במהלך מבצע "בית וגן" היה רק רגע אחד שבו אחז בה הפחד. לא אוושה קלה, אלא פחד אמיתי. זה קרה דקה לפני שכלי הרכב החלו לנוע לעבר ג'נין. סגן ד"ר ש', הרופאה של סיירת צנחנים, שיצאה עם הלוחמים ללב האש, משחזרת בקור רוח מפתיע את הרגע שבו שמעה את עצמה ממלמלת "שמע ישראל": "התיישבתי ב'טיגריס' עם שני חובשים, חוליה רפואית בתוך הצוות, וחיכינו לתזוזה. הייתי עם וסט קרמי וקסדה. את תיק הרופא שלי הנחתי על הברכיים, מפני שבנסיעה אי-אפשר להחזיק אותו על הגב.
"בשלב הזה, עם רדת החושך, כבר ידעתי שניכנס לג'נין בשני גלים, מפני שלא היו מספיק כלים ממוגנים להכניס את כל הלוחמים, וידעתי שאהיה בגל הראשון. ואז, פתאום, דלת ה'טיגריס' נפתחה".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מה קרה?
"השלישה עלתה עם מישהו שהאיר עליי בפנס כדי לראות שיש לי דסקית ורשם את השם שלי ומי יושב ליד מי, ואמרתי לעצמי 'רגע, זו כבר תרשומת שאני לא כל כך מחבבת'. כשגם עשו לי תמונה, הרגשתי שזה אקט של 'אם יקרה לך משהו, יהיה מה לשלוח הביתה'. ידעתי שזה מה שחובה לעשות לפני יציאה למבצע ולמרות זאת, זה היה אקט ממש מלחיץ. גם הבחורים נלחצו. דיברנו על זה בנסיעה. 'אנחנו הולכים לחזור, בטוח שנחזור, אז מה כל הסרט?'
"כולם הבינו את המשמעויות של המבצע. היינו מוכנים לקראתו מבחינה תודעתית. אמנם נכנסתי לתפקיד רק שלושה שבועות לפני 'בית וגן', אבל תפסנו קו באזור ג'נין ונכנסנו לילה-לילה לתוך העיר. אנחנו יודעים בדיוק מה קורה בה. אף אחד לא היה תמים".
מה קורה בתוך ג'נין?
"ברגע שאנחנו נכנסים יש צרורות ירי ומטענים. אף אחד לא חשב שהוא הולך להיכנס לגן עדן, אבל מרגע שנכנסנו לא פחדתי. את בתוך המשימה, את יודעת מה את צריכה לעשות, מה הפעולה הבאה ואת צריכה לפעול".
אמא שלך ידעה שאת שם?
"כן, אמרתי להורים שאני יוצאת למעצר ומעבר לזה לא יכולתי להגיד. גם אין טעם. אין שום תועלת בלהבהיל את ההורים. חוויתי את זה בבית, כששלושת אחיי הגדולים לחמו במגלן ב'צוק איתן'. נראה לי שבמבצע הזה ההורים איבדו כמה שנים מחייהם. כיוון שהאחים שלי עושים מילואים פעילים הם ידעו, ולא ממני, שמשהו מתחיל. גם הם חוו משהו, זו הייתה הפעם הראשונה שהם לא נכנסו ואני נכנסתי. הם מאוד חששו ודאגו לי, וזה לא אופייני להם. בדרך כלל הם שקולים ומאופקים".
סגן ד"ר ש' היא הקרפ"ג ("קצינת רפואה גדודית", היא מתרגמת את ראשי התיבות האלה בלשון נקבה) של סיירת צנחנים. אחרי שש שנות לימודי רפואה במסגרת העתודה ושנת סטאז' היא התגייסה לשירות בן ארבע שנים ושמונה חודשים. נוהלי החשיפה של צה"ל לא אוסרים עליה להזדהות ולהצטלם, אבל היא זו שמתעקשת להסתפק באות הראשונה של שמה הפרטי ובתמונה שלא מגלה לגמרי את פניה.
