במהלך השבועות מורטי העצבים שבהם נשמעו העדויות בוועדת אגרנט ‑ מספר אלוף במיל' אלי זעירא, ראש אגף המודיעין של צה"ל במלחמת יום הכיפורים - החלו קטעים מהמתחולל בחדרים הסגורים, "כולל השיחות הפרטיות בין השופטים לבין עצמם", לדלוף ללשכת שר הביטחון דאז משה דיין. לזעירא, שהופיע עשרות פעמים בפני חברי הוועדה הממלכתית שמונתה לחקור את מה שזכה לכינוי "המחדל", ופירסמה את אחד הדוחות הדרמטיים, החשובים, וגם השנויים ביותר במחלוקת בתולדות המדינה - יש גם חשוד בהדלפה. את המידע, לדבריו, העביר אחד מאנשי הצוות המסייע של הוועדה. אין לו אמנם הוכחה חד-משמעית, אבל "אחרת, אין לי שום הסבר לכך שכמה שבועות לפני פרסום החלטת הוועדה, קורא לי משה דיין ואומר: אני רוצה שתתמנה עכשיו לאלוף פיקוד מרכז".
כלומר, שלא תעזוב את הצבא.
"זה בדיוק מה שהוא רצה. הוא כנראה ידע מה תהיה החלטת הוועדה, ולכן הזמין אותי אליו הביתה ואמר לי: 'אני רוצה שתתמנה היום לאלוף פיקוד מרכז'".
ומה אתה אמרת לו?
"שזה לא בתוכניות שלי. שכל אלוף שעוזב את הצבא מקבל שנת לימודים, וזה גם מה שאני רוצה, כי כבר תיכננתי לצאת ללימודים שתמיד חלמתי עליהם בסטנפורד. הוא אמר: 'אני מאוד אצטער, מאוד אצטער, אני בכל אופן רוצה שתהיה אלוף פיקוד מרכז ותחשוב על זה'".
כתבות נוספות למנויי +ynet:
אלא שב־1 באפריל 1974 הגישה הוועדה את דוח הביניים, שהטיל את האחריות כולה על הדרג הצבאי, בעוד דיין וראש הממשלה גולדה מאיר יצאו ללא כל פגע. את זעירא, לעומת זאת, מצאה הוועדה כאחד מהאשמים המרכזיים בכשל, והמליצה להעביר אותו מתפקידו כראש אמ"ן, אך לא להדיחו מצה"ל או לפסול אותו מלכהן בכל תפקיד צבאי אחר, בכיר ככל שיהיה. דיין, שניחן בחוש נבואי מדויק או שהתבסס על מידע מתוך החדר - לא הצליח להשאיר את זעירא בצבא. אבל מתברר שהדאגה של ראשי השלטון לשלומו ורווחתו של ראש אמ"ן הפורש, לא נפסקה גם אחרי שהגיע לבקו"ם.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
"לא עברו 24 שעות מפרסום דוח אגרנט, ופנחס ספיר קורא לי לפגישה, ואני מכבד אותו כי הוא היה שר האוצר, ואני בא. הוא דיבר בקצרה ואמר, במילים האלו, אני לא אשכח את זה, 'כבר סידרנו לך עבודה'".
הספיק לסדר הכל תוך יום, או שלהערכתך, עבד על זה כבר קודם?
"אלא מה?! ומצטרף אליו, למיטב זיכרוני, יעקב לוינסון, שהיה מנכ"ל בנק הפועלים. והם אומרים לי: תהיה מנהל בנק, לא זוכר בדיוק את השם, נדמה לי קונטיננטל או משהו כזה, שזה בנק בבעלות בנק הפועלים. ככה, סוג של פלא - תוך שעות ספורות עזבתי את הצבא וכבר נעשיתי מנהל בנק. אתה מבין איך המדינה התנהלה? הכל כדי לוודא שלא אעזוב את המחנה, שלא אדרוש להעיר שדים ורוחות מרבצם, שיחקרו מה באמת קרה".
אולי רצו רק לרכך לך את הנחיתה באזרחות, לנסות להקל עליך?
"זה אתה יכול להכניס תחת הרובריקה בדיחות. ממש אכפת להם ממני. אני רואה את זה קצת אחרת. הם היו אנשים פוליטיים והכי חשוב להם היה שלטון מפא"י. והם עשו כל דבר שאנשים לא יעברו למחנה הנגדי ואולי עוד עלולים משם לעשות צרות. גם כלפי דדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר), הם פעלו בשיטה דומה ואחרי פרישתו מהצבא נתנו לו להיות מנהל חברת האוניות צים".
זעירא לא לקח את התפקיד בפיקוד המרכז, או את ניהול הבנק, אבל בלי קשר למה שעשוי להיראות כאתנן - החליט לשתוק במשך שני העשורים הבאים. "היו לי אז בעיות אישיות שונות, והמלחמה להביא את האמת שלי לידיעת הציבור הייתה בעדיפות משנית מבחינתי, אז החלטתי להתנתק", הוא אומר עכשיו.
השתיקה שלו, ושל הרמטכ"ל אלעזר, שמת זמן קצר לאחר מכן משיברון לב נורא, אכול ייסורי מצפון וכעס על הדרג הפוליטי, שהרגיש כי הפקיר איתו ‑ לא עזרה בסופו של דבר לדיין ולגולדה. הם אמנם זכו בבחירות שנדחו בכמה חודשים בגלל המלחמה אבל ההפגנות הזועמות מחוץ לחלונם, היום קוראים לזה "המחאה", לא הותירו להם ברירה אלא להתפטר, יומיים לאחר פרסום מסקנות הוועדה.
