ספטמבר השחור מתחיל היום (שלישי), עם הדיון הבלתי סביר על הסבירות. יום אחד נצטרך לתת דין וחשבון לעצמנו איך הגענו להידרדרות הזאת. איך נכנסנו לצרה הזאת בעיניים פקוחות. איך אנשים שהיינו צריכים לסמוך עליהם, גם אם אנחנו חלוקים עליהם פוליטית, דרדרו אותנו לדיון הזה, שכבר לא משנה מה ייאמר בו ומה יוחלט בעקבותיו. משום שרק דבר אחד ברור: אף אחד לא ינצח. כולנו נצא מופסדים. ובעצם, אין שום צורך להמתין. ההפסד כבר כאן. השמדת הערך העצמית שמבוצעת כאן בחודשים האחרונים תחייב עוד פרק במצעד האיוולת.
יש אשמים יותר ויש אשמים פחות. אין שום סימטריה בין מי שמוביל ומנהיג ומקבל החלטות, לבין מי שמוחה ומתנגד. אבל ככל שעובר הזמן מתברר שהאיוולת איננה נחלת צד אחד. כך, למשל, הפנייה התמוהה של "אנשי רוח ויוצרים" לנשיא ארה"ב, ג'ו ביידן, שיחרים את ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, מדגימה ששורפי אסמים יש בכל הצדדים. השתגעתם? עד כדי כך אתם לא מסוגלים לרסן את התאווה לפגיעה בנתניהו, עד כדי הידרדרות לתהום של פגיעה בישראל?
אנחנו זקוקים עכשיו לדבר אחד, ואחד בלבד. כאשר הדברים הללו נכתבים, יש מאמץ של הרגע האחרון להגיע לפשרה. כל הניסיונות שנעשו עד עכשיו, בעיקר בחסות נשיא המדינה, יצחק הרצוג, נכשלו. זה לא אומר שצריך להרים ידיים. משום שאת הנזק הזה צריך לעצור. חובה לעצור. ואם אין מבוגרים אחראים – אז טוב שיש את הרצוג כדי שיתעקש.
וכל אלה שיוצאים נגדו, משני הצדדים, רק מוכיחים שההתעקשות על ההרס זוכה לקצת יותר מדי תומכים. וכדי להבין עד כמה המצב חמור, אז גם גורמים שאמורים להיות קצת יותר רציניים, ובוודאי חכמים – כמו ציפי לבני בדברים שאמרה בהפגנה אתמול – חושבים שתיקונים בחקיקה הם לא יותר מקוסמטיקה. לא נכון. אין שום צורך שהתיקונים יספקו את הדרישות של אהוד ברק או יאיר גולן, שניצבים בצד הרדיקלי של המחאה. הרי הטענה המרכזית היא שהדמוקרטיה בסכנה. אם כך, אז יש צורך שהתיקונים ישרתו את הצלת הדמוקרטיה.
והנה עיקר הבעיה: מעטים מובילים אותנו להרס העצמי הזה. בכל סקר אפשרי, ולמרות כל המחלוקות, יש רוב ברור ויציב שתומך בפשרה. אבל בין 20%–30% אונסים את השאר.
אל תשב על הגדר, כתב לי חבר. סליחה?! וכי יש רק שתי עמדות אפשריות? ממתי הקיטוב הוא צו מוסרי? אין שני מחנות. אין בעד ונגד. יש את מחנה הרוב שדורש רפורמה בהסכמה רחבה, וזה אומר פשרה. והתמיכה בפשרה היא צו השעה. ויש את ה"נחרצים", כלומר אטומים, שבטוחים שהצדק המוחלט בצד שלהם.
ההכרעה עברה לשופטים. זה רע להם. זה רע לשלטון החוק. משום שההכרעה צריכה להיות פשרה. וזה לא התפקיד של השופטים להגיע אליה. הם גם לא מסוגלים. הם לא פורום לגישור. אצלם יש בעד פסילת החוק או נגד פסילת החוק. זה לא חשוב מה הם יכריעו, אם הם אכן יצטרכו להכריע, אנחנו יודעים מראש שהכרעה כזאת רק תחמיר את המחלוקת ואת הבעיה. הרי יש הפגנות ויש מאמרים שקוראים להם לעשות בדיוק את מה שאסור להם לעשות. ואם הם ייאלצו לעשות זאת – אז חצי מהעם ירגיש מובס. זה מה שאנחנו צריכים?
בן-דרור ימיניצילום: אביגיל עוזייש עוד אופציה. השופטים יכולים לרמוז, לבקש, אולי אפילו להחליט: שחררו אותנו מההכרעה הזאת, משום שאנחנו לא הפורום המתאים. קחו כמה שבועות כדי לגבש פשרה. הרי ביטול עילת הסבירות היה בגדר חקיקה שכולה דורסנות. אבל זה לא קץ הדמוקרטיה.
אבל גם ביטול חוק יסוד יהיה לא רק אקטיביזם שיפוטי, אלא גם דורסנות שיפוטית. והדבר החכם ביותר הוא לא להגיב בדורסנות נגד הדורסנות. אנחנו זקוקים לאנשים חכמים. אנחנו זקוקים עכשיו לשכל ישר שיוביל להסכמה לאומית. עדיין לא מאוחר.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 12.09.23