"אני פחות מתחברת לפן התקשורתי", היא מנמקת בחיוך קטן, סמלי, "וחוץ מזה, מה כבר עשיתי? בחודש מאי נכנסתי לתפקיד וירדתי עם כולם לתפוס קו בג'נין".
ושם, כבר בשבוע השני, ציפתה לה וואחד קבלת פנים. פיגוע ירי עם ארבעה נפגעים. "הייתי במוצב ואפילו לא בכוננות", היא מספרת, "אבל ברגע ששמעתי שיש אש עליתי עם תיק הרופא לרכב של המג"ד, ובסוף הייתי הראשונה שהגיעה לאירוע מבין המטפלים הבכירים. ואני רק שבועיים בתפקיד, כן? זו הייתה הפעם הראשונה שלי באמיתי".
וזה היה כמו שדמיינת?
"לא מדובר בדמיון, אלא בהכשרה", היא מדייקת. "היו לנו פצועים עם רסיסים בפלג הגוף העליון, ורסיסים היא פציעה טריקית. היא יכולה להיראות שטחית כלפי חוץ ואין לדעת עד לאן הם חדרו. לכן, פצוע עם רסיסים מוגדר כפצוע קשה. כיוון שלא הייתי בכוננות, הייתה לי הפריבילגיה להצטרף לאמבולנס ולהגיע איתם לחדר המיון בבית החולים הלל יפה. לא עם סטטוסקופ וכפפות, אלא עם קסדה ונשק. סוג של מחזה".
4 צפייה בגלריה
בתרגיל עם התאג''ד תחת פיקודה. ''אין דיסטנס, אבל ברגע שמתחיל האקשן - ברור מי המפקדת''
( צילום: רפי קוץ)
הסתכלו עלייך?
"תמיד מסתכלים. גם בג'נין. בעיקר בג'נין. אני נכנסת לבית כחלק מהצוות שעוצר מחבלים, כולנו עם מסכה שחורה על הפנים ופתאום מישהו מזהה קוקו בלונדיני מתחת לקסדה. זה רגע משעשע".
משעשע?
"כן, כי ביחידה לא נותנים לי תחושה שאני שונה או שיש איזשהו הבדל ביני לבין הלוחמים. בג'נין, האנשים שיושבים בבית שאליו נכנסים, מופתעים מהקוקו הבלונדיני ומחייכים אליי".
ואת?
"מחייכת אליהם בחזרה. גם בסיטואציה כזאת אפשר ורצוי להיות אנושיים. המחבל לא מחייך אליי. זה עוד לא קרה".
היא אכן בלונדינית ("עם נגיעות ג'ינג'יות"), בעלת עיניים ירוקות ועור חרסינה, שמעוטר בנמשים בודדים. והיא גבוהה ודקיקה. 1.79 מ'. בת 26, נולדה וגדלה ברעות, גם בזכות העובדה שאמא שלה, דלית, הייתה אשת קבע.
"אמא הייתה ב-8200, בחטיבת המחקר של מודיעין, מב"סית", היא מתגאה. אביה, אליעד, הוא עורך דין, "אבל גם הוא איש צבא לשעבר, היה מ"פ בצנחנים, מג"ד במילואים, עשה מילואים עד שקיבל פקודה לפרוש".
"התאהבתי בכירורגיה, אבל הבנתי שהתחום הזה יתבע ממני לוותר על חלקים משמעותיים מהחיים האמיתיים, משפחה וילדים, ופסלתי את הרעיון, עד שהרגשתי שקשה מאוד לוותר על התשוקה"
בית חם של שישה ילדים, חמישה מתוכם שירתו או משרתים ביחידות קרביות, ובן הזקונים ממתין לגיוס. ש' היא הרביעית במניין - והבת היחידה. "בניגוד לסיפורים הקלאסיים, אני לא בת של רופאים ואין לנו אף רופא במשפחה", היא מקדימה תשובה לשאלה, "אבל כל החברים של הוריי הם רופאים והיה המון עיסוק ודיבור סביב העבודה שלהם. וגם 'האנטומיה של גריי' עשתה לי משהו, למרות שאיפה הסדרות ואיפה המציאות.
