נתחיל מהחדשות הטובות: ירושלים מצאה את הרון חולדאי שלה. וירושלים מאוהבת. כבר הרבה זמן שהיא לא הייתה ככה, וזה מרגיש לה מיוחד.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
קוראים לו משה ליאון, ראש העיר מזה חמש שנים, והירושלמים - ברובם - כל כך בעדו, עד שרק לפני שבועיים מישהו בכלל טרח לנסות להציג מועמדות מולו לראשות העיר (סגנו, יוסי חביליו). ליאון, 61, עושה בירושלים בחמש השנים האחרונות את החולדאי כאילו עיין בחוברת הפעלה: הוא בונה מגדלי מגורים ועסקים בקצב שמאיים להפוך את קו הרקיע של העיר לקו ישיר לבורא עולם, סולל שבילי אופניים כאילו היה שותף במצמן, ומדבר על חזלוש הרכב הפרטי ועליונות הרכבת הקלה בשלהוב של מהנדס תחבורה. הוא דואג לברים קהילתיים, פותח גינות ציבוריות, מנקה את העיר באדיקות, ומבטיח לתושביו שהעתיד יהיה יפה לפחות כמו הדמיה תלת־ממדית, גם אם בהווה הם לא מסוגלים לראות הרבה מזה כי ענן האבק מסתיר להם.
כל זה כמעט מאיית חולדאי.
ואחרי שתי קדנציות של ניר ברקת, שתקעו את ירושלים בכל המדדים הלאומיים כעיר מתחרדת, מידרדרת, מלוכלכת ומבריחת תושבים - ליאון סוגר קדנציה שבה העיר, ובכן, המשיכה להתחרד (כ־35 אחוז מאוכלוסייתה היהודית היא חרדית), להידרדר (אשכול 2 במצבם הסוציו־אקונומי של תושביה, בעיקר בשכונות החרדיות והערביות), להתבטל (רק 70 אחוז מתושביה מתפרנסים מעבודה, מול ממוצע ארצי של 83 אחוז) ולהבריח תושבים (מובילה את מאזן ההגירה השלילי בין ערי ישראל, עם 15,500 נוטשים בשנת 2022. אגב, גם חרדים שלא מצליחים לקנות דירה בעיר עוזבים) – אבל ליאון לפחות מראה לירושלים את האור בקצה כביש המנהרות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
הוא תזזיתי ונחרץ – רק לפני עשור הגיע לעיר מגבעתיים, והוא מעיד על עצמו שכיום "אני ירושלמי לכל דבר, מכיר הרבה יותר טוב מרוב הירושלמים את העיר והמורכבות שלה", ויותר מזה, "בעזרת השם אני לנצח פה, בירושלים".
אתם מכירים לפחות ראש עיר נוסף שנמצא בתפקיד כבר נצח.
אנחנו נפגשים על גג מלון "ורט", עם תצפית של קרוב ל־360 מעלות על העיר, וליאון אפילו לא צריך להצביע לכל עבר; עשרות המנופים, מסילות הרכבת שטרם הונחו והבורות העצומים המבשרים על התחלות בנייה (והוא צפוי לאשר כ־7,000 כאלה רק השנה, ועוד שני מיליון מ"ר לטובת שטחי מסחר, תעסוקה והייטק) מספרים כי ליאון בא העירה לעבוד. "ירושלים היא הדבר הבא של מדינת ישראל", הוא מבשר לי לסיכום התצפית, סלוגן שעליו יחזור בתכיפות של שעון קוקייה.
מה זה אומר בכלל, שירושלים היא הדבר הבא? בירת ישראל לא אמורה להיות הדבר הנוכחי בכל זמן? אבל ליאון לא צריך לומר במפורש את מה שישראלים רבים מרגישים: שירושלים היא כבר מזמן הדבר הקודם. כיעד נחשק, כרילוקיישן פוטנציאלי, אפילו כבירה להתגאות בה - העיר נזנחה לגמרי על ידי מרבית הציבור החילוני בישראל. שנותיה הבוהמייניות היפות – שם קוד טדי קולק – הסתיימו הרבה בטרם אולמרט וגם לופוליאנסקי השתלטו על העיר, וגם פריחתה כבירת מועדונים וחיי לילה בשנות ה־90 בואכה אלפיים הרחק מאחוריה. היא התכערה, התחרדה, ירדה מנכסיה – תסתכלו על ירושלים, אומרים, ותראו את ישראל כולה בתוך 20 שנה. "אני שומע את המשפט הזה הרבה ומתחבט אם זה נכון או לא. אני לא נעלב", ליאון מבהיר.
