הם היו שלושה גברים כמעט בני 30, והיא אחת, רק בת 20. ולבד. "אישום חמור באונס קבוצתי ביישוב בצפון הארץ", כך דווח באמצעי התקשורת השונים. אבל על הפרשה הוטל צו איסור פרסום, המשפט נדחק אל מחוץ לסדר היום התקשורתי ונותר רחוק מעין הציבור.
ארבע שנים לאחר מכן, נעה (שם בדוי), היום כבר בת 24, עדיין מחכה לצדק. "מה שהכי גורם לי להרגיש לבד, וזו הסיבה שהחלטתי להתראיין, הוא שזה כבר הרבה יותר גדול מאונס, זה כבר הרבה יותר גדול מההשלכות שלו", היא אומרת. "לסיפור הזה הצטרפו עוד ממדים, ואני מתכוונת דווקא למה שהיה מאותו הרגע. זה יותר מדי נורא עם ובלי קשר לאונס, מעבר למה שאני חווה כקורבן או כמתלוננת, מבחינתי כאדם, מה שקורה הוא לא בסדר".
זה קרה באוקטובר 2019, חודשיים לאחר שנעה השתחררה מהצבא. "גרתי בדירה חדשה, מצאתי עבודה חדשה, הייתי במקום טוב בחיים שלי, ואז זה קרה. באותו לילה יצאתי לבר עם חברות. שתינו, נהנינו, לא ראיתי אותם ולא הייתה לי איתם שום אינטראקציה. כשחזרתי הביתה אחד מהם עקב אחריי, ואז הוא קרא לחברים שלו".
תוך כדי שהיא מדברת היא מושכת את שערה השחור, היפה, כמי שמנסה להקהות את הכאב. ניכר שקשה לה לשחזר את הלילה הנורא ההוא, אבל גם אסור לה. היא כבולה. כל מילה שהיא מוציאה מפיה מחושבת ומותאמת למגבלות ההליך הפלילי שעדיין מתנהל, ארבע שנים תמימות לאחר מכן.
"מהרגע שהתלוננתי נגמר דבר אחד והתחיל משהו אחר – ההליך הפלילי, שהוא קשור והוא המשך, אבל עם הזמן הוא קיבל קיום עצמאי. במשטרה נחקרתי, עימתו אותי עם כל אחד מהם. אני חושבת שבשלב הזה הרגשתי שאנשים לוקחים את זה ברצינות, במובן של מקצועיות, חדות, זריזות. היה לי ברור שהם רוצים לגלות את האמת. הרגשתי מוגנת".
עקבו, ארבו, אנסו
על הפרשה הוטל כאמור צו איסור פרסום, אולם ניתן לומר שעל פי תמצית כתב האישום החמור שהוגש כחודש לאחר מכן בבית המשפט המחוזי בנצרת, הנאשמים - בר מרג'ני ואור מלול ממושב מרגליות ומאיר כהן ממושב משמר הירדן - שהיו אז בגילים 27־29 - בילו יחד בפאב המקומי. לאחר שהבחינו בנעה שהייתה שרויה במצב של שכרות, עקבו אחריה, ארבו לה, וביצעו בה את זממם. השלושה מואשמים בעבירות אונס בנסיבות מחמירות – אונס קבוצתי, הפצה של תוכן בעל אופי מיני באמצעות מכשיר נייד, פגיעה בפרטיות, גניבה ושיבוש מהלכי משפט. שלושתם הכחישו את המיוחס להם.
מאז החל להתנהל המשפט בפרשה, נחקרה נעה במהלך תשעה דיונים ממושכים. כל אחד מהנאשמים שכר את שירותיו של סנגור אחר, וכל אחד מהם חקר אותה במשך שלוש ישיבות - שעות ארוכות בכל פעם. "חקירותיה של נעה נפרסו על פני פרק זמן ממושך של מספר חודשים, במהלכם נעצרו חייה", אומרת עו"ד שירי שחף אופק, ממונה תחום נפגעי עבירות מין במחוז צפון של הסיוע המשפטי, משרד המשפטים, שמלווה את נעה בארבע השנים האחרונות. "ההליך מתנהל בעצלתיים מטעמים שונים, והדחיות, כמו גם משך הזמן הצפוי עד לסיום ההליך – פוגע אנושות ברווחתה ושלומה. להגיד שכל דחייה מערערת את נעה ואת עולמה זה בלשון המעטה. גם היום אין בסיום העדות משום הקלה, כיוון שהשיח סביב החזרה לדוכן העדים כל הזמן מרחף מעליה. חייה ממשיכים להתנהל לצד ההליך והיא סובלת מסימפטומים פוסט־טראומטיים שלא קהו עם הזמן, להפך".