"לא ניתחתי צפרדעים במגמה הביולוגית מפני שתיגברתי פיזיקה וכימיה - לימים גיליתי שבשנה הראשונה בלימודי רפואה יש המון פיזיקה וכימיה - וגם לא התנדבתי במד"א, כמו רבים מהחבר'ה שהכרתי בפקולטה לרפואה".
אבל בטיול של הצופים חבשת את הברך של המדריך שמעד ונשרט.
"לא. בשום שלב לא יצא לי לטפל במישהו ולכן, כשאמרתי שאני רוצה ללמוד רפואה הוריי הופתעו מאוד. הם לא חשבו שלשם אני מכוונת ולא ראו את זה בא. מאז ומתמיד היה לי ברור שאעשה תפקיד משמעותי בצבא, חלמתי להיות טייסת. בהזמנה לבת מצווש שלי הייתה קריקטורה, אני בתוך מטוס. זה היה חלום חיי, מודה ומתוודה".
הוריה, לדבריה, צידדו בלימודי רפואה במסגרת העתודה ("גם החברים שלהם היו עתודאים") והידיעה שיהיה עליה להחזיר למדינה בשירות ארוך, ארבע שנים ושמונה חודשים, לא הרתיעה אותה. "אמא שלי שירתה בצבא 24 שנה, אז 'ארבע-שמונה' לא נראה לי מאיים. גם שלושת האחים הגדולים שלי היו המון שנים בצבא. הכול מהבית".
היא עברה תהליך מיון כפול, "גם של האוניברסיטה העברית וגם של הצבא. בפסיכומטרי הוצאתי 720, אבל לא בראשון, בשני. אני לא מהגאונים שקוראים משהו פעם אחת ויודעים הכול, אני משקיענית. חנונית? אולי, צריך לשאול את חבריי לכיתה. את הפסיכומטרי השני עשיתי יומיים אחרי הבגרות בפיזיקה, חלוקת הקשב הייתה מאתגרת".
כשהתקבלה, עברה לגור במעונות הסטודנטים, בעין כרם ובקריית יובל. "שש בנות בדירה, שתיים בחדר. אני רגילה לבית עם המון אנשים, אבל לא עם המון בנות", היא מספרת. "החשש הפך לכיף. רובן נשארו חברות שלי עד היום מפני שבאמת עברנו הרבה יחד.
"בלימודים לא התעלפתי בפעם הראשונה שניתחתי גופה, אבל גם ממש לא התחברתי לזה. לעומת זאת, בפעם הראשונה שניתחתי אדם חי הייתה לי תחושה של אופוריה: עזרתי למישהו. התאהבתי בכירורגיה, אבל הבנתי שהתחום הזה יתבע ממני כמעט לוותר על חלקים משמעותיים מהחיים האמיתיים, משפחה וילדים, ופסלתי את הרעיון, עד שהרגשתי שקשה מאוד לוותר על התשוקה.
"בסטאז' הייתי חודש במיאמי, באחד ממרכזי הטראומה הגדולים, מפני שהתחלתי את הלימודים עם מחשבה על רפואת טראומה. שם הבנתי שאת הטראומה שלי אעשה בצבא, במדים. רק אחרי השירות אתחיל את ההתמחות, כנראה בכירורגיית ילדים".
הקשר עם צה"ל נשמר במשך הלימודים. "באוניברסיטה העברית יושב סגל עם מדים שדואג לתכנים משלימים של רפואה צבאית ושל פיקוד. אחרי השנה הראשונה עשיתי טירונות 03, אחרי השנה השנייה עשיתי בה"ד 1, ואחרי השנה השלישית עשיתי קורס חובשים לרופאים עם מד"סים פעמיים בשבוע".