אבל שנים ארוכות שהכביש לתל־אביב היה החלק המבוקש ביותר בעיר (הוא עדיין החלק הפקוק ביותר שלה, אגב. קחו לפחות 40 דקות עיכוב ביציאה) והעיר עצמה נחשבה לקנאית ומלוכלכת. "העיר הייתה מטונפת כשהגעתי", ליאון זוכר, "וזו הייתה המטרה הראשונה שלי. העברנו את הניקיון ל־12 חברות כוח אדם חיצוניות, הצענו לעובדי התברואה בעירייה פרישה מרצון ונתנו לאלו שנשארו לפקח על העובדים החיצוניים. והפלא ופלא, ירושלים נקייה 24 שעות ביממה, גם במזרח העיר".
כמה שילמת על כל המהלך הזה, שבו הפכת עובדים לא יעילים למפקחים על עבודה של גופים חיצוניים יעילים?
"הרבה כסף. הרבה. אבל אני מכיר מקומות אחרים ששילמו את המחיר, ולא קיבלו ניקיון".
הישירות הזו מאפיינת אותו לעיתים, וגם אומרת עליו משהו: ליאון – שהגיע לתפקיד אחרי שהתפרסם כמי שעבד בצמידות עם נתניהו כמנהל לשכתו, ואז כמקורבו של אריה דרעי – כמו השיל מעליו את נשל העסקן, והוא עושה כל מה שאפשר בנסיבות הבלתי אפשריות של העיר שנמסרה לידיו. הוא נגיש ועממיקו - מספר הנייד שלו מחולק בנדיבות, תושבים מוזמנים לשגר לו ווטסאפ ישיר בכל עניין - והירושלמים אוהבים את זה: העיר שלהם מצוחצחת, דברים מתנהלים, במזרח העיר לבדה נפתחו עשרות מבני חינוך חדשים וגינות ציבוריות (ליאון רוכב כאן על תוכנית חומש ממשלתית בתקציב 2.1 מיליארד שקל לשיפור מצבה של האוכלוסייה הערבית במזרח העיר, ובעיקר להעברת רוב הילדים שם לחינוך הישראלי). ועם כל ההתחדשות העירונית הזו, העיר מרגישה כאילו יש לה עוד סיכוי, אולי אפילו בקרב תל־אביבים.
"יש ציבור נרחב מאוד במדינה שרוצה לעבור לירושלים, רק שלא היו לו האפשרות וההיצע. אני יוצר את ההיצע הזה. אני בונה רכבת קלה שתעבור ממש ליד המגדלים הללו, ואני אומר לך גם שירושלים היא העיר הראשונה בישראל שתצא מהפקקים"
"אני אחזיר את החילונים לעיר, חד־משמעית", ליאון אומר יותר מפעם אחת. "אני מבטיח לך שבעוד שלוש שנים – אפילו לא חמש, באמצע הקדנציה הבאה שלי – אתה תראה את ההגירה השלילית מירושלים נפסקת לחלוטין ומתחלפת בהגירה חיובית – משהו שלא היה בירושלים שנים על גבי שנים".
למה לשיטתך כל כך הרבה אנשים עזבו, ועדיין עוזבים, את העיר?
"הם עוזבים כי אין להם מקום לגור, ומחירי הדיור נורא יקרים. זה ממש פשוט: כשאין מקום לגור, יש הגירה שלילית. והיא תיעצר כי בניתי היצע של דירות חדשות, והן יקלטו לא רק את אלה שרצו לעזוב, אלא שנביא לכאן תושבים מכל רחבי הארץ".
למה שאני, כחילוני, ארצה לעבור לירושלים בעוד שלוש שנים?