כל חברי המטכ"ל של 73' כבר לא איתנו. כך גם כמעט כל מקבלי ההחלטות במערכת המדינית והפוליטית. זעירא המשיך לשתוק גם בשנים האחרונות וסירב לכל בקשה להתראיין, והיו לא מעט כאלה. למרות זאת, בשבועות האחרונים, זמן קצר לפני ציון 50 שנה ליום הכיפורים "ההוא" - ניהלנו סדרת שיחות, חלקן פנים אל פנים, חלקן בטלפון. האיש שלדעת רבים נושא בעיקר האחריות למה שנתפס ככישלון המודיעיני הכבד בתולדות מדינת ישראל - הסכים לבסוף למסור לנו את גרסתו.
גם בשנה ה־96 לחייו, הוא עדיין רהוט, דיבורו סדור, שוטף וקולח, ענייני ונינוח. למרות הסכמתו לדבר, הודיע מראש כי הוא רוצה להתמקד בימים האחרונים שלפני המלחמה. פה ושם חרג מכך, אך לא חרג מסירובו העיקש שלא לענות על אף שאלה הנוגעת ברגשותיו. "זה ההבדל ביני ובין הדורות שאחריי", אמר, "בדור שלנו, דור הפלמ"ח ומלחמת השחרור, לא היו רגשות. זה פשוט לא היה רלוונטי".
בוודאי לא מפתיע שזעירא, שחוזר ולוקח אחריות, טוען גם שהוא לא נמצא לבד במצעד הבושה הזה. אבל בשבוע שעבר התייצבו שני קצינים אחרים, שלא היו מפקדים בכירים במלחמה ואינם מעורבים במאבקי היוקרה והאשמה, ודיברו במילים חריפות למדי על החסינות שקיבל הדרג המדיני בוועדת אגרנט.
"המנדט שניתן לוועדה נולד בחטא", טען הרמטכ”ל ושר הביטחון לשעבר, רב־אלוף (במיל') שאול מופז, ששימש מפקד סיירת צנחנים במלחמה. הוא טרח להדגיש שדבריו נאמרים לאחר שקרא ביסודיות את כל התיעוד הרלוונטי, כולל זה שאסור לפרסום במשך 90 שנה. "לוועדת אגרנט הייתה מטרה אחת, להפיל את כל האחריות על כתפי הרמטכ"ל", אמר בכנס במכללת נתניה. גם ראש אמ"ן לשעבר, שנפצע קשה ברמת הגולן ממטען של הקומנדו הסורי, אלוף (מיל') אורי שגיא, הוסיף ואמר כי "ברגע שמוצגת הערכת המודיעין למקבלי החלטות והדרג המדיני קיבל אותה - האחריות היא כולה שלו".
זעירא לא יכול שלא להסכים. "בזמן שהוועדה עבדה, לא לי, לא לרמטכ"ל ולא לאף אחד מהאלופים היה מושג מה היא תחליט", הוא אומר. "אחרי שהיא פירסמה את החלטותיה, דבר ראשון הייתה לי ההרגשה, כמו שאמר שאול מופז, שהם מקריבים למולך את הרמטכ"ל".
זה מה שהרגשת?
"כן".
ולגבי עצמך?
"לגבי עצמי אמרתי לעצמי מילים מאוד חריפות, או כמו שכתוב באיזשהו מקום קדוש 'בקהלם אני לא אלך'".
כישלון המודיעין בהערכת הסבירות למלחמה, שגם בערב שלפני שפרצה אמ”ן, בראשות זעירא, הגדיר כ"נמוכה" - הוא ברור. אלא שפרטים רבים אחרים הקשורים למלחמה ההיא, נותרו עדיין באפלה. כמה שעות בלבד לאחר תחילת הקרבות למשל, גילתה גולדה לציבור המופתע ש"לא הופתענו". אז מה באמת קרה?
באופן מפתיע, בלתי מוסבר, ואולי מוסבר מאוד, אף אחד לא באמת יודע, פשוט כי העניין מעולם לא נחקר. ועדת אגרנט לא בדקה איך כולם הגיעו למסקנה כל כך שגויה. כולם דיברו על ההונאה שתיכננו במצרים, אבל אף אחד כמעט לא בדק כיצד התרחשה? מי נטל בה חלק? לאורך שנים, רק אדם אחד, התייחס לנושא ברצינות. ראש אמ"ן שנכנס לתפקידו 30 שנה אחרי זעירא, אלוף אהרן זאבי־פרקש, טען עוד מאז שהיה קצין צעיר כי מדובר במערך הרבה יותר רציני וחכם מכמה צעדי הסוואה טקטיים המפורטים בדוח אגרנט, פרויקט הונאה ענקי, ברמת מדינה, המבוסס על ידע והדרכה סובייטיים, שהזין את ישראל בהרבה מידע אמין, אבל ברגעים המכריעים - הטעה אותנו לחשוב שאין פניה של מצרים למלחמה. אלא שגם המחקרים המנומקים של פרקש, שאינו חשוד במניע אישי ‑ לא הצליחו להביא לבדיקה מחודשת של התזה שהתגבשה בוועדה.