ואז טיפחת חלום חדש, להיות רופאה מוטסת?
"לא. למען האמת, לפני שחזרתי לשירות ניסיתי שוב להתקבל לקורס טיס. עשיתי שוב את כל המבחנים ויצאתי לגיבוש עם ילדות בנות 17. ושוב לא עברתי. למה? לא אמרו לי. אף פעם לא אומרים. אני יודעת שניסיתי, שעשיתי כל מה שיכולתי ואני שלמה עם זה. היום, בדיעבד, אני שמחה שזה מה שקרה מפני שאני מרגישה מאוד משמעותית במקום שבו אני נמצאת".
זה המקום שבו ש' נמצאה בפגישתנו הראשונה: כיסאות פלסטיק על מטר מרובע של דשא סינתטי מאחורי מבני המרפאה בבסיס בבית ליד. כשחזרה למדים היא עברה קורס קציני רפואה בן חצי שנה שבמהלכו פוצלו הרופאים הטריים למגמות.
"שואלים אותך לאן את רוצה ללכת, אבל בשורה התחתונה זה עניין של התאמה. בקורס ההמשך, שלא במקרה נקרא 'טבילת אש', שולחים אותך לחמישה שבועות בגדוד רנדומלי, להחליף את הרופא הגדודי שיוצא להשתלמות, וממשיכים לבחון את ההתאמה. הייתי בסיירת גולני, בשכם ובשבי שומרון, ונהניתי ממנה מאוד. באתי ממקום של אזרחות ומדע, ובבת אחת עברתי מאפס למאה. גם רופאה וגם לוחמת וגם קצינת מטה וגם מפקדת".
"החיילים שלי טיפלו בחברים שלהם, ואחרי האירוע היה עירוב של קב"ן לכל הצוות. קשה להגיד שזה לא נגע בי, אבל תהליך העיבוד היה באמת מוצלח. יצאתי ממנו עם מסקנות וחוויות ולא עם צלקת נפשית ממשית"
ואחרי טבילת האש, כשהחלו השיבוצים?
"נפתחו כמה גדודי חי"ר, ראיתי בחורים מצוינים שהתמודדו על תפקיד הקרפ"ג של סיירת צנחנים, וזה לא היה מובן מאליו שאקבל אותו. בטח שלא לי".
הייתה עדיפות לבחורים?
"חד-משמעית. בתפקידי חי"ר יש עדיפות לבנים. את אמורה להיות לוחמת, ללכת עם תיק רופא ששוקל 50 אחוז ממשקל הגוף שלך, עם הקרמי וציוד קשר ושלוקר. משקל של 40 ק"ג. זה לא מתאים לכל אחת וגם לא לכל רופא ממין זכר. כשאת נכנסת למעצרים אין לרגע תחושה של הבדל או עניין של מין. יש רק יכולת אישית. זה המדד".
ובכל זאת, את הרופאה הראשונה ששובצה לסיירת צנחנים.
"נכון, אבל העובדה שמעולם לא הייתה כאן בחורה אומרת רק דבר אחד - שאף פעם לא לקחו את ההימור. אחרי 'בית וגן' שאלתי את המפק"צ אם הוא לא חשש מזה שאני לא לוחמת ולא סיימתי מסלול לחימה, ולמרות זאת נכנסתי תחת פיקודו למבצע כזה משמעותי. כשהוא הודה שהיו לו חששות, שמחתי לשמוע שהיחידה לא מתייחסת למגדר שלי. אני לא מרגישה שמדי יום ביומו עליי להוכיח את עצמי כבחורה. אם כבר אז להפך, המפקדים שלי מעולם לא שידרו לי שיש משהו בלתי אפשרי עבורי בגלל שאני בחורה. עם זאת, אני מודעת לאחריות שעל כתפיי. אם אכשל בתפקיד לא יכניסו עוד בחורה לסיירת. אני אהרוס לכל הבאות אחריי".
