אתמול (שני), היום השלישי למלחמת חרבות ברזל. החמ"ל שהקים בדרום ארגון "אחים לנשק", לפינוי תושבים במצוקה מעוטף עזה, מלא בעשרות ואולי מאות מתנדבים בשעות אחר הצהריים המוקדמות. רובם גברים שנראה שחצו את גיל שירות המילואים. כולם מסתערים על האחראים מטעם "אחים" - כולם רוצים משימות. המצרך המבוקש ביותר כאן הוא נשק - כלומר, המתנדבים הללו, שהגיעו מכל רחבי הארץ, צריכים נשק כדי להיכנס ליישובי העוטף ולחלץ משם אנשים, בגלל החשש מהיתקלות עם מחבלים.
רוי, אלעד ואחרים, עומדים עם פתקים שמוזרמים אליהם על ידי מתנדבים ומתנדבות, עם טלפונים של תושבי האזור וכתובות שמבקשים למעשה חילוץ. כולם רוצים להצטרף, כולם רוצים להיות חלק. הישיבה בבית בצפון או במרכז אינה אופציה והרצון הוא להתנדב גם במחיר סיכון ויש סיכון.
קצת אחרי השעה 15:00 אנחנו יוצאים לסבב ראשון. שלושה כלי רכב ובכל אחד שני מתנדבים, כשבכוח יש לפחות אדם אחד חמוש. לאחר היכרות קצרה בין המתנדבים אנחנו מתקדמים לקבר של אריאל ולילי שרון בפאתי שדרות. תוך שניות נשמעת אזעקת צבא אדום וכולנו נשכבים על האספלט או על העפר ומחכים לבום. לאחר כמה דקות ושיחה עם "הלקוחות", אנחנו מתקדמים אל היעד.
שדרות נראית כמו עיר רפאים. הרחובות ריקים ורק חיילים ואנשי צוותי החירום נראים מסתובבים ברחובות. בין הבתים נראות מדי פעם מכוניות, רובן 4X4, שבהן אזרחים ישראלים, מכל רחבי הארץ, כמעט כולם עם חולצות של "אחים לנשק". אותו ארגון שהואשם על ידי תומכי בנימין נתניהו שאנשיו הם "אנרכיסטים", "טרוריסטים" ואפילו "תנזים", מפטרלים כעת ברחובות שדרות, אוספים תושבים שמתקשים לצאת מהעיר, בשל חשש או מפני שאין ברשותם מכונית, ומביאים אותם למקום מבטחים. וכל זאת תחת אש רקטות ויותר מזה.
לאחר נסיעה קצרה אנחנו מגיעים אל המשפחה: אמא ושני ילדים שפשוט תקועים בשדרות. האם לא מפסיקה לבכות. אנחנו מתחילים לנסוע ולפתע אני שומע יריות מכל עבר. במראה האחורית אני מבחין בכמה אנשים במרדף אחר מישהו בלתי ידוע ושומע עוד יריות. אני נוסע משם ומתרחק מהסכנה. היא מנסה להבין מי הם אותם אנשים מוזרים שבאו לאסוף אותה, ואנחנו עונים: "אחים לנשק". היא שמעה על הארגון, וגם על שפע התארים שנתניהו הדביק לפעילים. "למה אתם עושים את זה", היא שואלת, והתשובה "מתנדבים" מעלה על פניה חצי חיוך. "כל הכבוד שאתם עושים את זה אבל לא אתם צריכים לעשות את זה. המנהיגות צריכה".
מתגייסים להתנדב ברחבי הארץ
(צילום: אדם קוטב, רועי רובינשטיין)
כשאני מסביר לה מה חושב נתניהו על "אחים", היא עוברת להתקפה. "פעם תמכתי בו, אבל עכשיו? הוא צריך להסביר את כל מה שקרה פה, את זה שבאו אלינו הביתה. איזה טעות עשיתי שעברתי לפה מפתח תקווה. אני לפה לא חוזרת וזה אשמתו. רק אשמתו". כשהיא מגיעה בשלום חזרה לחמ"ל היא זוכה לשתייה חמה וקרה ואוכל חם וקר. הבכי לא מפסיק, גם כשהיא פוגשת באב ובתו, שבאו לכאן כדי להסיע אנשים לבתים בטוחים צפונה משם. עדי הבת מסבירה לי: "אין ממשלה. זה בסדר. למדנו שאנחנו מתפקדים יופי גם בלעדיה".
לקראת ערב מצטרפים אליי שותפי מ"פאודה" ליאור רז וחברו יוחנן פלסנר, נשיא "המכון הישראלי לדמוקרטיה". במילים אחרות - עוד שניים שהואשמו שהם בוגדים. האחד בוגר סיירת מטכ"ל, השני "דובדבן". הם ראו כבר דבר אחד או שניים בחייהם אבל כזו תופעה - ההתנדבות של מאות האזרחים, גברים ונשים, מותירה את שניהם פעורי פה.
אנחנו נוסעים לסבב נוסף בשדרות. הפעם - אמא ובתה והכלב. יש להם מכונית אבל הן חוששות לנהוג תחת ירי הרקטות. הן בלחץ אבל כשהן מזהות את ליאור רז פתאום נראה חיוך גדול על פניהן. "דורון" בא להציל אותן. הבת והאמא רוצות סלפי ולעלות לאינסטגרם ונענות בחיוב כמובן.
רק לפני חודש האם עברה להתגורר פה והבת בסך הכל הגיעה לבקרה ביום שישי האחרון. שתיהן מלאות כעס על ממשלת ישראל ועל האופן שבו התושבים פה הופקרו ונשכחו. אנחנו מנסים להרגיע אותן ומבטיחים שעוד רגע ואנחנו בחוץ - והן ימשיכו לפתח תקווה. בערב יוחנן וליאור ייקלעו שוב למטח רקטות כבד על שדרות וימצאו מחסה במבנה בטון קטן שבו יש פחי זבל.
וכך נראית פה השגרה בדרום. בין מטח למטח, בין תקרית ירי אחת לאחרת. המראות הללו של אזרחים, אנשים שהואשמו בבגידה ובתמיכה בטרור, מעוררים השתאות לא פחות. האנשים כאן עסוקים בלעשות טוב לאנשים אחרים ופחות בחיסולי חשבונות והאשמות. ועדיין אחד מהם ניגש אליי בסוף היום ומבקש: "תכתוב בבקשה, שככה נראים אנרכיסטים".
פורסם לראשונה: 00:00, 10.10.23
