הם נוסעים בשתיקה בג'יפים המאובקים, מרוכזים בדרך המובילה אל שטחי אימוני צה"ל בגולן. בגיל 70 הם חוזרים בפעם הראשונה אל המקום שבו איבדו שמונה מחבריהם לפני 50 שנה, בקרב עם לוחמי הקומנדו הסורי. לוחמי פלוגה ב' מגדוד 82 בחטיבה 7, בפיקודו של יעקב צ'סנר (צ'ס), לחמו ברחבי הגולן במשך כל מלחמת יום הכיפורים. את המסע שלהם היום, לצד משפחות החללים, מלווה אלוף (מיל') אורי אור, מפקד חטיבת המילואים 679.
לוחמי פלוגה ב' חוזרים לקרב שבו איבדו את חבריהם
(צילום: לירון מוסרי)
"הייתי נהג טנק בפלוגה, ובתור נהג אתה רואה מעט מאוד ורק שומע בקשר את מה שקורה", אומר בארי פלדמן מקיבוץ יזרעאל, שעלה לארץ מדרום אפריקה כשנה לפני המלחמה. "התרגשתי מאוד לקראת היום, כי תמיד רציתי לראות את השטח ולשמוע את הסיפור המלא. קשה להאמין שעברו 50 שנה. בפעם הקודמת נסעתי את הדרך הזו בטנק".
כשפרצה המלחמה, לוחמי פלוגה ב', שרק שבועיים קודם לכן התחילו את ההכשרה המקצועית, התמודדו גם עם שינויים בשרשרת הפיקוד: הגדוד שלהם הועבר מחטיבה 7 לחטיבה 188, ואז, ביום השני למלחמה כשהשדרה הפיקודית של חטיבה 188 נהרגה, הועברו הלוחמים לחטיבה 679. הם לחמו בקרבות במרחב רמתניה, נפח, ומוצב 111, ואף נכנסו עם הכוחות לתוך סוריה.
חלקם שומרים על קשר כבר שנים ארוכות, ואחרים הצטרפו בדרך. "לפני 30 שנה גידי מקלף, שהיה מ"מ בפלוגה שלנו, חזר משהות ארוכה בחו"ל, וקבע פגישה עם כמה מהלוחמים", מספר רפי סימינובסקי מרעננה, שהיה מפקד טנק במלחמה. "אבל רק לפני שלוש שנים ארגנו מפגש ראשון של חברי הפלוגה, והתברר שרובם בכלל לא היו מודעים לסיפור הלחימה שהובלנו".
כעבור שנה הם נפגשו ברמת הגולן, סיירו בכמה מהמקומות בהם נלחמו, וקיבלו את סיכות הטנקיסטים בהן לא זכו אז. את המסע הנוכחי בין אתרי הקרבות יזמו צ'סנר המ"פ ואלוף (מיל') אור, שפיקד על החטיבה שאליה סופחו הלוחמים הסדירים, ומנחה אותו יהונדב עציון, חוקר מלחמת יום כיפור ומנהל מחלקת מורשת קרב בבית ספר שדה קשת יהונתן.
"חשבנו שנגמרה המלחמה - והתבדינו"
ליד האנדרטה לחללי חטיבה 679 הם עולים על הג'יפים בדרך לשטחי "קרב הקלעות" בתל יוספון, שמלווה אותם כבר חמישים שנה. "זה היה ביום החמישי למלחמה", משחזר סימינובסקי, שהיה חלק מכוח של שישה טנקים. "היינו אמורים לעלות על גבעה ולחפות על מבצע הסתערות של החטיבה של אורי אור. אף אחד לא ידע שבלילה הסורים הנחיתו שם אנשי קומנדו והם אורבים לנו. מבין הסלעים ראינו רק קסדות וקנה של משגרי RPG שיורים עלינו בלי סוף. כשהסתערנו עליהם, נהרגו לנו חמישה לוחמים".
שלמה קשי, שהיה תותחן בטנק שעליו פיקד סימינובסקי, מספר שהוא עדיין יכול לראות בעיני רוחו את לוחמי הקומנדו. "אני זוכר את המדים הירוקים והחדשים שלהם", הוא אומר. "הם היו ממש חדשים".
"הסתערנו לעבר הקומנדו רק עם שני טנקים, שלי ושל סימינובסקי", ממשיך המ"מ מקלף. "הטנק השלישי והרביעי נפגעו, וגם צ'סנר שהיה בטנק הראשון נפגע. הצלחנו להפגיז אותם עד שהם נסוגו. כשהקרב הסתיים וחזרנו לעמדות זיהינו שאיבדנו חמישה חברים מהפלוגה שמנתה 24 לוחמים. אחרי שהברחנו את הסורים חשבנו בכלל שנגמרה המלחמה, אבל מהר מאוד התבדינו".
החבורה ממשיכה להעלות זיכרונות, ומשתתקת רק כשעופר מור (מרילוס) לוקח את המיקרופון ומברך "ברוך שעשה לנו נס במקום הזה". "איזה נס עשו לכם?" אור לא מתאפק. "לא היה פה נס אלא אנשים שנלחמו. ואלה שנהרגו, איפה הנס הזה היה עבורם?" ביום החמישי למלחמה מור נפצע קשה במקום שבו הוא עומד עכשיו. "כל השנים ניסיתי להדחיק, אבל לא הצלחתי", הוא משתף. "אני מאמין שעוד 20 שנה בערך, כשאפרד מהעולם, אוכל להגיד שבאמת התאוששתי מהחוויה הזו".
