יום אחרי פסק דין "בראון נגד מועצת החינוך של טופיקה", הזהירו עיתוני ארה"ב מהתחדשות מלחמת האזרחים. פסיקתו המהפכנית של העליון נגד ההפרדה הגזעית נתפסה בקרב מחצית העם כמי שהצילה את המדינה מהמשך שקיעה לאי-מוסריות, ובקרב המחצית השנייה כהפיכה שלטונית שגזלה מהם את זכויותיהם היסודיות ביותר. כאומה שידעה היטב את המשמעות המדממת של מלחמת אזרחים, הפחד ניכר בכל פינה.
אכן, 17 במאי 1954 נתפס כיום מכונן בהיסטוריה המשפטית של הדמוקרטיה האמריקנית. בצהריים הכריז בית המשפט העליון פה אחד שגישת ה"נפרד אבל שווה" שהכשירה את ההפרדה הגזעית - בטלה. ארה"ב הזדעזעה כולה. התדהמה נבעה מכך שרק חודשים ספורים לפני כן היה ברור שאין סיכוי שהגישה, שנתמכה על ידי רוב לבן מסיבי של יותר מ-80 אחוז, תיפסל. חומרים שנחשפו מהדיונים הפנימיים שנערכו בעליון גילו שרוב השופטים תמכו בהמשך ההפרדה משום שזה רצון העם כפי שמבטאו הקונגרס. גם כמה משופטי המיעוט, שהתנגדו להפרדה, טענו שלביטול הגישה בדרך כזו יהיו "השפעות מדאיגות" על יציבות הדמוקרטיה. "זה לא תפקידנו", הם טענו, "זה של העם".
אלא שבמהלך הדיונים מת נשיא העליון ובמקומו מונה ארל וורן שעשה את הבלתי אפשרי ושכנע את כל חבריו לבטל את מה שנתפס עד אז כמעט כחוק טבע. הם העריכו שתוך זמן קצר ההפרדה הגזעית תיעלם מבתי הספר, אלא שהמציאות לעולם חזקה יותר מפסק הדין שמבקש לכתוב אותה. וכך, 10 שנים תמימות אחרי, רק כאחוז מהילדים השחורים למדו ללא הפרדה. מציאות החיים לא השתנתה.
הנשיא וורן הבין זאת חיש מהר. לאחר שנה שבה נדמה היה שמלחמת האזרחים בין הצפון לדרום (שפסקה כ-90 שנים קודם לכן) התחדשה, הוא ניצל עתירה נוספת שהוגשה לעליון באותה פרשה, כדי לתקן את המצב. אמנם הוא חזר על ההלכה שאסרה על הפרדה גזעית, אך הוסיף משפט קטנטן – שביצוע הפסיקה ייעשה "בכל המהירות האפשרית". בדיונים הפנימיים בעליון, גם שופטים אחרים הביעו בגלוי חשש שעמידה על ביצוע מיידי של הפסיקה תביא למרי כלפיהם ולמלחמת אזרחים מחודשת. לכולם הייתה ברורה המשמעות האמיתית של "בכל המהירות האפשרית": זו הייתה הרשאה לרשות המבצעת להתקדם לאט-לאט כרצונה.
חרפת ההפרדה הגזעית עברה מן העולם רק לאחר חקיקת חוק בנושא ב-1964, שלוותה באכיפה אגרסיבית מצד משרד המשפטים (שעצר מימון לבתי ספר שהמשיכו להפריד). בסופו של יום, השינוי הכה דרוש נעשה על ידי הרשות המבצעת והרשות המחוקקת. כפי שראוי בדמוקרטיה.
מי שמכירה היטב את הפרשה ומשמעויותיה היא נשיאת העליון שלנו, אסתר חיות. כמי שצמחה במערכת השיפוטית (ולא כרבים מקודמיה בזירות "סטריליות" יחסית כמשרד המשפטים או האקדמיה), היא מבינה היטב את מגבלות כוח המשפט לקדם שינוי שחלקים נכבדים בחברה מתנגדים לו. היא הראשונה לדעת שבכלי המשפטי יש להשתמש במקרים כאלה בדיוק כמו שתיקן הנשיא וורן: "בכל המהירות האפשרית", כלומר בזהירות רבה.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'אבל כדי שזה יקרה חייבים לשמור על כללי המשחק, ובראשם החובה לציית לפסקי הדין. גם לאלה שיש מי שסבור שהם מוטעים מהיסוד וגם לאלה שיש מי שמשוכנע שהם גוזלים את השלטון מהעם. כמו שמלמד הניסיון של וורן, לרשויות המבצעת והמחוקקת יש די כלים לאיזון בית משפט אקטיביסטי מדי גם מבלי להפסיק חלילה לציית להחלטותיו. במקרה שלפנינו זה בכלל פשוט: עליהן לכונן חוק יסוד החקיקה שיסדיר את מה שמאיים לחולל פה כאוס חוקתי.
אם בארה"ב ובנושא כל כך שנוי במחלוקת זה עבד, אין שום סיבה שזה לא יעבוד אצלנו בנושא די קונצנזואלי - כאשר גם השופטים האקטיביסטים ביותר מעדיפים שהעם, באמצעות נציגיו, הוא שיקבע את חוקתו. לכן, אין סיבה לעבור את כל המסע של וורן כדי להגיע לתוצאתו הרצויה. נדמה שהנשיאה חיות מודעת לכך. נותר רק לקוות שגם הממשלה והכנסת יזכרו זאת. בסופו של דבר, זה יהיה גם מבחנם.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 10.09.23