עו"ד שחף אופק מדגישה את סעיף 3 לחוק זכויות נפגעי עבירה שקובע כי מתן הזכויות לנפגע עבירה ייעשה תוך התחשבות בו ובצרכיו, שמירה על כבודו והגנה על פרטיותו, ובתוך זמן סביר. "כל עוד ההליך מתנהל אין לנעה באמת פניות להתמודד עם שיקום ועם האירועים עצמם, והיום ההתמודדות שלה היא ההתמודדות עם ההליך. בתחושה שלנו הזכויות שלה והשיקולים שקשורים אליה בסוף מקבלים את המקום הנמוך ביותר בסדרי העדיפויות".
עו"ד שחף אופק: "המעמד הזה של חקירה נגדית, בטח בסדרי גודל שנעה חוותה, זה לא משהו שאף אחד היה רוצה לחזור אליו. המחשבה לחזור לשם שוב זה כמו לחזור לשדה הקרב מבחינתה. זה ההליך, אבל זה בלתי נסבל"
לדבריה הקושי נובע לא רק מכך שההליך עצמו עדיין מתנהל, אלא מעצם הידיעה שהיא ככל הנראה תצטרך לחזור לדוכן העדים. "המעמד הזה של חקירה נגדית, בטח בסדרי גודל שנעה חוותה, זה לא משהו שאף אחד היה רוצה לחזור אליו. זה צרוב בה - משך הזמן, הביטולים תוך כדי, הכמות והחדירה לפרטיות. המחשבה לחזור לשם שוב זה כמו לחזור שוב לשדה הקרב מבחינתה. זה ההליך, אבל זה בלתי נסבל".
הצו והמידור: נעה לא יודעת מה קורה במשפט שלה
מעבר לפרק הזמן הבלתי סביר שבו מתנהל המשפט, נעה ממודרת ממרבית הליכיו. "הרעיון של צו איסור פרסום הוא לשמור על הפרטיות של הנפגעת", מסבירה עו"ד שחף אופק, "זה מאוד נהוג בתיקי עבירות מין. החוק מאפשר שהדיונים ייעשו בדלתיים סגורות כדי לשמור על נפגע העבירה, זה בסדר, וזה מה שרצינו. הבעיה היא לא בצו, אלא בזה שכל עוד נעה נמצאת בסטטוס של עדה שטרם סיימה להעיד היא לא יכולה להיחשף לראיות שיכולות איכשהו להשפיע על העדות שלה. המצב הזה משאיר את נעה במקום של דריכות וחרדות, כיוון שהיא לא יודעת מה קורה במשפט שלה, בהליך שנוגע אליה.
"למשל היא יודעת שיש דחיות, אבל היא לא יודעת למה", היא מוסיפה. "כשרוצים לקבוע מועדים נוספים לדיונים זו משימה כמעט בלתי אפשרית והמשך הדיון גולש קדימה לעוד חודש, חודשיים, שלושה. דחיות כאלו שניתן היה להכיל או לעכל בשנה־שנתיים הראשונות של המשפט, אבל לא כשנכנסים לשנתו החמישית".
נעה לא רצתה להיחשף, בטח לא באמצעי התקשורת. המפגשים שלנו מגיעים בסיומן של ארבע שנים שבהן סירבה לדבר עם כל עיתונאי שפנה אליה. ארבע שנים שבהן היא שותקת ושומרת לעצמה את מה שקרה שם באותו לילה נורא, ואת מה שקורה בתוך כותלי בית המשפט, מתוך אמונה שלמה בטחנות הצדק, שאולי טוחנות לאט, לאט מדי, אבל צריך לאפשר להן לעשות את עבודתן.
"הליך משפטי זה לא נעים, אף אחד לא מגיע לבית משפט כי כיף לו וטוב לו", היא אומרת. "חקירה זה לא נעים, ואונס זה לא נעים, והשילוב ביניהם לא נעים. אבל אני מודה שאני מאמינה בשיטה. אני מאמינה שיש לזה משמעות וחשיבות. כשבחרתי את הדרך הזאת לא חשבתי שזה יהיה נעים, ולקחתי בחשבון את הקשיים האופייניים, שזה לא מעט. אבל זה כבר מעליב. אני נפגעת, זה פוגע בי. לפי מה שאני יודעת, לפי החוק יש לי זכות לכל מיני דברים. ואני חושבת שאני לא מקבלת את מה שמגיע לי. יש לי זכות להיות בדיונים האלה, מותר לי".
