ככה אלוהים לא היה רוצה לראות אותנו למטה. ביום הקדוש ביותר שלנו. לא שלו, שלנו. יום של חשבון נפש. יום של תפילות וסליחות. בינינו, בינינו.
ככה אלוהים לא היה רוצה לראות אותנו למטה. כי כולנו הילדים שלו. גם אלה שבטוחים שהתפילה בכיכר דיזנגוף הייתה חייבת להיות בהפרדה, וגם אלה שמשוכנעים שלא. ככה אלוהים לא היה רוצה לראות אותנו למטה. שוחטים גם את הפרה הקדושה האחרונה, קדושת יום כיפור. יום שנחשב, אני מקווה שלא בלשון עבר, כקונצנזוס. יום שהפרתו לפני בדיוק 50 שנה, על ידי צבאות זרים, הייתה קודם פגיעה במאחד בינינו. במשמעותי לנו.
עצוב. אין מילים אחרות. עצוב כי אתה מבין שזה עוד אירוע בשרשרת אירועים דרמטיים שבסופם עוד מאחז של הבנה בינינו נופל. או סתם סופג טלטלה קשה. בדיוק כמו יום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל. עצוב כי אתה מבין שזה עוד רגע שבו השנאה בינינו מנצחת. עוד רגע שבו אנחנו מתרחקים אלה מאלה, ולא משנה מי האלה שאנחנו. עצוב כי אתה מבין שבסוף האירוע הזה הוא מעשי אלה שבחרנו בהם, בקולנו, באמונתנו, להנהיג אותנו. אלה שמיד עם צאת כיפור, לאחר הסליחות, ניצלו את האירוע כדי להתנגח, כדי להלהיט. כדי להצביע על האשם מתוך איזו ידיעה ברורה. מתוך אינטרס אומלל.
עצוב כי אתה מבין שזה אירוע שלא היה קורה לפני שהמהפכה המשפטית פרצה לחיינו; אבל מה לעשות שהימים הם ימים שבהם רבים כל כך בינינו מרגישים מותקפים. הדתיים מהתערערות מעמד הדת ומהיחס אליהם. החילוניים מפחד ההדתה, הכפייה, דריסת בית המשפט. עצוב כי אתה מבין שגם שבועות וחודשים אחרי שיחלוף האירוע לא תהיה פה הבנה. החילונים יאשימו בפגיעה בליברליות, בהפרת פסיקה, והדתיים יאמרו, "אלה חסרי כבוד ליהדות, אלה עגלה ריקה".
השנה האחרונה, אם לנצל את מוצאי הטיימינג לעשות מוצאי חשבון נפש, הובילה ללא מעט תובנות. אחת מהן נוגעת למושג עגלה ריקה. המשל הזה, מהתלמוד הבבלי, שהעלה "החזון איש" בפני דוד בן גוריון, מפגיש את לומדי התורה כנושאי עול מצוות, אי שם בדרך, אל מול החילונים, שמרכולתם כביכול ריקה, אין להם עול ערכים.
ליאור בן עמייובל חןנדמה לי שהשנה האחרונה לימדה משהו. זה קרה כשהחבר יריב לוין בא, ובאה המהפכה, ובאה המחאה. ונכון, לא רק חילונים יצאו לרחובות, אבל יצאו בהמוניהם. עם ילדיהם, הוריהם, סביהם. ושבוע נקף, ועוד שבוע, עונות שנה התחלפו, ואנשים המשיכו לצאת. והם ממשיכים לצאת. להפגין. למחות. להיעצר. לשלם מחיר. חלקם, פגשתי גם כאלה, השאירו את חייהם בצד הכביש, למען המטרה: הדמוקרטיה הישראלית, מדינה חופשית.
אפשר כמובן להסכים עם המפגינים ואפשר שלא. אי אפשר לקחת את מה שעינינו רואות: יש פה רבים בעם שיצאו להתגולל ברחובות בעבור דבר שהוא גדול מהם. בעבור ערך.
בגלל זה, המפגש בכיכר דיזנגוף הוא מפגש בין שתי עגלות מלאות. מלאות במצוות ובערכים. זו הסיבה שהתוצאה, העימות שהתפתח, כל כך מכאיב. אפשר היה לקוות שזה ייפתר בהידברות. אפשר גם היה לקוות שהמנהיגים שלנו ינסו לפשר. אבל הם לא שם. ככה אלוהים לא היה רוצה לראות גם אותם.
ליאור בן עמי הוא עיתונאי "ידיעות אחרונות"
