יהודים יורקים על צליינים בירושלים
(צילום: הקו החם)
מאז ומעולם יהודים נהגו לירוק. הם נהגו לירוק כאות של גנאי ושל ריחוק כשאחיו של מת לא נתרצה לגאול את אלמנתו הגלמודה. הם נהגו (עד לא כל כך מזמן) לירוק בתפילת עלינו לשבח, בחלק שבו נזכרים האלילים והפסלים המשולים להבל וריק. והם אכן נהגו, גם אם רבנים יאמרו שאין לכך מקור, לירוק מול מראה של צלב או כנסייה. לירוק ולמלמל "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא".
אני יכול לדמיין אותם עושים את זה. ילד ואביו עטופים בלאי סחבות, צועדים אל עבר בית הכנסת הקטן בעל הקירות המפויחים, ובדרך חולפים ליד קתדרלה מרשימה ובראשה צלב שחור ומבריק ואדיר ממדים. עיניו של הילד נישאות אל על, הוא יכול גם להריח מבעד לחלון מאכלים שזמן רב לא אכל די שבעו. האב מסתכל לצדדים בחשש וכשהוא בטוח שאין איש בסביבה הוא משפיל את פניו ויורק על הקרקע הקפואה. כל המילים שבעולם גלומות באותו רגע באותן טיפות של רוק שמבקשות לומר: יש גם נקודת מבט אחרת. יש מפת עולם שירושלים של זהב במרכזה, וכל המגדלים המפוארים הם כאין כנגדה.
הבוז הוא לפעמים כלי הנשק היחיד של החלש. הוא התנועה שמבקש לחתור תחת מראית העין ולפוגג את האשליה. גם רבי עקיבא ירק מול נערת פיתוי שניסתה להסית אותו לחטוא, כדי לנפץ את מקסם השווא של יופי הגוף האנושי. ואף שהיום אנחנו קצת פחות יורקים, כשאני יושב עם הילדים ואל המסך מתפרצת פרסומת לתוכנית ריאליטי רדודה אני אפטיר בבוז "גועל נפש", כדי לנעוץ סיכה בחגיגת הדימויים והגירויים שמתפוצצת על המרקע.
אבל כל זה לא קשור בשום פנים ואופן למופע האימים שנגלה בסרטון שפורסם אתמול (שלישי), ובו יהודים יורקים בפני צליינים נושאי צלבים בסמטאות ירושלים העתיקה. נתחיל מזה שיהודים מעולם לא ירקו במקום שבו אפשר לראות אותם. לא מדובר בהבדל טכני, כמי שיאמר "מותר לגנוב אבל אסור להיתפס". יריקה בסתר ויריקה בגלוי היא בכלל לא אותה פעולה. יריקה בהיחבא, כשאנו רועדים מפחד אפילו לדבר בקול בגנות הפריץ או הכומר, היא פעולה נואשת של שימור תרבותי. יריקה בגלוי, בפניהם של תיירים זרים, היא פעולה אדנותית של רמיסה ואלימות. היא מעשה שלא ייעשה בראש ובראשונה מצד התיירים, שאין שום הצדקה להשפיל אותם רק בשל אמונתם.
הרב אברהם סתיוצילום: אביב נווהאבל היא נוראה ואיומה גם מצד המסר שאותו היא משדרת כלפי פנים. ההלכה מורה שעל מראה של עבודה זרה יש לומר "ברוך שנתן ארך אפיים לעוברי רצונו". ומסביר הרב קוק שמטרתה של הברכה להטמיע בנו את מידת הסבלנות והסובלנות כלפי דרכים שונות של עבודת א-לוהים, גם אם באופן אישי אנו מאמינים שהן שגויות.
העם היהודי נמצא בעיצומו של מעבר מאומה גולה לעם שליט וריבון בארצו. אחרי אלפי שנים של רדיפות. זהו רגע דרמטי שבו יוכרע: האם הטראומה של הפרעות שעשו בנו תהפוך אותנו לקוזקים בעצמנו? או שדווקא מתוך הסבל הנורא שסבלנו נהיה מסוגלים להבטיח לעצמנו שלעולם לא נתנהג כך לעם או לאדם אחר? ההכרעה של התורה ברורה: "וגר לא תלחץ, ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים". מה תהיה ההכרעה שלנו?
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