"אני מנסה לשקם את חיי, צריכה שההליך הזה ייגמר"
כשכל בני גילה מעבירים את תחילת שנות ה־20 לחייהם בבניית חיים עצמאיים, היא מרגישה חסומה. "אני מנסה לשקם את החיים שלי", היא אומרת בגרון חנוק. "אני צריכה שההליך הזה ייגמר. כל פעם שקורה משהו אני מתמוטטת. אני לא יכולה לגור לבד, אני גרה עם ההורים שלי. אני מרגישה שהזמן רץ, ואני לא.
"אין לי כבר דרך יציאה, ואם הייתה לי, האם הייתי לוקחת אותה? כנראה לא. אני יודעת שאת החוויה שציפיתי לה כשנכנסתי להליך הזה אני כבר לא אקבל. אני מרגישה שמצד אחד אומרים לי שאסור לי לדעת כלום, ומצד שני כל הזמן מושכים אותי פנימה, כאילו אני כלי. התעייפתי. אני מרגישה שעושים ממני צחוק. אני לא יודעת לתת לזה לשם, אבל כשאני מסתכלת אחורה, על כל הדברים שאמרתי, על כל הדברים שהיו - אני נפגעת. באיזשהו מקום אני גם לא באמת יכולה להתמודד עם מה שקרה כי אסור לי להוציא את זה בשום צורה החוצה. אין לי הסברים לתת לסביבה שלי לכל מיני דברים. למשל למה אני מתנהגת בצורה מסוימת".
זה מכביד עלייך? שאסור לך לדבר על זה?
"יש לספר ויש לשתף. לספר מה היה שם אני לא מספרת עד היום, רק לאנשים שיש להם חיסיון. הובהר לי שזה הדבר הכי חכם לעשות, וזה מעיק. זה לא שבא לי לרוץ ולספר לכולם, אבל זה מכאיב כשאתה נאלץ לשמור סוד שאסור לך לספר. אם מותר לך לספר את הסוד ואתה בוחר לשמור אותו זה משהו אחר. מותר לך, זו פשוט הבחירה שלך.
"הגעתי לכל הסיפור הזה מתוך הבנה שקרה לי משהו, ושאני לא צריכה להילחם לבד. אומרים לי שאני לא צד, שאני לא קשורה. אני לא רוצה להיות צד, אבל אני רוצה שיגנו עליי. מה הם רוצים ממני? אני כולה ילדה בת 24, כשהחקירה הנגדית החלה הייתי בת 22, ואני כרגע בעיקר עוסקת בלהחזיק את הראש מעל המים".
את עדיין חיה את הטראומה של מה שהיה שם באותו לילה?
"כל הזמן. וכבר יש לי תחושה בראש שאסור לי לדבר על זה. אז גם עם עצמי אני בקושי מדברת. אני רק מבקשת שלא יפגעו בי, אם לא מצליחים למנוע נזק אז לפחות תצמצמו אותו. עוד ישיבה, ועוד ישיבה, ועוד אחת. קצת כבוד, קצת הוגנות. אני לא מבקשת כלום חוץ משתהיו הוגנים איתי. מתנהגים אליי כמו אל 'מתלוננת', מעצבנת כזו. וברור שאני אתלונן, תראי איך הם מתנהגים. שייתנו לי לחיות את החיים שלי.
נעה: "כבר יש לי תחושה בראש שאסור לי לדבר על אותו לילה. אז גם עם עצמי אני בקושי מדברת. אני רק מבקשת שלא יפגעו בי, אם לא מצליחים למנוע נזק אז לפחות תצמצמו אותו. מתנהגים אליי כמו אל 'מתלוננת', מעצבנת כזו"
"פעם זה היה לי ממש קשה, אבל היום כשמודיעים לי שיש דחייה אני כבר מגלגלת עיניים, לא מופתעת, אבל בפנים זה שורף לי. אני מרגישה שעושים ממני צחוק. העניין פה שהתיק לא סטטי, הוא כל הזמן בתנועה. וזה לא מאפשר לי לנשום. לפני שאתה נחקר נגדית אתה צריך לשמור על עצמך, וכל עוד אני יודעת שיש סיכוי שהם ינסו להביא אותי להעיד, אני מבחינתי בנוהל מועמדת לחקירה נגדית. נסגרת מחברים, נסגרת מאנשים. פחות מתקשרת עם הבחוץ, יותר חשדנית. אני מפחדת שהם עוקבים אחריי, והם עשו את זה, יותר מפעם אחת".
