בארי. לאורך כביש 232, כביש עוטף עזה, היו מכוניות שרופות, נקובות כדורים, הפוכות. משתתפי מסיבת הטבע שהתקיימה סמוך לכביש החנו אותן ולא שבו; אופנוע ששימש את אחד המחבלים במתקפת הפתיחה של "חרבות ברזל" נוטרל ונותר לצד הדרך; חלקי לבוש; כתמי אפר גדולים; בורות ירי באספלט; חלקי רקטות שיורטו; עצים שחטפו טיל בוערים באש. עשן אפור כיסה את הכביש, מסתיר את המראות. והעיקר, הריח. כל מלחמה שונה בדרכה, אבל כל המלחמות נושאות אותו ריח, תערובת של בשר שרוף ודלק שנשפך, צחנת מוות.
בכניסה לקיבוץ בארי התארגנה יחידה עילית ללחימה. קומנדקרים, ג'יפים, ציוד אישי. קני הנשק שלהם היו מכוונים אל דרך העפר מצפון לקיבוץ, דרך שבימים אחרים משמשת לטיולים של רוכבי אופניים. קולות ירי עלו מתוך הקיבוץ. מפעם לפעם נפילות. בארי הוא קיבוץ נפלא, אחד הקיבוצים שהשכילו לשלב קהילה חזקה, שיתופית כמו פעם, עם הצלחה ועוצמה כלכלית.
המתנתי מחוץ לשער לדני פוקס, 70, אחד מחברי הקיבוץ, ולשני בניו, דרור, 39, מהנדס מכונות במפעל הדפוס, ועופר, 28. דני היה ליום אחד איש הקשר שלי בבארי. "כשתוכל לבוא ניפגש ואספר לך", אמר לי בשיחת טלפון. החמאתי ליישוב שלו. "לא יהיה יותר קיבוץ בארי," אמר מיד.
נפגשנו בשולי הכביש, ליד המיגונית שצבועה בגרפיטי עליז, מלא פרחים. ידיו, ידי חקלאי, היו כבדות. עיניו היו אדומות. הסעתי אותו ואת בניו לנתיבות, שם עמדו לעלות על אוטובוס שיביא אותם לאחד ממלונות ים המלח, יחד עם המשפחה ועם חברי המשק ששרדו. ספרו לי מה היה, ביקשתי.
"ב-6.30 בבוקר התחיל מטח מטורף של קסאמים", אמר דני. "הרעש היה גיהינום. בהתחלה חשבתי שחיל האוויר מפציץ בעזה. בהדרגה הבנתי שמשהו אחר קורה, משהו גדול. תוך פחות מחצי שעה התחלנו לשמוע יריות בתוך הקיבוץ. המחבלים הגיעו באופנועים ובטנדרים עם מקלע כבד למעלה. אחר כך אמר לי אחד הקצינים שהיו 90 מחבלים. כשהגיעו לשער הרגו את הרבש"ץ ופוצצו רכב. כיתת הכוננות של הקיבוץ יצאה לשער בלי רכז הביטחון שנהרג. הם היו ארבעה-חמישה מול 90. הם נלחמו בגבורה אבל לא היה להם סיכוי.
"פתאום השתרר שקט. בתשע בערך הגיע במסוק כוח של סיירת שלד"ג, כ-20 לוחמים. תוך זמן קצר הכוח נשחק, ואז שמענו מהבית רק דיבורים בערבית. הם הלכו מבית לבית, נכנסו לממ"דים, חטפו את האנשים או הרגו אותם. לפעמים הרגו את כולם. לפעמים לקחו את הילדים והרגו את ההורים או להפך. הבנו שהם פורצים לממ"דים. יש לנו בבית עליית גג. עלינו אליה ונסגרנו בה".
בעליית הגג הסתתרו דני ואשתו ועופר, הבן הצעיר. דרור, הבן הבכור, סגר את עצמו ואת אשתו וילדיו בממ"ד בדירתם. "בניתי מחסום מחפצים, בתקווה שיחזיק את הידית של דלת הממ"ד, וימנע מהם להיכנס", אמר דרור.
"בבוקר הצצנו החוצה", אמר דני. "ראינו שכאשר המחבלים לא מצליחים לפתוח את הממ"דים הם מעלים את הבית באש. העשן חודר פנימה. אנשים פתחו את החלון וקפצו החוצה, לפעמים מקומה שנייה. גם ילדים".
התיאורים האלה, אנשים מסתתרים בעליות גג, ילדים מתחבאים בארונות, נשים וילדים נורים למוות בבתיהם, נשמעים כמו זיכרון מהפרעות בקישינב, לא יישוב פורח במדינת ישראל הריבונית. כמו בקישינב, השיטה פרחה והשוחט שחט. "יש לי אקדח", אמר דני. "הוא נשאר אצלי מהשנים שהייתי חקלאי. נדברנו בינינו שאם הם מגלים אותנו אני יורה בהם, ואז, כמובן, הם יחסלו אותנו. אנחנו לא נלך לשבי".
דני פוקס הגיע לבארי כנער, לפני 50 שנה. "היה לי חלום בלהות שחלמתי שוב ושוב", אמר. "חלמתי שהפלסטינים חוצים בהמוניהם את הגדר ושום כוח לא יעצור אותם. סיפרתי על החלום הזה לילדים".
במשך היום החברים הנצורים גילו שהדרך הכי יעילה לתקשר היא באמצעות קבוצת הווטסאפ של האימהות בקיבוץ. מי שהמחבלים דילגו עליו התקשר להודיע - אני חי. "בחמש אחר הצהריים", סיפר דני, "שמענו ליד הבית קולות בעברית. יצאנו החוצה והתחברנו לחיילים".
(צילום: שמוליק דודפור)
המראות היו קשים מנשוא. גופות של חברי וחברות המשק, לוחמים וגם מחבלים התגוללו בשטח. "אשתי התפנתה עם הבת שלנו ועם הנכדים", אמר דני. "הבנים ואני החלטנו להישאר כדי לעזור לצבא.
"החלטנו שאנחנו מתעסקים רק בחיים, אלה שהתכתבו בווטסאפ. הלוחמים לא הכירו את מפת המשק, איפה כל אחד גר ואיך להגיע לשם. הדרכנו אותם".
חיסול המחבלים והפינוי נמשכו כל הלילה והבוקר ולא הסתיימו. "הלוחמים פעלו באומץ לב", אמר דני. "לחלק מהבתים הם נכנסו מול אש. היו שם לוחמים שמגיע להם צל"ש".
בנתיבות חיכו להם חברים מהקיבוץ. החיבוקים היו אמיצים. הם לא כיסו על ההלם, הטראומה, האבל. לא רק קרובי משפחה וחברים הם איבדו במהלך השבת, גם הקהילה אבדה. דני בכה בלי דמעות. גם אני. ביקשתי לנחם אותו: הבתים שנשרפו ייבנו מחדש, אמרתי. קהילות משתקמות. המילים שיצאו מפי היו חלולות, קטנות על ממדי החורבן.
פורסם לראשונה: 00:00, 09.10.23