"נורא פשוט: כי אין עיר כזו בעולם, שיש בה את כל שילוב האוכלוסיות שיש בעולם, ואין עוד עיר כזו, שבה כל אחד מרגיש שהוא מקבל את מה שהוא צריך לקבל. במקביל אנחנו בונים מיליוני מטרים של תעסוקה והייטק ברמה גבוהה שיפרנסו את המשפחות שיגיעו. אז גם תעסוקה, גם דיור, וגם רכבת קלה – אין סיבה שלא יבואו".
העיר ענייה ומדורגת באשכול השני במדד הסוציו־אקונומי – אולי הבירה העולמית שמדורגת הכי נמוך מהבחינה הזו – אז למה שחילונים עירוניים ירצו לבוא לגור בה?
"צריך לזכור שכשאנחנו מדברים על עיר של מיליון תושבים ועל ממוצע, זה חוטא לאמת. יש פה שכונות ברמה מאוד נמוכה ושכונות שהן ברמות סוציו־אקונומיות שמונה ותשע. אנחנו בונים עכשיו בכל השכונות – החלשות וגם החזקות. וזה בדיוק האתגר שלי: לגרום לכך שירושלים תהיה עיר שמושכת ציבור מכל הזרמים".
לכמה להערכתך אתה יכול להגיע במדד הסוציו־אקונומי? חמש?
"אני מאמין שכן. שנגיע. זה מאוד קשה, כי יש ביזור ענק של האוכלוסייה. אני עושה הכול כדי לחזק כלכלית את תושבי מזרח העיר. הם חלק מהסוציו־אקונומי 2, ומזרח העיר זו משקולת. גם חלק מהחרדים חיים בתנאים מאוד נמוכים. האוכלוסיות האלה צריכות להתחזק".
איזה ציבור תעדיף שיגיע לעיר?
"אני באמת לא מחליט איזה ציבור מגיע לכאן. אני מכין את ירושלים ל־20 השנים הבאות. אבל אני בהחלט אוכל להסתכל לתל־אביב בפנים ולהגיד לה: הרבה יותר כיף לגור בירושלים. אני מבלה בהופעות, ובלי להשמיץ, בפארק הירקון אתה יוצא בקיץ מאמבטיה של זיעה. אתה חי בסבל הזה. בירושלים אתה נהנה מהופעות באוויר הפתוח".
אולי זו הסיבה שבמרוץ המוניציפלי הקרוב – והבחירות לרשויות המקומיות יתקיימו בעוד כחודש – ליאון קורא לרשימתו "ירושלים אחת", שמה המדויק של רשימתו ההיסטורית של ראש העיר המיתולוגי טדי קולק. זה גובה הפרטנזיות. כולל שילובן של חמש נשים בעשירייה הפותחת של רשימתו למועצה. וניצחונו נראה כרגע לא רק מובטח, אלא סוחף: "אני חושב שתהיה הפתעה לגבי כמות האנשים שיצביעו בעדי אחרי שהצביעו נגדי בבחירות הקודמות", הוא אומר. "אני חושב שמעל 50 אחוז מהציבור החילוני בעיר תומך בי".
ובכן, עוד נראה בקשר לזה. כי ליאון אולי מרים את העיר – מורלית, ובעיקר בבטון – אבל בשיא עידן הקיטוב הפנים־ישראלי, ירושלים עדיין מצטיירת, לרוב הציבור החילוני והמסורתי, כעיר צבועה בגוון חרדי. החרדים אמנם מהווים שליש מאוכלוסיית העיר (הערבים הם שליש נוסף) – אבל רוב גורף של ילדי הגנים בעיר הם חרדים כבר עכשיו, בשבתות העיר כמעט מתה, שלטי חוצות ועליהם דמויות נשים לוקחים על עצמם סיכון לא מבוטל בהשחתה, ונראה שהעתיד רק הולך ומשחיר.
ואלה החדשות הרעות. ליאון, שגם נגדו נטען כי הוא מעדיף את התושבים החרדים, מאשים את הנסיבות: האוכלוסייה הענקית הזו צריכה שידאגו לה כמו לכל אוכלוסייה אחרת בעיר, הוא אומר.
שימו כאן, אם תרצו, את האמוג'י של הבחור שמרים ידיים נואשות באוויר. ואל תנסו להגיד לליאון שהעיר מתחרדת, כי הקביעה הזאת רק מקפיצה אותו: "העיר חד־משמעית לא מתחרדת!" הוא נוזף בי.