"הדודה פתחה בקלפים כדי שנעה תשנה את גרסתה"
עבור מי שאינו מכיר את הסיפור, הפחדים אותם מתארת נעה נשמעים כמו חרדות מוגזמות. בדיה על גבול סצנה מסרט הוליוודי. אבל זהו לחלוטין פרק נוסף במסכת העינויים איתה נאלצה להתמודד בארבע השנים האחרונות בחייה, אחרי שזוהרה היימר, דודתו של אור מלול, אחד מהנאשמים, עברה לגור בסמוך אליה, על פי החשד כדי לגרום לה לשנות את עדותה בתיק. "לא ידעתי מי היא", משחזרת נעה. "היא עברה לגור לא רחוק ממני, וניסתה ליצור איתי קשר בכל מיני דרכים ולדובב אותי".
נעה: "היום כשמודיעים לי שיש דחייה אני כבר מגלגלת עיניים, לא מופתעת, אבל בפנים זה שורף לי. אני מרגישה שעושים ממני צחוק. כל עוד אני יודעת שיש סיכוי שהם ינסו להביא אותי להעיד, אני נסגרת מחברים, נסגרת מאנשים"
על פי כתב האישום שהוגש גם הוא לבית המשפט המחוזי בנצרת, נגד זוהרה היימר, בתה קרן בר גולדשטיין ואביו של אור דורון, מרדכי מלול, זוהרה עברה לגור בסמוך לנעה ופעלה בכמה דרכים על מנת להתקרב אליה ולדובב אותה, תוך שהיא מסתירה את קרבתה למלול. "במהלך התקופה דובבה זוהרה את המתלוננת לספר לה על אירוע האונס תוך שהיא מעמידה פנים בפניה כחברה ומסתירה ממנה את היותה דודתו של הנאשם אור מלול", נכתב בכתב האישום. "הנאשמים רקמו תוכנית במסגרתה יוצג מצג שווא בפני המתלוננת, לפיו קרן בר 'תפתח בקלפים' למתלוננת ותמסור לה במסגרת זו את אשר התרחש בתיק האינוס, באופן שיניע את המתלוננת לשנות מהגרסה שמסרה בחקירה, ולהפחית מחלקו של אור מלול".
ההחלטה התמוהה של בית המשפט
אולם גם בתיק הזה, שמתנהל כבר שלוש וחצי שנים, לא רואים את האור בקצה המנהרה. “זה כבר אמור היה להסתיים”, אומרת עו”ד שחף־אופק. “הנאשמים הודו בכתב אישום מתוקן לפני כשנתיים, וכבר הושמעו הטיעונים לעונש. נעה כבר שמעה את הנאשמת מודה ומתנצלת. אולם, שנה וחצי אחרי ההודאה הברורה הזו הכל התהפך, ובית המשפט איפשר לה וליתר הנאשמים חזרה מהודיה, למרות שבהחלטה נכתב מפורשות שאין עילה שמצדיקה חזרה מההודאה”.
אי־אפשר להתכחש לכך שמדובר בהחלטה תמוהה של בית המשפט, שגם היא הייתה אסורה בפרסום עד שנעה עירערה לבית המשפט העליון. "לאחר ששמעתי את טענות הצדדים לא מצאתי ולו עילה אחת המצדיקה היענות לבקשה", כתב השופט ג'ורג' אזולאי. "הצדדים לא הצביעו על לחץ פסול קונקרטי שהביא אותם להודות בעבירות שלא עברו, בעצם הנאשמים טוענים שטעו בשיקול דעתם ותו לא. יחד עם זאת ולפנים משורת הדין, על מנת לאפשר לנאשמים להוכיח את חפותם מבחינתם, אני מתיר חזרה מההודאה ומורה לבטל את הכרעת הדין".
אני לא מבינה. אם אין ולו עילה אחת מוצדקת, איך יכול להיות שבקשתם לחזור מהודאתם אושרה?
