במהלך הגירושים, כל אדם שני השיא לי את אותה עצה: אל תוותר לה על כלום. כלום. כל ויתור קטן מצדך יתורגם על ידה אוטומטית לחולשה שתוביל לדרישה תובענית יותר וחוזר חלילה. ההתייחסות למי שהייתה אשת חיי עד לפני שתי דקות הייתה תמיד בגוף שלישי נסתר ולא בשמה, אולי כדי לרמוז לי שאינני מכיר "אותה" באמת ולכן מוטב להישמר. כשעניתי לאחד מאותם יודעי-כל שמה ש"היא" מבקשת לא חשוב לי, נעניתי במבט מרחם ששמור לילד שמסרב ללמוד: זה לא משנה כי הצעד הבא כן יהיה חשוב לך. למזלי, זכרתי היטב עם מי זכיתי להקים בית, לא שעיתי לעצות אלה, ובא לגירושין גואל.
גם קודם לכן לא התרשמתי מתורת המדרון החלקלק, שלפיה הבעיה אינה בפעולה המסוימת שלפנינו, אלא באלה שיבואו בעקבותיה. לפי תורה זו, אם נבצע את אותה פעולה לא-מזיקה נתחיל להידרדר במדרון עד שנתרסק בתחתיתו, ולכן יש להימנע מביצועה. מובלעות פה שתי הנחות שלעולם מוטלות בספק: הראשונה היא שאנו יודעים לחזות את העתיד, והשנייה - שלא נוכל לבלום באמצע המורד. אם ההחלטה לגבי כדאיות צעד כלשהו תיגזר מחרדה פן ינוצל בעתיד לרעה, נגזר על כולנו לחיות בשיתוק מתמיד. לא בכדי תורה זו חביבה במיוחד על אדוני השיטה שמרוויחים מהסטטוס קוו הנוכחי. הקידמה והשינוי הרי פוגעים באינטרסים שלהם.
הוא הדין בטענות המכונות "שיטת הסלמי", שלפיהן אין להביט על כל פרוסה שנדונה עכשיו בנושאי הרפורמה המשפטית אלא כחלק מהנקניק כולו. גם אם פרוסה אחת אינה מזיקה, הרי שבליעת כל הנקניק תהווה סכנה בריאותית להמשך קיום הדמוקרטיה. גם טיעונים אלה מבוססים על אותן הנחות בלתי מוכחות: העתיד ברור ואנו נתקשה להפסיק לאכול את כל הנקניק מרגע שנבלע הביס הראשון.
שופטי בית המשפט העליון הכירו בבעייתיות ההתבססות על תורות אלה. השופטת דפנה ברק-ארז מהקצה הליברלי סירבה להיכנע לעיקרון כשקבעה ש"הדרך הנכונה להתמודד עם סכנת המדרון החלקלק היא פשוט לא להחליק בו", והשופט דוד מינץ מהקצה השמרני קבע ש"אין מקום לבסס דוקטרינה שלמה על בסיס תרחישי אימים קיצוניים".
לכן היה מוזר לשמוע את השופט יצחק עמית מעיר במהלך הדיון על ביטול תיקון הסבירות ב"חוק יסוד: השפיטה" כי "דמוקרטיה לא מתה בכמה מכות חזקות - אלא בשורה של צעדים קטנים, ואז אני יכול להגיע למקום שבאמת לא שיערו ראשונים וזו הבעיה".
הערה שמקורותיה ברורים, אך קשה להבין את משמעותה המשפטית. האם השופט עמית סבור שיש לעשות שימוש בנשק יום הדין ולפסול חוק יסוד על בסיס התסריט הגרוע ביותר שניתן לשער לגבי העתיד, אף שזה אולי לא יתממש כלל? כיצד זה מתיישב עם ההלכה עתיקת היומין שעתירה שהוגשה טרם זמנה, כשהרשויות הרלבנטיות עדיין לא פעלו, תידחה משום כך על הסף - הלכה שמהווה את אחד הבלמים והאיזונים החשובים ביותר בין הרשות השופטת לבין שתי הרשויות האחרות?
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'תפיסות אלה מתאימות לשיטות משפט דתיות שמבוססות על הוספת עוד גדר ועוד גדר כדי להתרחק מתחילת המדרון. המשפט הליברלי מבוסס בדיוק על ההנחה ההפוכה: כל בן אדם - ורק הוא - זכאי להחליט באילו גדרות להקיף את עצמו, אם בכלל. יבקש להתקרב למדרון עד כדי סכנת החלקה? זכותו. זו מהות החירות.
זה נכון לאדם שנולד בן חורין, וזה נכון לחברה החופשית בכללותה. לכן מוטב להימנע מהתבססות על גישות אלה. לא בבית המשפט העליון ולא מחוצה לו. כל עוד המחלוקת בנוגע לרפורמה המשפטית תנוהל על בסיס חרדות שלפיהן כל ויתור על עמדת הקיצון מיד תנוצל על ידי הצד השני, לא ניחלץ מהביצה שאנו שוקעים לתוכה במהירות מבהילה. למרבה הצער, ובניגוד לטיעוני הסלמי והמדרון החלקלק, התסריט הזה ודאי.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