"אני רוצה לחזור לעקרונות", אומר זעירא. "תורת הביטחון אומרת בצורה פשוטה מאוד: ברגע שיש איום מיידי על מדינת ישראל - מיד מגייסים (מילואים). זו האקסיומה. אפשר לקחת דוגמה ממה שאירע במלחמה שקדמה לזו", הוא חוזר לימים שלפני ששת הימים ומזכיר כי אהרון יריב, ראש אמ"ן מוערך, חזה אז, כי בשנים הקרובות לא תתרחש מלחמה בין ישראל ומצרים. למרות זאת, באמצע מאי 67' מצאה עצמה ישראל כשצבאות מצרים, סוריה וירדן נערכו על גבולותיה. הניצחון עימעם את הטעות של אמ"ן, "והשאלה החשובה שלא שאלנו אז היא לא למה המודיעין נכשל. השאלה החשובה שלא נשאלה היא מה מקומה של הערכת המודיעין בתהליך קבלת ההחלטות של הדרג המדיני".
במקביל, התרחש אז משבר קשה ביחסי הצבא עם ראש הממשלה דאז, לוי אשכול, כשחברי המטכ"ל דרשו ממנו לאפשר לצה"ל ליזום ולתקוף. "וכאן, בהשוואה הזו ל־1967, חשוב להעיר הערה קטנה. כשכל המהומה הזו מתרחשת, כל צה"ל כבר היה מגויס כמעט שבועיים".
ופה, אומר זעירא, נעוץ כל ההבדל, וחוזר ללילה הגורלי שבין ה־4 ל־5 באוקטובר, קצת יותר מיום לפני פרוץ המלחמה. "יחידה של אמ"ן, שהיום קוראים לה 8200, גילתה במשך הלילה, תוך כדי האזנה ליועצים הרוסים שישנה מהומה גדולה, ממוסקבה ועד לדמשק, ומפנים את כל משפחות היועצים חזרה לרוסיה. כשיואל בן פורת (מפקד אותה יחידה, שנקראה אז 848) התקשר אליי, חשבתי שהידיעה היא התרעה למלחמה. ולכן גם צילצלתי מיד לראש המוסד, למרות שזה היה בשתיים בלילה, כי חשבתי שזו התפתחות חשובה מאוד.
"זמיר אמר לי שהוא עומד לעלות על מטוס ולטוס ללונדון כדי להיפגש עם מי שאתם יודעים". נראה שעד היום יש לזעירא רתיעה להגיד את השם המפורש, אשרף מרואן, ראש הלשכה הכל־יכול של נשיא מצרים ומי שהופעל כמרגל בידי המוסד, "שיש לו מידע חשוב על ההיערכות הצבאית של המצרים".
בעקבות ההתפתחות מתכנס מספר שעות לאחר מכן דיון הערכת מצב דחוף אצל שר הביטחון דיין. רק זעירא, בזכות אותה שיחת הטלפון, יודע על הנסיעה של ראש המוסד דאז, צבי זמיר, ללונדון, לפגוש את מרואן. "וזה גם פחות חשוב מבחינתי, כי באותו דיון, בערך 30 שעות לפני המלחמה אני אומר למשה דיין: הרוסים במהומה, מפנים את משפחות היועצים, והמטוסים הרוסיים כבר המריאו מאודסה בדרכם לדמשק. מהלך מספר אחת".
משה דיין, בצדק, מיד מפרש את זה כהתרעה למלחמה. מהלך מספר שתיים.
"מה הוא לא עושה? את מספר שלוש, המתחייב, זה גיוס מילואים. מה הוא כן עושה? תרשה לי להסביר לך, כי אני הייתי שם, הוא מקריא לנו מברק שהוא מכין לקיסינג'ר (מזכיר המדינה האמריקאי). הוא מקריא לנו: סעיף אחד, 'הערבים', הוא קרא להם הערבים, 'הערבים מתכוננים לתקוף אותנו בהפתעה. סעיף שני: אנחנו יודעים זאת ולא נופתע'. סעיף שלישי: 'אנחנו לא נתקוף ראשונים'.
"אחרי סיום הישיבה הזו דיין הולך מיד למשרד של גולדה. היא נמצאת שם, וגם דדו, וגם אני, וגם יועץ הסתרים שלה, ישראל גלילי. ודיין מקבל אישור של גולדה לשלוח מיד את המברק לקיסינג'ר. אין ויכוח בין דיין לבין גולדה שהידיעה הזאת, שהגיעה מ־8200, היא התרעה למלחמה. יותר מזה. גלילי, אדם עם ידע וניסיון רב, פותח ואומר ככה, אני מצטט לכם מהזיכרון שלי: 'היות שייתכן שמחר תפרוץ מלחמה, ומחר זה שבת (וגם יום כיפור), אנחנו מייפים עכשיו את כוחם של ראש הממשלה ושר הביטחון לנהל את המלחמה הזאת".
זעירא מפנה גם לדבריו של הרמטכ"ל שאומר באותה ישיבה לפי הפרוטוקול: "יש למערך זה (של המצרים) כל התכונות הדרושות כדי לתקוף. היות שאיני עוסק בפרשנות חשוב מכל לבחון אם יש לנו הוכחה, שזה לא מערך התקפי. אני חייב להודות שיש להם יכולת טכנית לתקוף בהיערכות זו". ודדו מסכים כי "א', אין הוכחה שאינם רוצים לתקוף; ב', שהם כן יכולים לתקוף".
"אנחנו פה סביב 30 שעות לפני המלחמה", משחזר זעירא. "ואם הם היו מגייסים לפי תורת הביטחון, ובמקום לשלוח רק לקיסינג'ר, היו גם שולחים את ההתרעה לעצמם ‑ הגיוס היה מתחיל במרווח של יותר מ־24 שעות. לגופו של עניין, הם התחילו את הגיוס שש שעות לפני המלחמה. יכלו להתחיל 30 שעות לפני, התחילו שש שעות. ומזה נבנה הסיפור כאילו הופתענו".