אז איך תסביר שקרוב ל־80 אחוז מהנכסים העירוניים בעיר שהועברו לשימוש עמותות פרטיות עד סוף שנת 2020, ניתנו לארגונים חרדיים? אתה מעדיף אותם בהקצאות.
"תשמע, אני מקצה למי שחסר לו. אין ספק שלאוכלוסייה החרדית יש יותר ילדים, מערכת החינוך שלה זקוקה למבנים ולמוסדות, ואני גאה על כך שאני מעביר למי שצריך וזקוק".
80 אחוז?
"אני לא יודע מה זה 80 אחוז".
מקוואות, ישיבות, בתי כנסת, בתי ספר.
"מקוואות זה לכלל הציבור, ויש בהם מחסור גדול. אבל ללא קשר, אני מעביר לאוכלוסייה שמתגוררת בירושלים את התשתיות שהיא צריכה כדי לקבל מערכת חינוך טובה. אין שום סיבה שבגלל שאתה חרדי – או ערבי – תחיה בצפיפות".
"העיר חד–משמעית לא מתחרדת! אני מקצה למי שחסר לו. אין ספק שלאוכלוסייה החרדית יש יותר ילדים, מערכת החינוך שלה זקוקה למבנים ולמוסדות, ואני גאה על כך שאני מעביר למי שצריך וזקוק"
מה זה מערכת חינוך טובה? אתה דואג שילמדו ליבה במוסדות החינוכיים שאתה מקים?
"זה לא חוקי, מה שאתה מציע. התפקיד שלי הוא לדאוג לילדים לבית ספר, לא לדאוג להם לשיטת חינוך".
כראש עיר, לפחות הצהרתית אתה יכול להגיד: אין ליבה – אין הקצאה.
"אני יכול להגיד לך דבר אחד: בתי הספר החרדיים שמלמדים ליבה קיבלו את המבנים שלהם, ואותו דבר בתי ספר חרדיים שבהם אין ליבה".
בקריית יובל הכנסת בי"ס חרדי לשכונה מעורבת, והעברת את ליידי דיוויס החילוני מהשכונה. התושבים טוענים שכתוצאה, השכונה שינתה את צביונה.
"מה שאמרת כרגע זה נח בשבע שגיאות. אני אגיד לך מה עשיתי שם: היו, עוד לפני שהגעתי, קבוצת תושבים חרדים עם כאלף בנות. אלף בנות! תחשוב שילדה בת שבע, אלף כאלה, צריכה כל יום לעזוב את השכונה שלה בבוקר ולעבור לשכונה הסמוכה".
מה הבעיה? גם הילדה שלי נוסעת בתל־אביב כל בוקר לבית הספר שלה בהסעה.
"ההיגיון אומר שבגיל יסודי, יהיה בית ספר ליד הבית. ועמד שם בית ספר, שהיו בו בסך הכול 118 תלמידים, ומתוכם, באזור 40 התלמידים היו תושבי קריית יובל. השאר הגיעו מכל רחבי ירושלים. אז עשיתי דבר פשוט מאוד: העברתי אותם – לא בכוח, יד ביד עם ההורים – דאגנו להם להסעות, ופתרתי בעיה אנושית שאלף בנות עוברות כל יום ממקום אחד לשני. דאגתי להן למקום ליד הבית".
בקיצור, העדפת שהחילונים והמסורתיים ייסעו, ושהחרדיות לא יצטרכו לנסוע.
"העדפתי שבמקום אלף בנות שנוסעות, כמעט 50 ילדים תושבי השכונה ייסעו. ודבר שני, לא אני שיניתי את צביון השכונה – זה קרה לפני שנכנסתי לתפקידי. אני קיבלתי מצב נתון: שכונה שיש בה אוכלוסייה חרדית עצומה – עם אלף בנות – ועשיתי את הצעד האנושי ביותר שיכול להיות, ואני שמח שפתרתי לה את הבעיה. בסופו של דבר רוב החילונים רוצים לחיות יחד עם החרדים".
זה בכל תחום: שכונות כמו רמות, בית וגן, רמת אשכול ומעלות דפנה רק התחרדו. סביב בית קפה בגן השושנים בטלביה התחולל מאבק שלם כשהעירייה דרשה כבר במכרז שלא יפעל בשבת.