"כולנו סוחבים צלקות"
לפני שנתיים, בגיל 68, אובחן מור כהלום קרב עם פוסט טראומה קשה. "הטנק שלי נפגע פה, הנהג ומפקד הטנק נהרגו", הוא מספר. "אני והטען־קשר נפצענו ושרדנו. הוא לא היה מוכן להצטרף לסיור שלנו היום. לפעמים אני מקנא בו שהוא לא רוצה לזכור. במשך שנים לדבר על המלחמה היה טאבו, אז אגרנו בפנים. 40 שנה סיפרתי רק את מה שרציתי והיה נוח לי".
עד היום הוא מרגיש שאם לא היה נפצע בתחילת המלחמה, אולי הכול היה שונה. "גם בעלי מקצוע אמרו שאם הייתי נשאר עם החברים בשדה הקרב הייתי פורק איתם את האירועים וכנראה לא סוחב את הטראומה עד היום. אתה רואה אדם חי ואז אדם מת. כשפינו אותי לבית החולים הייתי צריך לשבת בטנק על הגופה של החבר שלי, שחמישה ימים אני נלחם לצדו. זה לא עוזב אותי".
בערב יום כיפור 1973 הפלוגה הוקפצה לרמת הגולן. "לא דמיינו שתיפתח מלחמה", משחזר דוד כהנא. "חשבנו שזו עוד כוננות". הלוחמים בקושי הספיקו להתארגן להקמת מחנה אימונים כשהחלו ההפגזות הסוריות בשבת בצהריים. "לא ידענו בכלל שזו מלחמה עד סוף היום הראשון, כשראינו מאות כלי רכב סוריים נעים לעברנו מכל הכיוונים ולא יכולנו לעשות כלום כי לא היו לנו אמצעי ראיית לילה", נזכר בארי פלדמן. "זו התחושה הכי בודדה שאפשר לחוות. כולנו סוחבים איתם צלקות מאז. יש כאלה שמרגישים עד היום שנטשו אותם".
"היו כמויות עצומות של טנקים סורים מסביבנו"
גם היום ניכרת עליהם ההערצה למפקדם. "היופי אצל צ'סנר הוא שההתנהגות שלו באימונים ובקרב הייתה זהה", מספר סימינובסקי. "בזכות ההקפדה שלו על כל פרט באימונים קצרנו את הפירות בקרב". צ'סנר נזכר ש"קראתי ללוחמים לפי התפקידים: תותחן, טען, נהג. היה לי קשה ללמוד את השמות תחת אש. אנשי הצוות היו אמנם בתחילת ההכשרה המקצועית, אבל בזכות הבגרות והניסיון שלהם כלוחמי חי"ר הפערים נסגרו תוך יומיים והם הפכו לטנקיסטים לכל דבר".
רובד נוסף לתחושת הנטישה של חלק מהלוחמים בא לידי ביטוי ביחסיהם המורכבים עם מפקד הגדוד, תא"ל (מיל') חיים ברק, שנפצע ביום השני למלחמה ומאז לא נפגש איתם - עד עכשיו. "ביום השני הסורים חצו את תל פארס והשתלטו על כל השטחים האלה", משחזר ברק. "היינו בדרך לחזית בחושנייה והיו כמויות עצומות של טנקים סורים מסביבנו. ירינו ללא הפוגה עד שחטפנו פגיעה ישירה. קצין המבצעים שלי נהרג ואני נפצעתי ופוניתי לבית החולים בצפת. כאן נגמרה עבורי המלחמה. זו הייתה תחושה מאוד גרועה להשאיר את החיילים פה, כי ידעתי בפני מה הם עומדים".
את הנתק ששרר מאז בינו לבין הלוחמים הוא מסביר בכך שלא הכיר אותם מספיק. "יצאתי למלחמה עם גדוד שפיקדתי עליו בסך הכל שלושה שבועות. לא הספקתי להיקשר אליהם. לא היה לי רגע לחשוב על זה שאני הולך לפקד במלחמה על אנשים שאני לא מכיר. נלחמנו במשך יומיים, וכשחזרתי מבית החולים כבר היה מג"ד אחר. זה לא היה בשליטתי וציפיתי שהמג"דים שהחליפו אותי יעשו משהו מגבש עם המשפחות השכולות והלוחמים שנשארו בחיים, אבל הם לא עשו כלום".
כשאורי אור, מפקד חטיבה 679 לשעבר, שמע על התארגנות למסע באתרי הקרבות, הוא התנדב לתרום מהידע והפרספקטיבה שלו. "הרגשתי שחשוב להם שאגיע לכאן, ומה שחשוב לחיילים שלי חשוב גם לי", הוא אומר. "כל מי שנלחם איתי אני מרגיש חייב לו. הפלוגה הזאת הצטרפה אליי, כולל להבקעה לשטח סוריה, ואחר כך עזבה אותי וחזרה לחטיבה 7. המפגש הזה הוא לא סגירת מעגל, כי המעגלים עם החיילים שלי לעולם לא נסגרים".
בדברי הפרידה שלו מלוחמי פלוגה ב', אמר אור כי אחד הלקחים שהפיק מהמלחמה הוא ש"מפקד צריך להיות עם האנשים שלו ולהרגיש אותם. אם הייתם נלחמים עם מח"ט, חלק מהדברים היו נראים אחרת, אבל בנסיבות הקרב לא היה לכם כזה. דווקא בעידן הזה, כשלכל אחד יש טלפון סלולרי והכל עובר בווטסאפ, חובה על המפקד להסתכל בעיניים של הפקוד, לעולם לא לוותר על המבט. גדלנו על עולם של מיתוסים. משה דיין, מאיר הר ציון, גורודיש. הלכנו לאורם, האמנו בהם. מלחמת יום כיפור ריסקה את כל זה. אבל זו גם ברכה כי למדנו שמיתוסים זה לא מספיק. אם אתה חושב אחרת, תילחם על דעתך".
פורסם לראשונה: 00:00, 28.09.23