ובכל זאת, גם אתה לא אמרת באותו דיון שתהיה מלחמה.
"ההערכה שלי לא חשובה. מה שכן חשוב הוא המידע שאני מעביר לדיין - עצם יציאת המשפחות הרוסיות. זו נקודת המפתח. עובדה, דיין לא חיכה לפרשנות שלי. הייתה לו פרשנות של עצמו והיא שהם הולכים לתקוף אותנו בהפתעה. והוא מקריא לנו את המברק שהוא עומד לשלוח לקיסינג'ר".
אולי הוא מבלף את קיסינג'ר כדי להשיג משהו?
"לא יכול להיות. הוא יכול לשחק עם כל העולם, בטח עם קציני צה"ל ואולי גם עם חלק מהממשלה. הוא לא ישחק עם קיסינג'ר".
ישאל הקורא, אם הידיעה של 8200 היא בחזקת התרעה, איך זה שעמדת חטיבת המחקר באמ"ן מוסיפה להיות שאין מלחמה, שממשיכים שם לדבר על "סבירות נמוכה"?
"יחידה אחת באמ"ן הביאה את ההתרעה. יחידה אחרת באמ"ן, מחלקת המחקר, טעתה בהערכה שלה. שני הדברים קרו במקביל והתרחשו לאורך כמה שעות. אז ראשית, הסיבות לטעות הן עניין לבדיקה בפני עצמה. אני לא עשיתי אותה. אני לא יודע למה הם הגיעו למסקנות המוטעות שברור שהגיעו אליהן. שנית, אני אחראי גם למסקנות המוטעות שלהם. ראש אמ"ן אחראי להכול, גם להצלחה של 8200 וגם לטעות שעשו כל אנשי מחלקת המחקר".
אם הדברים היו כל כך ברורים, והיו צריכים להיות ברורים לגולדה ולדיין, אז היית צריך להגיד: אני לא מקבל את ההערכה של חטיבת המחקר.
"מסרתי לדיין אינפורמציה, נקודה. הוא פירש אותה כהתרעה למלחמה. נקודה. זהו. זה כל הסיפור".
מיד אחרי שתי הפגישות הללו, בצהרי 5 באוקטובר, זומן בבהילות דיון בהשתתפות השרים שהיו בתל־אביב, כדי לדווח למשתתפים שלמחרת עלולה לפרוץ מלחמה. באותה ישיבה גם דובר על כך שגולדה לא תיסע אל משפחתה בקיבוץ רביבים, אלא תישאר בביתה ברמת אביב. "היא אמרה: 'אני מבקשת שכולכם תשאירו הודעות איפה תהיו מחר', זאת אומרת, באופן ריאלי, מדברים על מלחמה למחרת. מה שמחזיר אותי לנקודת ההתחלה: מה הם לא עושים? מה הם לא עושים?".
אז למה לדעתך הם לא מגייסים מילואים? ומה אתה, או האחרים שהיו שם איתך, חשבתם או אמרתם כשראיתם שהם לא פועלים לפי תורת הביטחון?
"אני יכול להופיע בפניכם כאיש הכי חכם בעולם ולספר לכם שכבר ראיתי שהם עושים טעויות. לא תשמעו ממני מילה אחת על מה חשבתי וכולי. ואל תאמינו גם למי שמספר לכם מה הוא חשב. אני מספר רק עובדות. והעובדות הן שאתם השרים, אתם הממשלה, אומרים שהולכים לתקוף אותנו בהפתעה, אתם אפילו מודיעים את זה לאמריקאים, ולא מגייסים איש?".
המלחמה גדעה גם קריירה מטאורית. אלי זעירא נכנס לתפקיד ראש אמ"ן כשהוא בן 45, צעיר מכל ראשי אמ"ן שמונו אחריו, זולת אמנון ליפקין־שחק (שהיה בן 42) ואהוד ברק (אז בן 41). הוא היה אז אחרי שירות בפלמ"ח, כמפקד פלוגה בחטיבת יפתח במלחמת העצמאות, הקצין הראשון בצה"ל שנשלח ללימודים בבית הספר לפיקוד ומטה של ארצות־הברית, ראש ענף ואחר כך מחלקת מבצעים במטכ"ל, מפקד חטיבת הצנחנים, ראש מערך האיסוף באמ"ן ונספח צה"ל בוושינגטון. בין לבין שימש גם כראש לשכתו של הרמטכ"ל משה דיין, שהעריך אותו מאוד, ודחף למנותו לתפקיד המעריך הלאומי.
זעירא, שילוב שאינו חזון נפרץ של חרב וספר, לוחם שבקיא באמנות ובפילוסופיה, היה גם בעל סיכויים לא רעים להפוך לרמטכ"ל ולדברי מי שעבדו איתו באותה תקופה - גם ידע זאת. ראש אמ"ן היה תקיף, דעתן ונחרץ בדבריו. שונה לחלוטין מההתנסחות הזהירה והעמומה שצופה שכנראה יהיה כך, אבל אולי גם הפוך ‑ שחדרה לניתוחי חטיבת המחקר אחרי אסון כיפור מתוך הכנה לוועדת חקירה עתידית. כשזעירא דחה בבוז את ההתרעות הקודמות שהגיעו מסוכן הצמרת אשרף מרואן כי מצרים וסוריה יתקפו בדצמבר 1972, ואחר כך במאי 1973, נראה היה כי התקוות שתלה דיין בקצין הכריזמטי מתגשמות.