"תושבי השכונה שם אמרו: אנחנו לא רוצים שבית הקפה יהיה פתוח בשבת. זה היה התנאי שלהם!"
גם של העירייה. זה היה במכרז שלכם.
"כי בכל מכרז שאנחנו מוציאים, יש שיתוף ציבור. והציבור ביקש שלא יהיה פתוח בשבת. זהו. הוא לא יהיה פתוח בשבת".
"מזרח העיר זו משקולת. אני עושה הכול כדי לחזק כלכלית את תושבי מזרח העיר. גם חלק מהחרדים חיים בתנאים מאוד נמוכים. האוכלוסיות האלה צריכות להתחזק"
חילונים בעיר טוענים שלתחושתם עושים הכול כדי להוציא אותם מהעיר.
"אני חושב שהיום בירושלים יש שקט כמו שלא היה מעולם. אין מחלוקות, אין מלחמות, לפחות בחמש שנים האחרונות חיים זה לצד זה".
בתי קפה ומסעדות צריכים לדעתך להיות פתוחים בשבת?
"לא שואלים אותי. אלה מקומות שפועלים לפי היצע וביקוש. מי שמחליט זה בעלי המסעדות עצמם".
אבל כאלה שפועלים בנכסים עירוניים צריכים להיות סגורים בשבת?
"זה חלק מהסטטוס קוו. חד־משמעית נכסים עירוניים לא פתוחים בשבת – ואני לא אגע בסטטוס קוו. לא אני המצאתי אותו אלא ראשי ערים לפניי, ואני ממשיך בו".
רק שהזמנים, הם משתנים. חוזים חברתיים ישנים נפרמים במהירות בכל רחבי ישראל, וגם בנכסים עירוניים ירושלמיים פועלים כיום מקומות רבים שפתוחים בשבת, כולל מוזיאון הטבע, מוזיאון הסובלנות, תיאטרון הקרון ובריכת השחייה בפסגת זאב. הסטטוס קוו כמעט תמיד מוכרע נקודתית ובמאבק, וציבור חילוני לא ינהר לירושלים כדי להיאבק על מה שניתן לו כסטנדרט ברוב רחבי גוש דן. כך שלא לגמרי ברור מי יאכלסו את כל עשרות אלפי יחידות הדיור שליאון בונה כאחוז תזזית, אבל מתנגדיו שמחים לענות לשאלה כבר עכשיו: אוכלוסיות חלשות, שעשויות להפוך את המגדלים האלה בסופו של דבר עד לכדי סלאמס.
"האנשים שחושבים שזה מה שיקרה חיים בדיסוננס שהם לא יודעים להסביר לעצמם", ליאון מתרגז. "לא רוצים לבנות בשטחים ירוקים - אבל גם לא פינוי־בינוי, לא רוצים חרדים, לא רוצים מגדלים לכלל האוכלוסייה – אז איך אתם רוצים שירושלים תתחזק? אתם רוצים סטגנציה? לא לבנות כלום? הדירות שאנחנו בונים הן דירות שעולות מיליונים, ומיועדות לאוכלוסייה שיכולה להרשות לעצמה לקנות אותן. אלה לא סלאמס, ואני טוען שאין דירה אחת שתיבנה בעיר ולא תיקנה. כולן יהיו מאוכלסות".
השאלה במי. באוכלוסייה חזקה?
"אני טוען שיש ציבור נרחב מאוד במדינת ישראל שרוצה לעבור לירושלים, רק שלא היו לו האפשרות וההיצע. אני יוצר את ההיצע הזה. אני בונה רכבת קלה שתעבור ממש ליד המגדלים הללו, ואני אומר לך גם שירושלים היא העיר הראשונה בישראל שתצא מהפקקים".
בינתיים נראה שהעיר עלולה להפוך להיות יותר בית־שמש מאשר תל־אביב.
"היא לא תהפוך".
ירושלים של עוד 20 שנה היא לא עיר חרדית?
"חס וחלילה. היא עיר פלורליסטית שגרים בה כל סוגי האוכלוסיות".
הסגן שלך, אריה קינג, יצא בקמפיין שנאה והבטיח, בשלטי חוצות, "להיאבק בכפייה לה"טבית" וב"גופי תרבות שמאלניים רדיקליים".
