אברהם ברוך נשרף חי בדירתו שבערד. במשך כחצי שעה הוא התלבט אם לקפוץ למטה או להסתמך על הכבאית שעמדה מול חלונו בקומה הרביעית. בשפת הסימנים, בהיותו כבד שמיעה, הוא סימן מצוקה לתושבים שהתקבצו סביב הבניין. בהלה. תחנונים על חייו. אזרח אמיץ אחד טיפס עם צינור על סולם שהגיע רק עד הקומה השנייה בניסיון למנוע את האסון. אך באין מנוף שירים את הסולם עד קומה 4, אברהם איבד את הכרתו לעיני הקהל. סרטון מחריד שהופץ ברשתות החברתיות תיעד את רגעיו האחרונים של האזרח בן ה-65, שכל חטאו היה שגר בערד - עיר שבה מוטב לשריפות שלא לפרוץ מעבר לקומה שנייה, שהרי הכבאית בעלת הסולם הארוך שנחנכה בה לפני שנה כבר הועברה למועצה אזורית תמר.
בטיימינג סימבולי, שתי יממות אחר כך, צייץ השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר כי "במהלך השבת קיבלתי בצער רב את הידיעה על רעש האדמה במרוקו… מיד הנחיתי את שירותי הכבאות וההצלה שתחת סמכותי להוציא משלחת לאזור האסון, לעזור במשימות החילוץ וההצלה וללוות את מאות הישראלים הנמצאים שם כעת שחלקם עדיין מנותקי קשר". על האסון בערד לא נרשם ציוץ מצידו של השר האחראי על שירותי הכבאות, גם לא עדכון על שליחת כבאית עם סולם ראוי ליישוב מוכה האסון, ובכך נרשם מנותק קשר נוסף.
במדינת ישראל, וזה לא עניין חדש, יש אנשים שחייהם שווים פחות. ערבים שווים פחות מיהודים. עניים שווים פחות מעשירים. ותושבי הפריפריה שווים פחות מתושבי המרכז. אירוע כזה, כמו של אברהם ברוך ז"ל, לא היה יכול לקרות במרכז הארץ. מותו בקרוב יישכח, וגם עכשיו הוא לא מעסיק את שליחי הציבור, שאת ה"רפורמה" הנוכחית מבצעים, כך הם מתעקשים, בשם האזרח השקוף. בשם החתירה העיקשת לשוויון בין מרכז לפריפריה. אך האמת המרה היא שהפריפריה מעולם לא עניינה את ממשלת ישראל. היא תמיד הייתה שם בשולי הדברים, כר פורה לפופוליזם אך לא למעשים.
היטיבו לתאר זאת ליסה פרץ ורובי אלמליח, בסרטם "הבית בקריית שמונה" שחוזר אל אחד המאורעות הנוראיים והנשכחים בקורות חייה של המדינה: הטבח שהתרחש ב-11 באפריל 1974 ברחוב יהודה הלוי 15 בקריית שמונה, כאשר חוליית מחבלים חדרה לבניין ורצחה 16 מדייריו. גברים, נשים וטף נרצחו דירה אחר דירה, קומה אחר קומה, בזמן שתושבים וכוחות צבא עומדים סביב הבניין ומתבוננים. במשך שנים, כך חושף הסרט, ישבו ילדי קריית שמונה בכיתות הלימוד עם הפנים לחלון, עיניהם תרות אחר מחבלים. פסיכולוג דָּרַך בעיר מוכת הטראומה רק כחמש שנים לאחר האירוע.
על מנת לטפל בכאב נדרשת ההכרה בו, ולממשלה דאז בראשות המערך היה מעט מדי ממנה. זה לא השתנה - לא אחרי המהפך עם עליית בגין לשלטון ב-1977, ולא 46 שנים לאחר מכן, שברובן (מינוס כמה שנים ורצח ראש ממשלה אחד) הימין נמצא בשלטון; אחראי על מדיניות ומשאבים, מתיימר לזעוק את זעקת האזרח הכאוב, ולא רק שלא יוצר תיקון אלא מעמיק את הכאב, את החשדנות והטינה כלפי הממסד. משמר את השקיפות המעמדית ואת הפצעים הבין-דוריים תוך שנציגיו - שחלקים מהם חוו על בשרם מחסור, אפליה והתעלמות ממסדית - משתמשים בהם לצורכיהם.
רתם איזקצילום: גיא כושי ויריב פייןהרי לכם ולכן ציניות וערלות לב: במקום לתקן עוולות חברתיות רבות שנים, הימין הנוכחי עסוק בצבירת כוח. ברמיסת המוסדות שעוד יכולים לתת קול והכרה לאזרחים ואזרחיות חסרי קול והכרה. המודעות לפערים ישנה, אך הפרקטיקה לא השתנתה. הזנחה כתפיסת עולם.
במקום לפתוח את השבוע בישיבת חירום בנושא מערך הכבאות במחוז הדרום, שמונה רק שש כבאיות עם סולם שארוך מגובה שתי קומות, בחרה הממשלה לדון אמש בתוכניות נסיעה לאומן ואף להקצות עבורן ארבעה מיליון שקל. זה בהחלט מעיד על סדרי עדיפויות. בזמן שנציגי הקואליציה מספרים לציבור שיש אותם ויש את האליטות, הם משמרים מציאות שבה לאזרחים בפריפריה הדמוגרפית והחברתית אין סולם לטפס עליו כדי לשדרג את מצבם ומעמדם, ואין סולם לרדת ממנו כשנשקפת סכנה לחייהם. אברהם ברוך ז"ל הוא עוד אזרח ששילם בחייו. קרובי משפחתו, לצד תושבי ערד, יכאבו ויישכחו.
- רתם איזק היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 11.09.23
