בני נוער שסייעו ללוחמים במלחמת יום הכיפור
(צילום: אבי חי)
רונן טוכפלד (65) במקור מבאר שבע, היה רק בן 15 כשפרצה מלחמת יום הכיפורים והוא נקרא לדגל, לסייע בבית החולים סורוקה. את שגרת הנעורים הסטנדרטית, שכללה בילוי עם חברים ופעולות בצופים, החליפה לפתע עבודה כסניטר בחדר המיון, במקום העובדים שהוקפצו למילואים. "הגיעו המון פצועים ביום", הוא סיפר, "היו לנו משמרות של 12 שעות שבמהלכן נדרשנו לסייע להם - להביא שמיכות, כוס מים, לדבר עם מי שאפשר".
המשמרות הארוכות כללו גם לא מעט רגעים קשים מנשוא, ודאי עבור נערים ונערות צעירים ונטולי הכנה מספקת. "בבקרים היינו צריכים לקחת את מי שנפטר במהלך הלילה לפתולוגיה", נזכר טוכפלד. "שם, אם היה מקום, היינו מכניסים את הגופות למקררים, וכשלא היה, גופות החיילים שלא שרדו את הלילה היו מונחות על אינספור אלונקות בכניסה למחלקה. אני זוכר שעמדתי שם ולא הבנתי איך המוות נראה פתאום כל כך קרוב".
3 צפייה בגלריה
(צילומים:באדיבות פרויקט רא"י - רשת ארכיוני ישראל, משרד ירושלים ומורשת והספרייה הלאומית)
רונן הוא לא היחיד שנחשף בגיל צעיר למחיר הכבד ששולם למען הצלת המדינה. מלחמת יום כיפור הייתה ועודנה פצע מדמם בחברה הישראלית והשפעותיה ניכרות גם 50 שנה אחר כך אצל מי שלחמו בחזית. אבל לא רק אצלם. עם פרוץ הקרבות וגיוסי הבזק, העורף נותר כמעט יתום, ובני הנוער גויסו לטובת איוש המשימות השוטפות. חלקם נשלחו ללמד בבתי הספר במקום מורים שהוקפצו למילואים, לעבוד בחקלאות, לחלק דואר וגם להתנדב בבתי החולים, שם סייעו אפילו בהעברות לחדרי מתים. גם הם לא קיבלו עזרה נפשית, או דרך לעבד את החוויה הקשה.
רק אחרי שבועות ארוכים, חזרו רונן וחבריו לבית הספר, שם המשיכו להדחיק את מה שעברו. "לא דיברנו בינינו על מה שראינו, הסחנו את דעתנו כאילו זה לא קרה", שיחזר. הבכי הגדול פרץ ממנו רק כשהמדריך הנערץ שלו בצופים רב"ט רן אליאב ז"ל נהרג בחווה הסינית. "למלחמה פתאום היה מחיר אישי".
היום, 50 שנה אחרי המלחמה, הוא מבין שהמשמרות הקשות בסורוקה ליוו אותו בהמשך חייו. "כל השנים לא יכולתי לראות מחטים, בכלל אני לא יכול להישאר בבית חולים לזמן ממושך, אפילו בלידות של ילדיי לא הייתי, נכנסתי רק לביקור קצר. זו עדיין טראומה עבורי".
גם דורית זינגר (65) במקור מצפת, נקראה להתנדבות עם חבריה בגיל 14. "יום אחרי שפרצה המלחמה, הגענו לבית הספר ובחצר היו נציגי הג"א שחילקן אותנו לקבוצות, לפי גיל ומקום התנדבות. את הגדולים שלחו לבית הספר היסודי במקום המורים שגויסו, ואנחנו קיבלו שיבוץ חדש בכל יומיים-שלושה. פעם חלוקת דואר, אחרי זה ניקיון. בהמשך הועברתי למחלקה האורתופדית בבית החולים זיו. בשבועיים הראשונים זה היה מאוד רובוטי, פשוט עשינו מה שאמרו לנו במשך המון שעות. האסימון נפל דווקא כשלא הייתי במשמרת, הייתי בבית כשקראו לאחת השכנות שהגיעה לנחם משפחה שכולה מהבניין שלי, והודיעו לה שגם הבן שלה נהרג. פה הבנתי מה זה מלחמה".
דורית מספרת שלמרות הקשיים, היא לא הפסיקה להתנדב מאז. "זה נטמע בי אי שם במלחמה. הייתה תחושה של שליחות. הרגשנו שגייסו אותנו, זאת הייתה גאווה, שגם אני תורמת, לא יושבת בצד".
הנוער של חורף 73' כמעט ולא הוזכר בסיפורי הגבורה של לאחר המלחמה. תחושת השליחות, ההתגייסות המהירה וגם המראות הקשים שנאלצו לספוג בגיל כל כך צעיר. בספרייה הלאומית מצוי אוסף תצלומים ומכתבים המספרים את סיפורם של הדור שרוח הנעורים שלהם התחלפה באחת ברוחות מלחמה. כעת, לציון 50 שנים למלחמה, הם יצרו פרויקט מיוחד: "אנחנו הילדים של עורף שנת 73'" שיעלה היום לאתר הספרייה.
יעל אינגל, מרכזת הפרויקט, סיפרה על התגובות והשיחות עם מי שהיו אז בני נוער. "הסתבר לנו שמעולם לא דיברו איתם על מה שחוו במלחמה. השיחות איתם היו מרתקות, וחשפו תובנות מרגשות כמו: מי אנחנו לעומת מי שלחם ונפצע? אבל כולנו, כל הדור הזה, נושאים את זה איתנו לתמיד, מי פחות מי יותר".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.09.23