זעירא נקלע למאבק איתנים שניטש אז במלוא עוזו בצמרת מערכת הביטחון - בין חסידי הרמטכ"ל לשעבר חיים בר־לב וקו המעוזים על שמו שהוקם לאורך התעלה, ובין מחנה אריק שרון, מפקד פיקוד דרום, שדגל בהתרחקות מהתעלה, כדי לא להיות חשופים להתקפת פתע של האויב, ובניית קו ההגנה הראשון הרחק מאחור, בעומק סיני.
זעירא חשב ששרון צודק. "גם טליק (אלוף ישראל טל, סגן הרמטכ"ל) חשב כך, ואפילו אני הקטן אמרתי להם (לקציני המטכ"ל): 'תראו, אני אומר לכם, כראש אמ"ן, שבצד המצרי של תעלת סואץ יש 100 אלף חיילים, 1,200 תותחים, 1,000 מרגמות, ובצד שלנו, אתם שמים מקסימום 1,000 חיילים ישראלים, לאורך 120 קילומטר. ומוצב אחד אפילו לא רואה את השני'. דיברתי עם דיין על זה שצריך בכלל ליצור שדה הריגה. לא 100 מטר מהצבא המצרי, אלא על ראשי ההרים".
רק לקראת המלחמה, החל דיין לשנות גישה. "כמה חודשים ופתאום דיין עורך דיון, Out of the blue, ואומר: 'אני מציע לסגת 30 קילומטר'. לא אמר למה, לא אמר איך. זה לא היה רציני, אבל היה ברור שגם בראש שלו, הישיבה לאורך התעלה היא לא ישיבה הגיונית".
ירושה אחרת שקיבל, הייתה הנחת המוצא של חטיבת המחקר, כי כדי שסאדאת יחליט לצאת למלחמה, חייבים להתקיים כמה תנאים מוקדמים, ובעיקר שצבא מצרים יצויד בטילים ארוכי טווח ומטוסים מתקדמים, משקל נגד ליכולת של חיל האוויר הישראלי, כפי שהתגלתה במלחמת ההתשה, לתקוף בעומק השטח המצרי.
הנחות היסוד הללו, יחד עם המילים הללו, "סבירות נמוכה", שנכתבו בלקט של חטיבת המחקר מאותו בוקר יום שישי שלפני המלחמה, ילוו מאז את זעירא, ואת צה"ל ועם ישראל כולו, יחד עם המילה "קונספציה"- לעולמים. "כשהעדתי בוועדת אגרנט, והם, חברי הוועדה, שואלים אותי כל מיני שאלות ואני רואה שהם לא מבינים את העניין, לא בקיאים בנושא עליו אנחנו מדברים ‑ החלטתי למצוא מילה שבה נכנה את התפיסה הזו של חטיבת המחקר, תפיסה שלא קראו לה עד אז בשם, ובאה לי המילה 'קונספציה'. ואני מסביר להם שהייתה אצלנו רשימה ארוכה של תנאים, עם פרטי פרטים, שהיו צריכים להתמלא - כך וכך טילים, כך וכך טייסות של מטוסים מסוגים אלה ואלה, כדי שסאדאת ייצא למלחמה. והיו אצלנו מומחים לעניין שהיו ממונים על בדיקה כל העת של היכולות והשיפורים של הצבא המצרי, האם הגיע לאותו רף תחתון שסאדאת קבע.
"בחודשים האחרונים לפני המלחמה, ולאחר עסקת הנשק עם ברית־המועצות, המצרים באמת קיבלו משלוחים וציוד רב, וחלק מהפערים הושלמו. היינו בתהליך מעקב שהנה־הנה, מקבלים עוד קצת ועוד קצת, וחשבנו כי ברגע שהם יקבלו גם את המטוסים, אז הולכת להיות מלחמה".
אבל נכון לאוקטובר 1973, המצרים עוד לא קיבלו את המטוסים, ולכן מבחינת אמ"ן - אין מלחמה. סאדאת מצידו, כפי שידוע כיום, החליט ללכת למלחמה עם מה שיש, כדי להביא למשא ומתן מדיני ולקבל את מה שגולדה מאיר ומשה דיין סירבו להעניק בלי מלחמה - החזרת סיני.
אז כיצד לא ידעה ישראל על השינוי הזה שחל בסאדאת? זעירא אומר שהתשובה ברורה, מי ששתל בישראל את האמונה בקונספציה הוא גם זה שלא הודיע כי היא בוטלה ‑ מרגל הצמרת, אשרף מרואן, שלפי מסקנות המחקר של המוסד, שזה אך פורסם, היה הסוכן הטוב ביותר והאמין ביותר, שישראל גייסה והפעילה אי פעם, ולפי זעירא, בשיחות שהתקיימו לאורך השנים ובספר שפירסם - היה בעצם סוכן מצרי, שתול עמוק בעורף האויב הציוני, הבורג המרכזי בתוכנית ההונאה המצרית.
זה לא המקום להיכנס לעשרות אלפי פריטי המידע, רובם עדיין מסווגים, המרכיבים את פרשת מרואן, מאז שגייס את עצמו בדצמבר 1970 ועד שנותק עימו הקשר 28 שנים לאחר מכן. במוסד טענו וטוענים מאז כי זעירא רק מנסה לחלוק באשמה, כשחמאה על ראשו.