"גיניתי את דבריו כשהיה צריך, אבל בסופו של דבר קואליציה זו קואליציה, ולאריה קינג יש את הסיעה והבוחרים שלו".
אתה מעוניין שאריה קינג יהיה שם גם בקדנציה הבאה שלך?
"אני מעוניין שלכל הציבור בירושלים יהיה ייצוג, והוא בהחלט מייצג ציבור בירושלים. אני מכבד דמוקרטיה".
קל להבין, למרות שליאון יסרב להגיד מילה מפורשת בנושא, שהאיש לא בדיוק ממהר לקחת דגל ישראל ולהצטרף לפעילי המחאה, כשאלה מתגודדים בהמוניהם מול הכנסת או בית המשפט העליון בחצרו הקדמית. "ברור שזה מפריע לשוטף, אלה לא חיים קלים כשיש את המחאה פה וחבל לי כשהורסים את הפרחים היפים והדשא ששתלנו, אבל בוא נאמר ככה: אני צריך להכיל".
הוא זהיר, כמובן, אבל ליאון משויך בוודאות לצד אחד של המפה הפוליטית. הוא סומך ידיו על המשטרה של בן גביר ("יש לנו שיתוף פעולה מלא עם המשרד לביטחון לאומי ועם מחוז ירושלים, שבעיניי עושה עבודה נהדרת – וכמובן, זה תחת פיקודו של בן גביר"), הוא מאמין במירי רגב ("אני מאוד אוהב אותה, היא שרת תחבורה טובה") והוא נמצא ב"קשר טוב" עם נתניהו. פשעי השנאה המתרבים נגד מנהיגים נוצרים בירושלים, לצד אינספור ההתרעות הביטחוניות בעיר, לא גורמים לו לעצור להרהור. "רמת הביטחון האישי של הירושלמים גבוהה מאוד, לדעתי. מאוד".
אתה מעז להיכנס לכל שכונות מזרח ירושלים? יש לך שם משילות?
"כראש עיר נכנסתי לכל השכונות, וכל שבת אני נמצא במזרח העיר. אבל יש שכונות שמסוכן להיכנס אליהן. זה מעבר לכוח של ראש עיר, המדינה צריכה להתעסק עם זה".
מצד שני, יושבים אצלך החרדים הכי קיצונים בישראל, כולל האנשים שמחבלים ברכבת. יש לך גישה אליהם בכלל?
"היו לי פגישות עם אדמו”רים ממאה שערים ומנטורי קרתא. יש קשר. לא קשר מעולה, אבל אני יודע עם מי לדבר כשצריך לדבר. לא תמיד זה עוזר".
כך שייתכן שליאון הוא פשוט יצור הכלאיים המושלם לסלילת נתיבים לליבם של רוב הזרמים בעיר, מבלי להתחייב עד הסוף לאף אחד מהם. רק תסתכלו עליו; כיום תושב רחביה היוקרתית, במקור בן לאב ולאם יוצאי סלוניקי – אביו היה מוסכניק ששימש בהמשך כחזן בית כנסת – שהשתקעו בדרום תל־אביב, ומשם עברו לגבעתיים במאמץ לאפשר לילדיהם חינוך טוב יותר. אחיו הפך פרופסור מוערך לאנתרופולוגיה, אחותו פרופסור למדעי המדינה, "אני הלא־משכיל, לכאורה", הוא מגחך – למרות שהשלים תארים בראיית חשבון ומשפטים – והמקום הפוליטי ממנו הוא מגיע ידוע: נתניהו הפך אותו ב־96' למנכ"ל משרדו וליועץ כלכלי, אביגדור ליברמן – בשבתו כשר תחבורה – מינה אותו ליו"ר רכבת ישראל, וקשריו הענפים עם אריה דרעי חלפו לרגע באזור האפור כשנחקר במשטרה בחשד למעורבות בפרשת דרעי, אבל תיק החקירה נסגר בהמלצת הפרקליטות.
