בני גנץ צודק כמעט בכל מילה בנאום השבוע שבו דחה, למעשה, את ההצעה של בנימין נתניהו להיכנס לשיחות סביב המהפכה המשפטית. הרי ראש הממשלה לא מצליח להגיע להסכמה עם חלקים במפלגה שלו ובקואליציה שלו. אז עם גנץ הוא יגיע להסכמות? לשם מה? כדי שאיתמר בן גביר ויריב לוין יודיעו רגע אחרי שמשהו אולי יסוכם, שהם לא מסכימים? ודקה אחר כך נתניהו יתקפל כדרכו? וגנץ יעשה צחוק מעצמו?
ולמרות זאת, גנץ היה צריך לומר כן. תמיד לומר כן. משום שאנחנו בשעת חירום. יו"ר הכנסת, אמיר אוחנה, אמר אתמול (רביעי) דברים שהשתמע מהם איום מרומז על אי-ציות, אם בג"ץ יבטל תיקון של חוקי יסוד. ותמיר פרדו, ראש המוסד לשעבר, מצטרף לגרועים שבאויביה של ישראל, כאשר הוא מכריז שישראל משליטה משטר של אפרטהייד. ספטמבר השחור כבר כאן. המשבר כאן. וכל יום שעובר ללא פשרה הוא יום שבו מעמיק הנזק למדינה.
הרדיקלים שבחבורה מתקשים להבין שטענות צודקות, ויש כאלו בשני הצדדים, לא מובילות לאמירות ההרסניות שלהם. ביטול עילת הסבירות נכפה על ספר החוקים משום שלוין ובן גביר התנגדו לפשרה. ולמרות זאת, פסילת חוק יסוד על ידי בג"ץ הוא לא התרופה. בעניין הנבצרות, גם קואליציה חשוכה צודקת לפעמים. סעיף הנבצרות, מלכתחילה, לא נועד להדחת ראש ממשלה. ורק אקטיביזם מגלומני העניק לאותו סעיף פרשנות מסוכנת ושגויה. והמחאה צודקת, משום שיוזמות החקיקה של הקואליציה יהפכו גם את המדינה לחשוכה.
ודווקא משום כך, פשרה היא צו השעה. וגם אם הסיכוי להגיע לפשרה קטן מלכתחילה, צריך לנסות. חובה לנסות. משום שגם לעניין האחריות יש משמעות. רק אם מדברים עם נתניהו, ואפילו הולכים לקראתו, אפשר לשכנע עוד ועוד גורמים, בעיקר מקרב מצביעי הימין, שמדובר בקואליציה המסוכנת ביותר בתולדות ישראל, שאין לה עניין בפשרה אלא בפגיעה ברוב, בפגיעה בדמוקרטיה, על ידי כפייה, לפי החליל של הגורמים הקיצוניים ביותר בקואליציה.
הבעיה היא שיש גורמים במחאה שהפכו לתאומים של בן גביר ובצלאל סמוטריץ'. האחרונים, בתיעובם את האליטות, יעשו כל מה שהם יכולים כדי לפגוע בכל אינטרס לאומי. אבל הם לא לבד. ההתנגדות האוטומטית לא רק לשיחות עם נתניהו, אלא גם לכל פשרה – היא תמונת ראי לימין הקיצוני. במקום לפגוע בממשלה, מתרחבת והולכת הפגיעה במדינה. פה ושם יש קריאות להפסקת הסיוע האמריקני לישראל, קריאות לנשיא ארה"ב לא להיפגש עם נתניהו, והתקרבות לקו המסוכן של קריאות, למעשה, לחרם על ישראל.
הרדיקל התורן הוא פרדו, שבראיון לסוכנות הידיעות AP קבע שישראל מנהלת משטר אפרטהייד בשטחים. סליחה?! הרי כמעט כל מה שקורה בחודשים האחרונים קרה גם בעשורים האחרונים. לא היה שום שינוי בחקיקה. זה היה בית המשפט העליון שאישר כמעט כל צעד של הממשלות, משמאל ומימין, בתחום החקיקה בשטחים. הרי ההסדר החקיקתי הוא גם פועל יוצא של הסכמי אוסלו, שיצרו את הרשות הפלסטינית ואת הכפיפות של רוב הפלסטינים למנגנוני אכיפת החוק של אותה רשות.
הרי אלה הפלסטינים שקיבלו עוד ועוד הצעות שהיו מעניקות להם מדינה. הם תמיד אמרו לא. תעמולת הזוועה האנטי-ציונית התמחתה בשקרים שהופכים את ישראל, ואת עצם קיומה, לבעיה היחידה. כחלק מהקמפיין התועמלנים מכנים את ישראל "מדינת אפרטהייד". פרדו מצטרף אליהם, ולעוד גידולי פרא שמצמיחה המחאה. הוא שאמרנו. המחאה המוצדקת נגד הממשלה הופכת, אצל הטיפשים שבחבורה, גם אם הם היו הבכירים ביותר, לתעמולה שמסייעת לאלה שמתנגדים לעצם קיומה של המדינה.
עוד גידול פרא של המחאה צמח בתחילת השבוע בגימנסיה הרצליה, כאשר בניצוחו ובעידודו של המנהל, זאב דגני, איש שמאל קיצוני, 200 תלמידים התכוונו להכריז על סרבנות. הם לא יתגייסו. הנה לנו עוד דרך להדביק למחאה תווית של שמאל סהרורי. וזו הדרך להרחיק מהמחאה את אנשי הימין, וגם להעניק לבן גביר, ללוין ולסמוטריץ' את הניצחון. רדיקליות היא לא נחישות. היא בעיקר טיפשות.
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזיעל הרקע הזה, לגנץ וליאיר לפיד אמור להיות תפקיד ממלכתי. הם לא צריכים להיסחף אחרי הרדיקלים שמקרב המחאה. הרי הם מבינים והם יודעים שהנזקים כבר כאן. פרדו לא לבד. גם שני ראשי ממשלות לשעבר, אהוד ברק ואהוד אולמרט, התקרבו לקווים האדומים, שאמורים להפריד בין התנגדות לממשלה לפגיעה במדינה. ייתכן שהם כבר עברו אותם. אבל הם לשעברים.
ללפיד ולגנץ יש אחריות. הם לא צריכים להיגרר. הם צריכים לנשוך שפתיים, ולהציב חומה בינם לבין גידולי הפרא של המחאה. וזה אומר גם, ובעיקר, להיענות ליוזמת הנשיא, שעושה בדיוק את מה שהמבוגר האחראי אמור לעשות. הרצוג מייצג את הממלכתיות. לפיד וגנץ צריכים להיות לצידו. לא נגדו.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 07.09.23