בעשר בלילה ("בשבילי זה אמצע היום, יש לי עוד כמה חיילים לבדוק ויש ניירת, אולי אספיק לישון שעה, אנחנו יוצאים לשטח בארבע לפנות בוקר, כשיש פעילות לילית הלילות מתחברים לימים וזה מרגיש כאילו שלוקח לזמן המון זמן לעבור") היא מתרככת ומגלה שבהתחלה, ממש בהתחלה, היו לה רגעים מביכים.
"ובצדק", היא מגינה על עמיתיה לסיירת שעכשיו, ארבעה חודשים אחרי כניסתה לתפקיד, כבר מתפקדת עבורה כמשפחה. "כשהגעתי ליחידה הייתה המון בחינה סביבי. שום דבר לא נאמר בצורה מפורשת, אבל הרגשתי שמסתכלים עליי בשבע עיניים. גם קצינה חדשה, גם רופאה, גם לוחמת - מול מ"פים ותיקים, בגילי, אני אפילו גדולה יותר מכמה מהם. אחד מהם היה איתי בשכבה בבית הספר. הם רבי-סרנים ואני סגן. פעם מישהו התלוצץ ואמר, 'אני רב-סרן ותיק ואת סגן צעירה' וכולם התגלגלו מצחוק".
ענית לו?
"כמובן. 'נכון, אתה רב-סרן, אבל אני סגן דוקטור'. וגם זה הצחיק את כולם".
גם בימים שקדמו ל"בית וגן" ש' הרגישה שהיא ממריאה, בבת אחת, מאפס למאה. "בקורס מלמדים אותך שלקראת פעילות מבצעית צריך להכין נספח רפואה, ופתאום מצאתי את עצמי אחראית על כל הרפואה של כל המבצע. ואני קצינה חדשה, שלושה שבועות בתפקיד ראשון. כיוון שאת חיה ונושמת את מה שעתיד לקרות, אין מקום לפחד ולחששות, אבל צריך גב כדי להוביל את הדבר הזה. לא הייתי יכולה לעשות את זה לולא הייתה לי מעטפת מצוינת מקציני הרפואה של החטיבה והאוגדה ומהמג"דים שלי, בעבר ובהווה.
"היום, באמצע מסדר, כשהחיילים שלי מבינים שכל היום לא הכנסתי שום דבר לפה, הם רצים לחדר האוכל להביא לי צלחת. לא הייתי שורדת בלעדיהם. פעם עליתי לאיזה לו"ז בזום, כשהייתי באפטר בבית, וקיבלתי שיחה מקצין רפואה אוגדתי. שיחת נזיפה. איך אני מעיזה לעלות ללו"ז כשאני באפטר ואמורה לנוח. זה לא מובן מאליו. לא ציפיתי לקבל יחס כזה בצבא".
היא השתתפה באימונים ובתרגולים שקדמו למבצע. "תרגולות לחימה. מפקד הצוות ואני אחריו. ידעתי שכל עוד אני לא מטפלת בפצועים - אני לוחמת לכל דבר ועניין. יש שמירות ואני חלק ממספרי הברזל. בשלבים מסוימים של 'בית וגן', כשהייתי בתוך מבנה מאובטח, יכולתי לפרוק מעליי את התיק הכול כך כבד, אבל אני לא זוכרת אם ניצלתי את כל ההזדמנויות שהיו לי להשתחרר ממנו. אהבתי את התחושה שאני חלק בלתי נפרד מהאירוע.
"בדיעבד, אולי טוב שהמבצע התרחש פחות מחודש אחרי שנכנסתי לתפקיד. הצלילו אותי לתוך המים הכי עמוקים. כשלמדתי לזהות את הקולות של המפקדים בקשר הבנתי שזהו, נהייתי חלק מהצוות".
ואת נכנסת לג'נין בצוות הראשון של הגל הראשון.