בקיצור, ליאון שוחה – בכל סגנון כמעט – בכל סוגי הישראליות, ומסרב לקטלג את עצמו לישראל ראשונה או שנייה לספירת הדוקטור בן חיים. "אני ציוני־דתי שמרגיש את מדינת ישראל לפחות כמו שאתה מרגיש. אף פעם לא הרגשתי מקופח, ומילא אני, גם ההורים שלי מעולם לא התלוננו על זה", הוא אומר.
אחיך ניסים פירסם מאמר אקדמי מעניין בשם "מפחד לזעם". הנה ציטוט מתוכו: "דומה כי מחאת 2023 פגשה באנרגיה חברתית ופוליטית שחיכתה שנים ארוכות לפורקן, זעם שכמו המתין להתפרץ: על רצח רבין והאיפוק שגזר על עצמו מחנה השמאל הציוני הישן, על שלטונה ארוך השנים של קואליציית חרדים־ש"ס־ציונות דתית בראשות נתניהו, על ההיתול של חברי הקואליציה הזו בשלטון החוק". אתה מסכים איתו?
"זה ניתוח של פרופסור אקדמאי. זה יותר מסובך ממה שהוא כותב. מה זה 'התפרצות זעם'? יש לי הרבה מה לומר, יש לי הרבה שיחות איתו, אבל אח שלי פרופסור, אני לא אתעסק בזה כאן".
רון חולדאי מזוהה פוליטית ולא מסתיר את עמדותיו האידיאולוגיות. זה משמעותי לציבור שלו. מה איתך?
"חולדאי בשנה ה־25 לתפקיד. אני מקווה שכשאני אגיע ל־25 שנה כאן אני ארשה לעצמי להיות פוליטי. איפה שאני יכול לדבר אני אומר שוב ושוב: חייבים הידברות. למדתי את זה מהתפקיד".
כיום זה נשמע כמו סיסמה ריקה.
"תראה, בכל הקדנציה שלי כראש עיר לא סגרנו אפילו כביש אחד בשבת. אבל היה כביש ברמת שרת, שמפריד בין בית וגן החרדית לקריית שרת הפחות חרדית, והחרדים אמרו שהיה להם סיכום עם ראש העיר הקודם שסוגרים אותו בשבת. התלבטתי בזה הרבה. הלכתי לרבנים, לא ישנתי לילות מזה. בסוף הגעתי איתם להסכמה ששמים שלט שמבקש מהציבור לא לנסוע בכביש בשבת, כהתחשבות באוכלוסייה. ניסוח יפה שניסחתי יחד עם החילונים והחרדים. שמנו את השלט, ובאמת כמעט שלא נוסעים שם. ואני רק חושב, אם הייתי סוגר אותו לגמרי או פותח, איזה מהומות היו. אז ברגע שיש הידברות, יהיו תוצאות חיוביות".
הוא נשוי, ארבעה ילדים, 12 נכדים, קיצור קיבה אחד, "עשיתי אותו כדי שיהיה לי יותר קל לרוץ. ארבע פעמים בשבוע אני עושה הליכה או ריצה בבוקר. במרתון ירושלים אני רץ את העשרה קילומטר".
לא קשה לך?
"כל מה שאני עושה פה קשה".
הוא מקפיד להתפלל בבתי כנסת שונים ברחבי העיר, אבל כמעט מדי שבת הוא בכותל. "תלך שבת אחת ותבין כמה זה מיוחד: לצעוד מרחביה לממילא, לעבור ממערב העיר למזרח העיר, להיכנס לשוק העיר העתיקה – אגב, שוק שבו הכול עובד בשבת, אין אף מקום בארץ שפועל ככה בשבת – ואז פתאום לראות את הכותל. זה, מה אפשר לעשות, מרגש כל פעם מחדש".
רק שרוב המבקרים הישראלים בעיר יתרגשו הרבה יותר מפתיחתה בחודש הקרוב של מנהרת שזר, שמשקעת, סוף־סוף, את הכניסה לעיר מכיוון כביש 1, ותחסוך להם את הצומת המרומזר שאחריו הכביש מתפצל ימינה ושמאלה, בחירה שכמעט תמיד מבטיחה הליכה מיידית לאיבוד. "יותר לא תלך לאיבוד", ליאון מבטיח חגיגית. "תיכנס למנהרה, ואז תלך לאיבוד", הוא צוחק. "סתם. תמשיך הלאה, למה שהיה פעם".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.09.23