עו"ד שחף־אופק: "יש כללים בחוק ובפסיקה מתי ניתן לחזור מהודאה. פה, למרות שהעילות לא מתקיימות, בית המשפט איפשר לנאשמים להוכיח את חפותם - לפנים משורת הדין. המשמעות היא שהמשפט כרגע חוזר לנקודת האפס, מתחיל מההתחלה, ופה בוודאות נעה תצטרך להעיד שוב".
עינוי הדין שעוברת נעה לא היו אמור לקרות במערכת המשפט של ישראל שנת 2023 – כמעט שש שנים לאחר מהפכת מי־טו, ששמה בין היתר על סדר היום את היחס של מערכת המשפט לנפגעי עבירות מין, ויותר מ־30 שנה לאחר המאבק המתמשך אותו הייתה צריכה לנהל מול מערכת המשפט יעל גרימברג ז"ל, קורבן האונס הקבוצתי בשמרת. טרגדיה שעלתה לאחרונה שוב לסדר היום לאחר מותה בטרם עת של גרימברג בחודש מאי האחרון. בחלק התחתון של הכתבה - המכתב שנעה כתבה אחרי מותה של יעל גרימברג.
"הסיפור של נעה הוא סיפור מיוחד שמציף דברים שאנחנו רואים בהרבה תיקים שאנחנו מטפלים בהם", מסביר עו"ד איתי נעמן, מנהל תחום ייצוג נפגעות ונפגעי עבירות מין בסיוע המשפטי, במשרד המשפטים. "יש בסיפור הזה של ייצוג וליווי נפגעים בהליך הפלילי, בעיקר בעבירות מין, התנגשות של שני דברים שכאילו סותרים זה את זה. מצד אחד הנפגעת לא נקלעה לסיפור הזה, היא לא עד ראייה שבא ונותן את תרומתו. אין מחלוקת לכולם שהיא שחקן מאוד משמעותי בהליך הפלילי. בה בוצעה העבירה, היא זו שהלכה להתלונן, בלעדיה אין תיק. לא רק ברמה הראייתית, אלא גם ברמה המוסרית. מהצד השני עומדת התפיסה ששולטת במשפט הישראלי שנפגע העבירה הוא לא צד להליך הפלילי, ואז נוצר דיסוננס. איפה המקום של נפגעת העבירה בסיפור?"
בשנים 2018־2022 התקבלו בסיוע המשפטי למעלה מ־2,000 פניות של נפגעו ונפגעות עבירות מין לקבלת סיוע משפטי. בשנת 2022 לבדה, ניתן ייצוג משפטי לכ־350 נפגעות ונפגעי עבירות מין, בגירים וקטינים, בהליכים משפטיים שונים.
"ארבע שנים זה עיוות דין כלפי נפגעת העבירה"
לדבריו של עו"ד נעמן, תיק פלילי בערכאה ראשונה לא אמור להימשך ארבע שנים. "אין פה חקירות מסובכות מדי, ולמרות זאת סופו של ההליך לא נראה באופק. אני מזכיר שבחוק זכויות נפגעי העבירה יש זכות מפורשת של נפגע העבירה שההליכים בעניינו יתקבלו תוך זמן סביר. מדברים תמיד על עיוות דין כלפי הנאשמים, בטח כשהם עצורים – כמה זמן לוקח ההליך, לא מתחשבים בעמדות שלהם. הכל טוב ויפה, אבל עיוות הדין הוא גם כלפי נפגעת העבירה. כשהליך מתנהל ארבע שנים לא לוקחים בחשבון מה זה עושה לנפגעת העבירה, ברמת עיוות הדין כלפיה".
לפני כשלוש שנים הוגשו לשר המשפטים דאז אמיר אוחנה, ולשר לביטחון הפנים דאז גלעד ארדן המלצות ועדת ברלינר, שהוקמה מתוך הבנה שלמרות הפסיקה, החוקים המתקדמים וחוק זכויות נפגעי עבירה שהתקבל ב־2001, עדיין נפגעי עבירות מין רבים ובני משפחותיהם חווים קשיים רגשיים ניכרים לאורך כל שלבי ההליך הפלילי. "נשיאת בית המשפט העליון, אסתר חיות, הכירה בכך שיש בעיות קשות במפגש של נפגעי עבירות המין עם ההליך הפלילי וכי יש צורך לבחון כיצד ניתן להסדיר את ההליך כך שייקח בחשבון את הצרכים של הנפגעות והנפגעים", מסבירה אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית.