עכשיו הוא מספר כי חשד במרואן מהרגע הראשון. "שני בכירים במוסד שהערכתי מאוד - רחביה ורדי וצבי מלחין - אמרו לי כי משהו לא בסדר עם הסוכן הזה ולכן הסכמתי לקבל רק את מה שהוא מביא במסמכים שאפשר לוודא כי אינם מזויפים, ולא מה שהוא מוסר בעל פה".
בדצמבר 1972 אמ"ן, וזעירא בראשו, אמרו כי ההתרעה שמרואן מסר מפני מלחמה קרובה אינה נכונה. דעתם התקבלה. באפריל 1973 העדיף הרמטכ"ל אלעזר את ההתרעה החמה שהגיעה אל המוסד מהסוכן בקהיר, על פני דעתו של זעירא, וקיבל אישור לגייס מילואים, להתכונן למלחמה שלא באה. זעירא אומר שלא היה קשה לאתר בקיעים בהתרעות הכוזבות. "אחרי שהגיעה ההתרעה ממרואן על מלחמה במאי, אמרתי לחיל האוויר: תשמעו, מה הם שדות התעופה העיקריים של חיל האוויר המצרי? אמרו לי זה וזה. אמרתי להם, תצלמו אותם ותביאו את התוצאות. למה עשיתי את זה? לא יודע. תחושת בטן שכזו.
"אני רואה שבשניים או בשלושה משדות התעופה העיקריים עוסקים בשיפוץ וזיפות מסלולים. ואז אני אומר לעצמי ‑ לא הולכים למלחמה כששדות התעופה בשיפוצים. בדיעבד התברר שבמאי כלל לא הייתה למצרים היכולת לצאת למלחמה".
שנים רבות לא הגיב זעירא למסקנות ועדת אגרנט. לאחר מכן כתב ספר והציג בו את הבנתו את האירועים. אפשר שעשה זאת מוקדם מדי, שכן באופן טבעי התקבלו דבריו כאפולוגטיים ורבים העדיפו לדחותם מבלי לבחון אותם לעומק. רבים מהם אולי גם לא רצו. התפתחות המחקר והשחרור לפרסום של עוד ועוד מסמכים עודם רחוקים מהכרעה, אבל כמה מהנקודות שאפשר לבדוק כבר גרמו אצל לא מעטים לפתיחות לבחינת דברי זעירא ברצינות.
כך, למשל, ממסמכים שנחשפו לאחרונה, ובהם עוד עדויות בוועדת אגרנט, עולה כי בניגוד לנטען במחקרים רבים, הוא לא היה היחיד שגילה ספקות לגבי מרואן. אלברט סודאי, איש המוסד לשעבר וראש מדור מדיני, ענף מצרים, בחטיבת המחקר ערב המלחמה, אחד המומחים הגדולים בנושא, סיפר לוועדה בעדות שהייתה חסויה עד לאחרונה, כי כששמע שראש המוסד יוצא ללונדון לפגוש את מרואן, היה בטוח כי מדובר על מארב מצרי לחטוף או להרוג אותו, ונזעק למטה המוסד כדי להתריע ולדרוש חוליה חמושה שתגן על הבוס.
בשורת השיחות עימנו, תיאר זעירא כי בספטמבר, כשבכירים רבים במצרים ובסוריה כבר יודעים כי תאריך המלחמה נקבע לערב יום הכיפורים ‑ מסר מרואן דווקא מידע מרגיע, לפיו המלחמה נדחתה לסוף השנה. רבים שסמכו על כך שהארכיונים יישארו סגורים לעד, טענו אז כי זעירא משקר, אך החומרים הקשים מעידים כי דייק.
בשבועות האחרונים המלחמה כאילו ניצתה מחדש. לא המלחמה בין ישראל לצבאות סוריה ומצרים - אחד מהם כבר לא קיים והשני מקיים קשרים הדוקים מאוד־מאוד עם צה"ל - אלא המלחמה בין אמ"ן למוסד, ובין התומכים של שני המחנות - חסידי ראש הממשלה מאיר וראש המוסד זמיר מצד אחד, ואלה המלמדים זכות על שר הביטחון דיין, הרמטכ"ל דדו, ראש אמ"ן זעירא ואגף המודיעין, מהצד השני.
"בדור שלי לא הייתה שאלה מה אתה מרגיש. היא לא הייתה קיימת בכלל. אתה צריך לעשות ולעשות ולעשות, ועדיף שלא תרגיש. הדור שהקים את המדינה, שנלחם את מלחמת השחרור, לא הרגיש כלום, רק היה פטריוטי ונלחם"
50 שנה וכאילו כלום, הכל התפרץ בשבועות האחרונים - בקולנוע, בסרטי דוקו, באינסוף מאמרים וכתבות, ואפילו בספר מיוחד שיצא מטעם המוסד. לצד כל אלה, הולכים וגוברים הקולות, לפני ומאחורי הקלעים, הדורשים לפתוח את הספרים ואת הכספות שעדיין גדושות עד להתפקע מחומרים מסווגים שטרם הותרו לפרסום.
"זעירא אחראי על הכשל העמוק בהערכת אמ"ן כי לא תהיה מלחמה", אומר איש מודיעין בכיר הבקיא במה שמונח שם, באותן הכספות. "הוא ואנשיו היו צריכים להסביר את חומרת הסכנה, ולהוציא התרעה למלחמה. כל זה לא צריך להפריע לנו לבדוק באמת אם ואיך הופתענו. צריך לבחון את הטענות של זעירא לגופן, במקום לבעוט בהן רק כי הוא טוען אותן. יום אחד, כשייתנו גישה לכספות עם המסמכים המסווגים - תהיה פה הפתעה גדולה".