"נכון", היא שומרת על הבעה קפואה. "נכנסנו לאיתור מבנה. עשינו סריקה כדי לבדוק שהכול מאובטח, שאין אנשים ואין מטענים והתחלנו את הפעילות. אני לא יודעת לצטט במדויק את הגדרות המשימה, אבל המטרה, בגדול, הייתה סיכול טרור. למצוא כלי נשק והכנות של מטענים שהם מייצרים לבד".
נתקלת באישה שיושבת בפתח ביתה ומיניקה תינוק, כשבתוך הבית מסתתר מחבל?
"לא, למרות שנכנסנו להמון בתים שבהם היו משפחות, אבל היה לי אירוע אחר. הזעיקו אותי לרדת לרחוב כדי לעזור לאישה פלסטינית שכורעת ללדת. אמרתי, 'אני לא יורדת, זה שטח לא מאובטח'. שלחו לוחמים לאבטח אותי כדי שאוכל לסייע ליולדת. איך שירדתי הגיע אמבולנס של ה'סהר האדום' ופינה אותה".
ואם האמבולנס לא היה מגיע, היית מסייעת לה ללדת?
"ברור. הנחת היסוד של הרפואה היא שמטפלים בכל מי שנזקק. ב'בית וגן' פלוגות אחרות טיפלו גם בפלסטינים שנפצעו, וחלק מהם אפילו פונו לבתי חולים בישראל. לפני שיצאנו למבצע היה צפי פצועים גבוה. לשמחתי לא נאלצתי לבצע פעולות כירורגיות בשטח, תחת אש. ביחידה שלי היו רק פגיעות רסיסים שטופלו בסוף המבצע, בשטחי ההיערכות".
למה?
"נראה לך שלוחמי סיירת צנחנים ידווחו על כל רסיס? זה היה מוציא אותם מהפעילות".
זיהית ניצנים של הלם קרב?
"כן. ראיתי אותם גם לפני המבצע, בפיגוע הירי בחיילים כשהיינו בגזרת ג'נין. הלוחמים למדו לזהות חבר במצוקה ותיפעלו את האירוע יפה, הם לא חיכו עד שאגיע ואתחיל לתפעל את הטיפול הראשוני לתגובת דחק אקוטית. גם ב'בית וגן' הלוחמים זיהו את התסמינים הקלאסיים של ניתוק ועשו את מה שצריך לעשות - בעיקר לשוחח, להוציא, ולהחזיר את הלוחם לפעילות כלשהי כדי לחבר אותו מחדש למה שקורה מסביב. החבר'ה תיפעלו את זה בעצמם ויש חיילים שעדיין מטופלים".
גם את חששת משריטה בנפש?
"בי לא ירו, לא הייתי חלק מהתפעול המבצעי הספציפי, הגעתי כשהוא נגמר. החיילים שלי טיפלו בחברים שלהם לצוות ואחרי האירוע היה עירוב של קב"ן לכל הצוות. הם סיפרו איך הרגישו כמטפלים, היו המון משמעויות שהעסיקו אותנו. קשה להגיד שזה לא נגע בי, אבל תהליך העיבוד היה באמת מוצלח. יצאתי ממנו עם מסקנות וחוויות ולא עם צלקת נפשית ממשית".
אך היה גם רגע אחד במהלך "בית וגן", היא מוכנה להודות, שגם היא הייתה בו בסכנת חיים. "כן, הייתה פעם אחת שכמעט נהרגתי. זה קרה כשיצאנו לדילוג. כדי לעבור ממקום למקום חצינו שטח שנקרא 'שטח השמדה' מפני שמכל מקום יכולים לפגוע בך. מי שמוציא אותך לדילוג הוא המפקד בשטח, שהוא חבר טוב שלי מבית הספר. הוא היה הראשון שדילג, וכשראה שהשטח נקי נתן פקודה לדלג. הדילוג חייב להתבצע בספרינט, מפני שמכל פינה יכולים לקצור אותך. איך שהתחלתי את הדילוג הגיע משום מקום אמבולנס של ה'סהר האדום' שכמעט העיף אותי באוויר. אחרי שיצאנו משם המ"פ סיפר לי שהוא עצם את העיניים כדי לא לראות אותי מתעופפת".