7 צפייה בגלריה
נשיאת העליון אסתר חיות. הקימה ועדה, פרסמה נוהל - ועדיין יש ליקויים בשטח
(צילום: אלכס קולומויסקי)
"לכן הורתה הנשיאה עוד ב־2018 על הקמת ועדה בין־משרדית בראשות נשיאת בית המשפט המחוזי בדימוס, דבורה ברלינר, במטרה לבחון את הטיפול בנפגעי עבירות מין לכל אורך שרשרת האכיפה. הוועדה עשתה עבודה מקצועית ויסודית ופירסמה דוח מקיף בסוף 2019 ובה שורה של המלצות חשובות".
לדבריה של סוליציאנו אחת מהסוגיות הבוערות שאליהן התייחסה ועדת ברלינר הייתה התמשכות ההליכים המשפטיים בעבירות מין, כפי שאנחנו רואים במקרה של נעה. "הליכים פליליים כאלה עשויים לקחת היום שנים רבות מרגע הגשת התלונה ועד מתן גזר הדין. התמשכות ההליכים גורמת לסבל אדיר לנפגעות ולנפגעים ואף עלולה להחמיר את ההשפעות הנפשיות עליהם בהתמודדות עם הפגיעה, לצד הצורך בהתמודדות עם מערכות אכיפת החוק ועם גלגלי הצדק שטוחנים לאט, וכן מקשה על התחלת תהליך השיקום. נשיאת העליון, אסתר חיות, על בסיס המלצות הוועדה, הוציאה נוהל מפורט וחשוב ביותר: 'נוהל הנשיאה להעדת נפגעי עבירות מין בבתי המשפט' , אשר פורסם בינואר 2021. בנוהל זה מצוין כי מערכת בתי המשפט מודעת לקושי הנפשי הכרוך בהמתנה לעדות בתיק עבירת מין ולצורך להקל ככל הניתן על נפגעי העבירה ולסייע בשיקומם ולכן יש לעשות מאמץ לנהל את תיקי עבירות מין בתוך זמן סביר, ובכלל זה לסיים את שמיעת עדותו של נפגע עבירת מין במועד מוקדם ככל הניתן".
ובכל זאת, אנחנו רואים פער משמעותי בין הנוהל למצב בשטח.
"נכון. מקרה כגון זה המכיל בתוכו כל כך הרבה ליקויים לכאורה בהליך המשפטי ופגיעה בזכויות נפגעים, רק מרחיק נפגעות ונפגעים מלפעול באפיק המשפטי. ראוי היה כי מערכת בתי המשפט תעשה בדק בית עמוק תוך בחינה כיצד ניתן לשפר את החוויה אשר עוברות נפגעות בתוך כותלי בית המשפט, ובתוך כך הצורך בהכשרות עומק לשופטים ושופטות על עולם הפגיעה והטראומה המינית, שיסייעו להם בהבנת המטרייה והחשיבות של מיצוי הזכויות של נפגעות ונפגעים בהליכים משפטיים. זוהי עוד הוכחה לכך שחובה להקים בתי דין ייעודיים לעבירות מין, כפי שהומלץ בוועדת ברלינר, בהם יכהנו שופטים ושופטות שידאגו שהמשפט יתנהל באופן רציף ויעיל, שהנפגעים יקבלו את כל הזכויות המגיעות להם על פי חוק, כי לא תהיה כלפיהם אלימות משפטית מצד סנגורים דורסניים וכי יקבלו הגנה מלאה מהפוגעים וסובביהם - ובעיקר שיגלו אנושיות והבנה שפגיעה מינית גוררת אחריה טראומות כה קשות ויש להתנהל בצורה מאוד מוקפדת כדי לא לייצר פגיעות נוספות.
"ההתמודדות עם ההליך הפלילי קשה עד מאוד, והיכולת לצלוח את כל שלבי ההליך דורשת כוחות נפש אדירים, לכן מעט מאוד מנפגעות ומנפגעי עבירות המין שורדות את ההליך הארוך והמפרך הזה שאינו מותאם לעולם הטראומה המינית. לפי הנתונים שלנו באיגוד מרכזי הסיוע, רק עשרה אחוזים מהפונות למרכזים מחליטות להגיש תלונה במשטרה, ומתוך סך התלונות – 80 אחוזים מהן נסגרות בגלל סיבות שונות. כך שבסופו של דבר, מעט מאוד נפגעות ונפגעים זוכים להגיע לבית המשפט".