אנחנו חוזרים לאותו רגע ביום שישי בבוקר, כשזעירא מודיע שהיועצים הסובייטיים עוזבים וכי הוא, שטען עד אז שאין פניה של מצרים למלחמה, לא יודע להסביר את ההתפתחות הזו. וכולם שומעים, וכולם מדברים על מלחמה, אבל אף אחד לא נוקט את הצעד המתבקש - לחיצה על הכפתור האדום של גיוס מילואים.
"מצד אחד, היה להם פחד תהומי מקיסינג'ר וממשלת ארצות־הברית, פן היא לא תתמוך בהם", מנסה זעירא להסביר מה עבר בראשם של השרים הבכירים בממשלת גולדה. "מצד שני, היה להם אופטימיזם מוגזם, חסר בסיס, לגבי יכולתו של צה"ל להגן על המדינה באותה תקופה. אתן לכם דוגמה. על מה הייתה מבוססת הגנת ישראל? על חיל אוויר צעיר וצבא מילואים. נכון? נכון.
"עכשיו, התוכנית הבסיסית, התיאורטית, הייתה, חיל אוויר מגן על צה"ל בזמן שהוא מתגייס ועורך את קרב ההגנה. על זה אין ויכוח בכלל. מה שקרה זה שמערכת ההגנה האווירית שהרוסים בנו, חיסלה לגמרי את יכולתו של חיל האוויר לסייע לכוחות היבשה, ובאופן מעשי, כוחות היבשה נלחמו בלי חיל אוויר".
אבל ידענו כבר מאוגוסט 70' שזה המצב.
"ידענו ולא הפנמנו. מעולם כוחות היבשה הרוסיים, גם לא במלחמת העולם השנייה, לא בנו הגנתם על המטוסים של חיל האוויר הרוסי, רק על תותחים ונ"מ שלהם. ולכן הם בנו מערכות יותר טובות מכל מדינה אחרת".
אבל למה כל הידיעות שהצטברו אצלכם מכל יחידות האיסוף, לרבות ההתרעה מהמלך חוסיין, שנפגש עם גולדה ימים ספורים לפני המלחמה, והידיעה של 8200 על פינוי היועצים, לא הביאו לגיוס מילואים ורק כשמרואן נותן את ההתרעה בלילה בין שישי לשבת, פחות מ־12 שעות לפני הפתיחה באש, רק אז מגייסים מילואים? האם זה נבע לדעתך מהתמכרות של המערכת, בעיקר של הדרג המדיני, למרואן? הם חשבו שיש להם מעין מכשיר האזנה למוח של סאדאת ובעצם, עברו מלהעריך את יכולות האויב, להעריך את כוונות האויב, ואולי פה שורש הרע?
"לעולם לא אגיד את זה ואגיד לך למה: כי אנשי המוסד יבואו ויגידו, 'הוא בונה את זה כדי לברוח מאחריות' וכולי. אני לא רוצה להיכנס לעסק הזה".
זעירא לא מוכן להודות בזה אבל גם הוא, כמו גולדה, דיין, דדו וזמיר, המתין למוצא פיו של מרגל הצמרת, חיכה עד שייתן את האות ‑ "אינדיקציות נוספות", כלשון דדו ‑ ורק אז תמך בכל לב בגיוס המילואים, אבל זה כבר היה פחות מ־12 שעות לפני הפתיחה באש, מאוחר הרבה יותר מדי. "זה היה דבר על דבר על דבר, הקש האחרון, עוד התרעה ועוד התרעה ובסוף הגיעה המאסה הקריטית".
אבל אם מרואן באמת עבד עבור המצרים, כפי שאתה טוען - למה הוא בכלל הגיע להתריע?
"כי הפעם היו צילומי אוויר מזעזעים של ריכוזי כוחות ואינספור ידיעות נוספות. מרואן לא יכול היה שלא להתייחס למה שכולם כבר יודעים".
זעירא מודה בעצב כי המנצח הגדול של השנים הללו היה נשיא מצרים. "הוא היה בעיניי אחד מהמדינאים הגדולים בדורו, גאון ליד לא מעט גמדים באותה תקופה", הוא אומר ומותיר לנחש מיהם הגמדים ובאיזה צד. "מאוד יכול להיות שסאדאת רצה לשמור את המקור הזה גם לעתיד, לא לשרוף אותו, כי הוא הרי לא ידע איך המלחמה תיגמר, ובאיזו סיטואציה אולי הוא יצטרך את מרואן שוב".
מה הרגשת במהלך הדיונים שהתקיימו בוועדת אגרנט ואחרי שהתקבלו ההחלטות?
"שאלה מצוינת. (צוחק) פה אתה נגעת בצורה מאוד מדוקדקת בהבדל בין הדור שלך לדור שלי. למה? בדור שלי לא הייתה שאלה מה אתה מרגיש. היא לא הייתה קיימת בכלל. אתה צריך לעשות ולעשות ולעשות, ועדיף שלא תרגיש. הדור שהקים את המדינה, שנלחם את מלחמת השחרור, לא הרגיש כלום, רק היה פטריוטי ונלחם".
בסוף הוא מתרצה ומצביע על המקום הכי קרוב לרגש שהוא מוכן להגיע אליו: "שאול מופז אמר לאחרונה כי 'מה שלמדנו במלחמת יום הכיפורים, זה הסיפור על הכישלון המדיני'. ואני חושב שהוא ממש תפס את השור בקרניו והוסיף כי 'המנדט שניתן לוועדת אגרנט, נולד בחטא'.