אז הנה, היה לך עוד רגע של פחד.
"חצי דקה. האמבולנסים של ה'סהר האדום' לא כאלה תמימים, לפעמים הם מכילים מחבלים, אבל במקרה הזה הנהג נראה מבוהל לא פחות מאיתנו".
הפגישה השנייה עם סגן ד"ר ש' נערכת בשטח. בסוף העולם שמאלה. מחנה תבץ בבקעה. הישימון בהתגלמותו. נוף צחיח וחום אימים. הנעליים שלה מאובקות ברמה שלא מאפשרת לזהות את צבען האדום, אבל אף קיטור לא נמלט מפיה.
"ברור שאני מזיעה כמו אני לא יודעת מה", היא אומרת בעודה מכוונת את מכשיר הקסטרל שמשמש למדידת עומסי חום. חמש זה המקסימום התקני, ואנחנו לא רחוק משם.
"בפעם הראשונה שעליתי ממסדר הייתי בצבע אדום, שרופה חבל על הזמן", היא זורקת כבדרך אגב, "ומאז אני מקפידה על קרם הגנה וכובע. לכל החיילים. והשלוקר שלי מלא במים צוננים".
15 חיילי התאג"ד ("אני אמא ואבא שלהם") פונים אליה בשמה הפרטי, כאילו אין דיסטנס, אבל ברגע שמתחיל האקשן ברור מי המפקדת. שלושה פצועים לכאורה מובלים לשטח. ש' רוכנת מעליהם ובתום סקירה מהירה מסמנת בטוש שחור מספר על מצחו של כל אחד. ומתרכזת בפצוע הקשה ביותר, עם הספרה שלוש. חובש אחד מקריא לה את הפרטים הידועים ורושם מפיה את ההוראות. חובש אחר נחוש להוכיח לה שהוא מחדיר את מחט האינפוזיה בצ'יק, ודווקא לו היא עורכת מבחן של מה קודם למה.
והכול מתנהל בשקט. ברגוע. היא מקרינה סמכותיות ומקצוענות. "דבר איתי", היא אומרת לפצוע, "אתה יכול לדבר?" וכשהחובש מצליח להחדיר את המחט היא מזכה אותו ב"סבבה". אין דרמות. גם בסוף העולם ימינה, לפני שהיא יוצאת לבדוק את השטח שבו תתאמן עם הלוחמים בלילה, הכול בשליטה.
אחרי "בית וגן" קיבלת קצת חופש? רגילה?
"כשיצאנו מג'נין, חצי מהיחידה סגרה שבת", היא מספרת, "וזה לא היה נורא. עשיתי את תהליך העיכול והעיבוד עם כולם. כשכולנו יחד, זה בסדר. כשהוריי הבינו שחזרנו לבסיס בבית ליד, הם הגיעו עם אוכל לכל הצוות והתייחסו אליי כאילו יצאתי מלבנון".
"בשביל החיילים שלי אני אסחב את התיק ששובר לי את הגב ואזיע בלי סוף ואתאמץ בעליות. אני אצא לריצה בין הלו"זים כדי לשמור על כושר. אני חייבת להיות בקצב, אסור לי לעכב את הצוות, לא בתרגולים ובטח שלא כשיוצאים למעצרים ולפעילויות"
ליחידת הדיור שבבית הוריה, שאותה היא חולקת עם סרן ע', היא חוזרת רק אחת לשבועיים. הם הכירו לפני ארבע שנים וחצי במסיבה שערכה אחת מהשותפות שלה לדירה במעונות.