"רציתי להגיד לך תודה": המכתב לקורבן האונס בשמרת
לאחר מותה של יעל גרימברג, קורבן האונס הקבוצתי בשמרת, נעה כתבה לה - ופירטה בגילוי לב גם על מצבה שלה. הנה המכתב.
"אומרים שהחוק היבש לא נרטב אף פעם, גם לא מדמעות של ילדה. אני לא מבקשת יחס מיוחד, רק שלא יקליטו או יעקבו אחריי, שלא יטרידו אותי, גם לא באמצעות מערכת המשפט עם בקשות וצווים. כנראה החוק היבש נרטב לפעמים, אבל לא מדמעות של ילדה.
"עברו ארבע שנים מכתב האישום בתיק האונס ועדיין אסור לי להגיע לדיונים או לדעת מה היה בדיון. אסור לי לראות את כתב האישום או כל מסמך שקשור לתיק, ולא לדבר עם אף אחד על מה שהיה שם כי למרות שכבר העדתי תשע פעמים אני עדיין 'מועמדת לחקירה נגדית', אסור לשבש הליכי משפט. זו האמת. קצת הזוי שכל דבר שאני אומרת או עושה, הנאשמים יכולים להשתמש בו נגדי.
"אני כן הרוסה, ואני כן בוכה פשוט פחות בא לכתוב על זה כרגע. לא מתביישת, פשוט לא רוצה חשיפה. לא רוצה להצטלם בפנים גלויות, בדויות, לא מהגב או תחת קול של פסנתר חשמלי. כזו אני, אוהבת אנונימיות. לפעמים זה נדמה שרק אם קורה משהו כל כך נורא שיזעזע כל כך חזק את הקודים המוסריים שלנו עד שלא נותר אלא לנסות ולהגדיר אותם מחדש כאנשים טובים יותר וחברה טובה יותר. דבר נוסף הוא שאם לא נלמד מההיסטוריה היא תחזור על עצמה.
"לפני 35 שנים התרחש בקיבוץ שמרת אירוע כזה שזיעזע את בטן האדמה של החברה הישראלית, כשנערה בשם יעל גרימברג, בת 14 וחצי, עברה אונס קבוצתי במשך ימים על ידי בנים שגרו איתה באותו הקיבוץ. ליעל לא היו הרבה הזדמנויות לתת את דעתה במשפט, בחקירה הנגדית היא מקבלת את ההזדמנות הזו אבל העניין הוא שחקירה נגדית זה קצת כמו להיות שובר גלים, מגיע גל ואז הוא עובר, בודקים אם נפלת, ואם לא - מנסים להעליב אותך יותר.
"ההליך המשפטי ארך שנים והנזקים שנגרמו ליעל הם עצומים. הליך באורך זמן סביר זה אחד הדברים החשובים ביותר, במיוחד במצבים כמו של יעל כאשר הרקע מורכב והמתלוננת סובלת מהטרדות ומהתעמרויות. במקרים שלא נתפסים מרוב פחד יש נטייה להאשים את הקורבן, זה פחות מפחיד מאשר להפנים שזה אכן קרה. כנראה שלפעמים אחרי שקורה דבר נורא, רק אז נבין שצריך לפעול. באסה.
"ליעל - לא זכינו להכיר, אבל רציתי להגיד לך תודה. תודה שזכית לחיים, תודה שהבאת לעולם ילדות יקרות, על זה שנלחמת בשבילך, בשבילן, בשבילי ובשביל כולם. את הזזת הרים כמו שאף אחד אף פעם לא עשה. אני רוצה גם להגיד לך סליחה. סליחה על איך שהתייחסו אלייך כולם וסליחה שכך נגמרה לך הילדות, אני מצטערת שהיית צריכה לעבור בעצמך את מה שמדינה שלמה ראתה על הבמה ושפרטיותך הופרה באופן סדרתי. סליחה שהרגשת שלא רואים אותך.
"תמיד אמרת ששני דברים בעולם הזה חשובים לך הראשון הוא הבנות שלך והשני הוא שילמדו ממה שקרה לך ושלא צריך להתבייש. לבנות - מדינה שלמה עומדת לצידכן באמת, גם שמרגיש לכן שלא. לכל מי שהמילים האלה יגיעו לעיניו או לאוזניו - בואו נלמד מזה, דברים רעים קורים לאנשים טובים, מספיק עם התירוץ הזה של האשמת הקורבן. ליעל - היחידה בעולם שיכלה לעשות את זה, אני סומכת עלייך שעזבת אותנו כשידעת שהיסודות שבנית מספיק חזקים ועכשיו התור שלנו לעשות לבד. אין לך במה להתבייש, את יכולה להיות גאה".
