין הצבאיים. כחבר כנסת הייתי מגיע שעה, שעה וחצי קודם, עובר את כל החלקות וכל הקברים. כמו שאמרת, אף אחד מאלה שטמונים מתחת למצבות לא נשאל לדעתו הפוליטית, ולא סיננו אותו לפי מוצאו ואמונותיו. כולם היו מוכוונים למטרה אחת: ביטחונה של מדינת ישראל. אני מקווה שגם המסר הזה יהדהד בימים האלה".
