שלל הפרשות שנחשפו בשב"ס בשנים האחרונות, מפרשת הסרסור בסוהרות בכלא גלבוע ועד לפרשת החשד למין בכלא רמון, ממחישות את הצורך להוציא את חיילי צה"ל משירות בתי הסוהר.
אין שום קשר בין פרשת הסרסור בסוהרות לבין פרשת המין בכלא רמון. בכלא גלבוע, הסוהרות אולצו להשתבץ באגף הביטחוני לדרישת המחבל מחמוד עטאללה, שהיה מבצע בהן מעשים מגונים ואף אנס אחת מהן, כל זאת בידיעה לכאורה של קציני הכלא, למען מידע מודיעיני. בכלא רמון, לעומת זאת, מהראיות שנאספו עד עתה עולה כי המעשים המיניים בין החיילות למחבל בוצעו מרצון וללא ידיעה של פיקוד הכלא.
יש לציין כי לחיילי חובה יש את האפשרות לבקש לחזור לשירות בצה"ל. ההליך בעבר היה מסורבל, אך בשנתיים האחרונות - מאז חשיפת פרשת הסרסור בסוהרות בכלא גלבוע - הקפידו בשב"ס לייעל את ההליך.
בכל מקרה, הקו המקשר בין פרשת גלבוע לרמון הוא הריקבון המוסרי והערכי בשב"ס. שתי חיילות שונות ששירתו בשב"ס באגפים ביטחוניים כסוהרות חובה והשתחררו בשנה האחרונה כתבו ל-ynet ול"ידיעות אחרונות" על הצלקת שהשירות הצבאי בכלא הותיר בהן.
דנה (שם בדוי): "כמעט כל בקשה של אסיר מתקבלת"
"התגייסתי לשב"ס כחיילת. כשהגעתי לבקו"ם קיוויתי שיציעו לי תפקידים מעניינים. לא רציתי להעביר את השירות הצבאי שלי כפקידה או כחיילת שמשרתת קרוב לבית ולא עושה הרבה. חיפשתי אתגר. בבקו"ם הציעו לי ללכת לשב"ס, מיד קפצתי על הרעיון, זה תמיד היה נראה לי מבחוץ מקום מרתק וחשבתי שזו יכולה להיות חוויה עבורי להעביר את השירות הצבאי שלי כסוהרת. זו באמת הייתה חוויה שעיצבה אותי. להגיד לכם שאני אמליץ לאחותי או לחברות להתגייס לשם? כנראה שלא.
בבית הסוהר שאני שירתי בו לא נתקלתי בעצמי בהטרדות מיניות מצד סוהרים או האסירים עצמם. חוץ מאסיר ביטחוני אחד שבהתחלה, כשרק הגעתי לכלא, שרק לי וקרץ לי עם העין. מפקד המשמרת שלי שהיה שם וראה הכול טיפל בו מיד. גם שאר האסירים ניגשו אליי ואמרו לי שזה לא מקובל עליהם ושהם ידאגו שזה לא יקרה יותר. הוא נשפט והועבר לצינוק.
שמחתי והרגשתי בטוחה שהמפקד שלי דואג לי. אלא שמהר מאוד גיליתי שלאסירים הביטחוניים בכלא יש הרבה מאוד כוח. כמעט כל בקשה שלהם מתקבלת. מתוספות מיוחדות של בשר, שהם היו מקבלים הרבה מעבר למה שמגיע להם, ועד להתנהלות היומיומית. מהר מאוד הבנתי שלהיות דעתנית ולעמוד על זה שנעבוד לפי הנהלים רק יסבך אותי שם.
במהלך השירות שלי חוויתי משבר אישי קשה כאשר גילו לאמא שלי את מחלת הסרטן. עברתי ימים קשים מאוד ולא היה בשב"ס מי שיהיה לי אוזן קשבת ויסייע. הייתה לנו קצינת רווחה בשב"ס, אבל התחושה הייתה כל הזמן שאין באמת עם מי לדבר, את לא מעניינת מישהו. תבואי, תעשי את העבודה שלך ואל תבלבלי את המוח.
היום בדיעבד אני יכולה לומר ששב"ס לא יודע להתמודד עם אתגרים של חבר'ה צעירים שמגיעים אליו, צה"ל הרבה יותר מנוסה בזה. ברגע שהופנת לשם מלשכת הגיוס, את כבר לא מעניינת את צה"ל יותר, למרות שזה השירות הצבאי שלי".
מורן (שם בדוי): "למדנו מהר שעדיף לשתוק ולא לדווח"
"כשהתגייסתי לצה"ל ונשלחתי לשירות בתי הסוהר, התרגשתי נורא. חשבתי לעצמי אז שזה תפקיד עם הרבה כוח ומשמעות. להיות סוהרת של מחבלים רצחניים ולוודא שהם לא ממשיכים לבצע פעולות טרור מתוך הכלא, זה משהו שקסם לי. למי שלא מכירה באמת את שירות החיילים בשב"ס זה יכול להיראות כמקום מושלם להעביר בו את השירות הצבאי. זו מסגרת עם אופי שונה משל צה"ל, פחות דיסטנס, עבודה במשמרות ואפשרות להשתלב בשב"ס בסוף השירות ולחתום קבע ‑ מה שהיה נותן לי מקצוע לחיים ומקום עבודה יציב.
מבחוץ שב"ס נראה ארגון מוקפד וקשוח. רק כשהגעתי לבית הסוהר אחרי הקורס לאגף הביטחוני והתחלתי את השירות שלי הבנתי לאן נכנסתי. פתאום אני קולטת שאני נמצאת בין הרבה מאוד אנשי סגל שבכלל לא בגיל שלי. מצד אחד הייתה אווירה סקסיסטית, גם אסירים שהיו בוחנים אותי מכף רגל ועד ראש. זה נותן תחושה מאוד לא נוחה. ניסיתי תמיד לשמור על קשיחות מולם אבל בכל פעם שאסיר ביטחוני היה בוחן אותי, הייתי מרגישה שאני קופאת. למרות זאת הייתה אצלנו אפס סובלנות להטרדות מיניות פיזיות. אף אחד לא העז לגעת בי.
היו איתי עוד חיילות וחיילים, אבל רוב הסגל ששירת איתי היו אנשים בוגרים שעובדים בשב"ס כבר שנים רבות. בסוף הקורס הבנתי שאין שום קשר בין מה שלימדו אותי שם לבין איך שהדברים מתנהלים בשטח. מצאתי את עצמי במגע ישיר עם מחבלים שהרגישו את הפחד שלי בהתחלה וניצלו אותו. שום דבר לא באמת מכין נערה בת 18 שרק התגייסה למצב שבו היא צריכה להיות במגע ישיר עם מחבל. היו לא מעט מצבים שמצאתי את עצמי עם אסירים כשאני לבד איתם באגף. המחבלים באגף הרשו לעצמם לצפצף עליי ולצחוק עליי, הדבר הכי נורא זה שלא היה אף אחד מאנשי הסגל שיגן עליי שם. סוהרים פחדו מהמחבלים.
המפקדים היו אומרים לנו כל הזמן לדווח על כל דבר שאנחנו רואים או על כל בעיה שיש, אבל מהר מאוד למדנו שמי שמדווח יוצא אשם ועדיף פשוט לשתוק. רק כשהייתי שם הבנת כמה זה לא בשבילי, אבל זה כבר היה מאוחר מדי לחזור בחזרה לצה"ל".
פורסם לראשונה: 00:00, 02.10.23
