נועה בגון גרה בשכונת תל נורדאו והיא מוחה נגד התפילה ההמונית, בהפרדה, שאמורה להתקיים ביום הכיפורים הקרוב בכיכר דיזנגוף. זה מה שהיא אמרה אתמול (רביעי) בראיון ברדיו. ועוד אמרה שהיא "נגד התפילה הספציפית הזו אבל היא גם מוחה נגד גרעין תורני קיצוני שהתיישב אצלנו בשכונה והוא זה שמארגן את התפילה". בתשובה לשאלה שהתייחסה לרצון המתפללים לקיים את התפילה כנהוג, בהפרדה, אמרה: "זה מאוד חמודי, אבל יש מציאות שהם צריכים להתמודד איתה".
ומה המציאות? שיתפללו בבתי הכנסת "הנפלאים והנהדרים ברחבי העיר". ומה עם ההזדמנות לקירוב לבבות בימים קשים אלו? "לא, לא, לא, לא", היא אמרה, "למה אתה מבקש ממני לקפל את כל הערכים הליברליים שלי? כי הם רוצים?". מי שניסה לייצג את אלו שרוצים, ישראל זעירא, מנכ"ל הגרעין התורני ש"התיישב אצלנו בשכונה", לא הצליח להתמודד עם הזעם הקדוש, והתקשה להשחיל משפט אחד עד תומו.
ועל כל זה יש לומר שלושה דברים. הראשון הוא שהתפילה ההמונית, בהפרדה בכיכר דיזינגוף, לא מאיימת עליי. לא עליי ולא על תפיסת עולמי. אני חושבת שיש להיאבק בנחישות בממשלה המושחתת הזו. שיש להילחם בחוקים הרעים שהיא מקדמת, בטח ובטח באלו שאכן נוגעים להדרת נשים בפועל או בעקיפין. אלו שאכן מאיימים על פניה של המדינה הזו. צעיר חרדי עם פאות עד הכתפיים שחזר עכשיו מאומן עם ספר תורה שאורכו מטר וחצי, וריקד איתו כשנחת בשדה התעופה, לא ישנה את דרכיו. ובגון לא צריכה להתאים את עצמה אליו.
מה שצריך זה לדרוש נשיאה שווה בנטל הביטחוני, השתתפות מלאה בנטל הכלכלי ועצירה של חלוקת הכספים השערורייתית שהיא תוצאת ההסכמים הקואליציוניים המעוותים שנחתמו כאן. תפילה בתום הצום, של דתיים וחילוניים, בהפרדה מגדרית במרכז העיר, לא קשורה למאבק הזה – והפחד מקיום התפילה מזכיר, יותר מכל דבר אחר, את הבהלה וההיסטריה מכל מרפק חשוף במאה שערים. המחשבה שממרפק חשוף לפריצות מחבר קו ישר אחד דומה לחלוטין לטענה שהסכמה לתפילה כזו במרחב הציבורי תכריח את בגון וחבריה לקפל את כל הערכים הליברליים שלהם. אגב, זה כולל סובלנות לאחר?
העניין השני נוגע למחאה הגולשת לכל עבר. טונות של צדקנות עפו במתקפה האלימה שהובילה קבוצה של מפגינים שהקיפה את הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם צבאית בעלי, ואת זעירא, עד כדי כך שהמשטרה נאלצה לחלץ את השניים מתוך ההמון. כן, ההמון, גם אם לא מספרית. צרחות, כדאי להדגיש כאן, הן לא הדרך המיטבית לבטא את עקרונות הליברליזם, ושלט שעליו נמחקה המילה "יהודית" באיקס גדול ונשארה רק מדינה דמוקרטית, הוא לא ביטוי לתפיסת עולם נאורה.
אריאלה רינגל הופמןצילום: שלום בר טלשדה הקרב שבו מתנהלים היום חיינו הוא גדול ומורכב, והחוכמה היא לבחור בקפידה את העיגול הצהוב. וזה, אם לצטט את שקמה ברסלר "מוקדש כשירות למי שמתבלבל בין פלורליזם לאובדן צלם אנוש", למרות שהיא כמובן כתבה את זה בהקשר אחר לגמרי.
והעניין האחרון נוגע לסיכוי שלנו להבין ולקבל שהתמונה מורכבת. החיים הם לא אטליז ופרוסה אחת לא בהכרח מובילה לנקניק כולו, כמו שלא כל אצבע גוררת אחריה את כל היד, ולא כל ויתור מוביל לכניעה. הגרעין התורני בשכונת תל נורדאו לא התיישב אצל נועה בגון. היא לא עושה טובה למי מהם שהיא מרשה לו לגור "אצלנו". תל נורדאו לא שלה. לפחות בינתיים. החיים ביחד מחייבים את שניהם. ובעיקר מחייבים להבחין בין הרים לצל הרים.
- אריאלה רינגל הופמן היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