"בדיעבד, שנים אחרי הוועדה, סיפר לי יוסקה גבע (אלוף במיל') שביקר את רא"ל חיים לסקוב (חבר הוועדה) החולה שביקש למסור לי ש'הוועדה החמירה איתך'. וגם אמר: 'ידין (רא"ל יגאל ידין חבר ועדת אגרנט) אמר לי שהם לא רצו לעסוק בדרג המדיני כי העם לא היה עומד בזה'".
זעירא יצא ללימודים בסנטפורד וגם שם, "אספר לכם עוד סוד", הוא אומר, "הממסד המשיך לרדוף אחרי עם כל מיני הצעות. יום אחד התקשרו ואמרו לי: ממשלת ישראל עומדת להקים גוף שיילחם בחרם הערבי נגד ממשלת ישראל ורוצה שתקים ותנהל את הגוף הזה.
"זה לא נגמר. השר גד יעקבי פנה אליי שהוא רוצה להקים את אחד מגופי התעופה האזרחיים בישראל ושאני אחזור לארץ ואקים אותו. יש עוד דוגמאות אבל נראה לי שזה מספיק לא?".
אבל לא כולם נוקטים את אותה גישה ועומדים בזרם ההצעות. דדו, למשל, נפטר זמן לא רב אחרי זה. אתה נלחמת ושירת לצידו מאז 1948.
"אחד החכמים פעם אמר ככה, 'לא מעוקצך ולא מדובשך'. חשבתי שזו הגישה. הייתי מנותק לגמרי. ניתקתי את עצמי. כי היה לי, ועד היום יש לי, עיקרון. תבדיל בין מה שאתה יכול להשפיע ובין מה שאתה לא יכול להשפיע".
שתקת הרבה מאוד זמן, עד שאחרי הרבה שנים החלטת להביא את ההתייחסות שלך לאירועים וכתבת ספר שעורר תגובות עזות, חלקן ביקורתיות מאוד. זה השפיע עליך?
"היות שניתקתי את עצמי, ניתקתי את עצמי גם מהאנשים. אתם רוצים להרגיש ככה או אחרת, זה לא מעניין אותי. אני כתבתי את הספר וזהו. רוצים לקרוא אותו תקראו, לא רוצים? אז לא".
ובכל זאת, זעירא מתקשה להסוות את שביעות רצונו, אולי אפילו התרגשותו מקהל אחד שדווקא רצה מאוד לשמוע אותו. לפני כחודשיים, באולם המרכזי של בסיס המכללות בגלילות, התכנס כל הפיקוד הבכיר של אמ"ן, מאלוף משנה ומעלה, בראשותו של אלוף אהרון חליוה, לערב מיוחד, אחד מסדרה שליוותה את שנת החמישים ‑ שכולו מסקנות ולקחים ממה שגם היום נחשב לטראומה הגדולה של הארגון. על הבמה ראיין ראש חטיבת המחקר דהיום, תא"ל עמית סער, את ראש אמ"ן בתקופת המלחמה, אלי זעירא.
"התוכנית הבסיסית, התיאורטית, הייתה, חיל אוויר מגן על צה"ל בזמן שהוא מתגייס ועורך את קרב ההגנה. על זה אין ויכוח בכלל. מה שקרה זה שמערכת ההגנה האווירית שהרוסים בנו, חיסלה לגמרי את יכולתו של חיל האוויר לסייע לכוחות היבשה, ובאופן מעשי, כוחות היבשה נלחמו בלי חיל אוויר"
המארגנים הכינו הרבה שאלות, כי חשבו שזעירא הקשיש יתקשה בדיבור אבל הוא פצח בנאום רהוט שוטף וסדור. "את ההצלחות תמיד תיתנו לכפופים לכם, ואת הכישלונות תיקחו לכם", אמר ומנה שורה של לקחים ופעולות שהיה מבצע אחרת, לצד התעקשות חדה על מה שלא היה משנה. לא כולם הסכימו לכל דבריו, אבל כולם דיברו בהתפעלות על כושרו וחריפות שכלו, ודמיינו איך זה היה כשהוא ישב ליד שולחן המפקד.
זעירא יצא מהמפגש במצב רוח טוב מאוד. "הבטתי בהם לאורך הערב ופשוט התמלאתי שביעות רצון. וככל שהם מתערבים בשיחה ושואלים שאלות אני אומר לעצמי - זו חבורה באיכות גבוהה מאוד. ואני רואה בחיוב שאין להם את הגאווה והיוהרה, והם מוכנים גם לשמוע מה שחושב מישהו אחר. בקיצור, הייתה לי חוויה, הייתי אומר, מאוד אופטימית".
וזו גם הגישה שלו למשבר העובר על המדינה וצה"ל בתוכה. "יוצא לי להיפגש פה ושם עם כל מיני אלופים והרגשה שלי שבהשוואה לאלופים של אז ‑ אלה של היום בוגרים יותר בשנים, ובאופי, וגם בעלי תפיסה מגובשת יותר, ונזהרים מאוד שלא יעשו מהם שעירים לעזאזל או דחלילים. ועוד דבר, יש קצין אחד היום בצה"ל שעד כמה שיצא לי לעמוד על קנקנו - הוא לא ניתן לכיפוף, ואי־אפשר למכור אותו, וזה הרמטכ"ל. יש לו את האמת שלו ואין לי ספק שהוא ידבוק בה".
פורסם לראשונה: 00:00, 29.09.23