התגובות
מהרשות השופטת נמסר בתגובה לטענות המופיעות בכתבה: "התיק מנוהל תחת חיסיון מרגע פתיחתו בנובמבר 2019, באופן רציף ככל הניתן, ומצוי כיום לקראת סוף פרשת ההגנה והגשת סיכומים אשר לאחריהם תינתן הכרעת הדין.
"הרכב השופטים עושה ככל הניתן לקדם את התיק. בתיק מספר נאשמים המיוצגים על ידי סנגורים שונים. בית המשפט קובע את הדיונים תוך התחשבות ביומנים. בשנתו הראשונה של התיק ההליכים בו לא התקדמו בקצב משביע רצון עקב מגפת הקורונה.
"יצוין כי במקביל לתיק זה מתנהלים 45 תיקי פשע חמור נוספים בבית המשפט המחוזי בנצרת, בהם דנים שני הרכבי שופטים בלבד העוסקים בתיקים מסוג פשע חמור, זאת לאור המחסור המשמעותי של שופטים במערכת בתי המשפט. בין 45 התיקים מספר רב של תיקים עם עצורים ותיקים בהם מעורבים קטינים, אשר מקבלים קדימות על פני תיק בו הנאשמים אינם עצורים. בשל החסיון בתיק לא נוכל להרחיב מעבר לכך".
עו"ד שמואל ברזני, מייצג את בר מרג'ני: "אכן שמיעת המשפט נפרסת על פני דיונים רבים, אולם ניתן לומר במקרה הזה בבטחה כי הדבר מוצדק ומשרת את חקר האמת. לאחר תחילת המשפט חלה התפתחות נוספת, שזכתה לחקירות יסודיות מצד ההגנה".
עו"ד תמי אולמן ושאדי סרוג'י, מייצגים את מאיר כהן: "הנאשם טוען לחפותו, וטוען שהדברים לא היו. נדרשה תקופה ארוכה מאוד עד שקיבלנו את כל חומרי החקירה, ומעבר לזה הייתה תקופת קורונה. מדובר בתיק כבד מאוד, עם הרבה מאוד עדויות והתפתחויות. צריך לזכור שגם אין שופטים בבתי המשפט, אז נצטרך להתרגל לזה שתיקים מתעכבים".
עו"ד משה גלעד ורינת גלעד, מייצגים את אור מלול: "מדובר בתיק שבו מרשנו טוען לחפותו המלאה והדבר לטעמנו נתמך בראיות רבות שעלו במהלך המשפט. מדובר בתיק מורכב שבמהלכו התגלו מדי פעם ראיות חדשות שמן הראוי לברר אותן עד תום".
עו"ד מוטי לוי, מייצג את זוהרה היימר מטעם הסנגוריה הציבורית: "זוהרה לא הדיחה את המתלוננת ולא שיבשה הליכי חקירה בשום אופן. כל השיג ושיח שהיה בין זוהרה והמתלוננת נועד לתכלית אחת - גילוי האמת, למניעת הרשעת חפים מפשע. בכוונת זוהרה להילחם על חפותה ולהוכיח כאמור כי לא הדיחה את המתלוננת למסור עדות שקר או שיבשה עדות חקירה, אלא רק פעלה במטרה להביא לחקר האמת בפרשה".
עו"ד לואי אלמן, מייצג את קרן בר גולדשטיין מטעם הסנגוריה הציבורית: "קרן שיתפה פעולה לכל אורך החקירה וטוענת כי לא היו לה כל כוונה או תכנון לשבש את החקירה או להטריד את המתלוננת".
עו"ד מיכאל כרמל, מייצג את דורון מלול: "הלקוח שלי מכחיש מכל וכל את המיוחס לו, הוא הודה במסגרת הסדר טיעון כיוון שרצה לעזור לאחותו ולבן שלו והוא מתכוון לנהל את המשפט עד תום ולהילחם על חפותו המלאה".
מרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית: קו סיוע לנשים 1202 קו סיוע לגברים 1203. סיוע בצ'אט: https://www.1202kolmila.org.il/
פורסם לראשונה: 00:00, 22.09.23