"בסטאז' כבר עברתי לגור איתו בירושלים", היא מספרת. "הוא מהנדס מכונות, עתודאי, שמשרת במודיעין. 'גרים יחד' זו הגדרה מעניינת. אנחנו מתראים פעמיים בחודש, אין לי מזל עם אפטרים, תמיד יש פיגוע או עוצר יציאות. כשהוא מתגעגע הוא מגיע לארוחת שבת בג'נין ונשאר לישון. מסכן, גם בשבת הוא צריך לאכול אוכל של צבא. לא", היא מזדעקת, "אל תכתבי את זה. האוכל כאן מעולה והנגדים מצוינים, אבל כמו כל חייל וחיילת אני מתגעגעת לאוכל של אמא. למרות שגם אמא שלי תמיד מעמידה סירים לגדוד. בבית אנחנו גדוד קטן".
איך זה שהוא, בן גילך, כבר סרן?
"הוא גדול ממני בשבוע, אבל הלימודים שלו היו יותר קצרים והוא התחיל את השירות הרבה לפניי. לפני שיצאתי ל'בית וגן' הודעתי גם לו שאני נכנסת בלי טלפון. הוא הבין".
זה אומר שרק בעוד ארבע שנים וחצי, עם תום השירות, תוכלי להתפנות לחתונה ולילדים?
"את רוצה שאגיד משהו שיגרום לו לברוח? חלילה. אפשר להתחתן ולהקים משפחה תוך כדי השירות. היריון לא ישחרר אותי מהשירות, אבל ברור שאצטרך לעבור לתפקיד אחר".
אחת לשבועיים, בשובה הביתה, היא חוזרת לעצמה במיידי. "שמלות, תכשיטים, איפור, לק על הציפורניים, למרות שגם בשטח אני מקפידה על ציפורניים מסודרות. זה נחמד שבלילה אני לוחמת, אבל ביום אני מטפלת בחיילים. האסתטיקה והטיפוח חשובים גם הם לטיפול".
את סובלת משביזות יום א'?
"רק ברגע של היציאה מהבית, עם התיק. אני יודעת שב-11 הימים הקרובים לא אראה את בן הזוג והמשפחה, אבל ברגע שאני פוגשת את החיילים השמחה חוזרת".
ובדרך לבסיס, את מאחלת לעצמך שבוע קל או מלא אקשן?
"אני מאוד מתחברת לפעילות המבצעית ומאוד נהנית ממנה. ברור שאני לא מייחלת לאירוע רב-נפגעים, אבל אני לא מתפקדת כמו רופא במיון שמייחל למשמרת שקטה.
"כשנולדתי, כולם הבטיחו להוריי שעד שאגיע לגיל 18 כבר לא יהיה צבא, זה מה שמבטיחים לכולם, אבל זה לא קרה ואולי גם לא יקרה. עכשיו זה הזמן שלי, המשמרת שלי, ואני מאחלת לעצמי לחזור הביתה בשלום, בגוף ובנפש, לצבור חוויות טובות ולהיות משמעותית לחבר'ה שכאן. להרגיש שאני לא סתם לא נמצאת בבית.
"פעם, כשיצאתי לתרגול עם קורס מג"דים, הם שאלו אותי 'למה את כאן? מה, נפלת על הראש? בגיל 25 את מתחילה צבא?' שאלתי אותם, 'הייתם רוצים להיכנס לפעילות כזאת בלי רופא?' וכמובן שהתשובה שלהם הייתה 'מה פתאום'. אני הגב של כל חייל בן 19 שעבר מסלול וירק דם כדי להגיע ליחידה. בשבילו אני אסחב את התיק ששובר לי את הגב ואזיע בלי סוף ואתאמץ בעליות. בשבילו אני אצא לריצה בין הלו"זים כדי לשמור על כושר. אני חייבת להיות בקצב, אסור לי לעכב את הצוות, לא בתרגולים ובטח שלא כשיוצאים למעצרים ולפעילויות. יש רק דבר אחד שמבדיל ביני לבין הלוחמים. כשאני הולכת לשירותים בשטח, יש חייל שמאבטח את העץ שמאחוריו אני מתיישבת".
פורסם לראשונה: 00:00, 15.09.23
