ביום שבת שעבר בסביבות שש וחצי בבוקר, פילחו אזעקות צבע אדום את שמי העיר אופקים. רס"מ אריאל מורזחנוב, היה אז בבית הכנסת. בשוטף, מורזחנוב הוא ראש צוות ביחידת יואב, שעוסקת באכיפת חוקי הקרקעות בנגב. זה תפקיד מורכב, שמציב אותו לא אחת מול סיפורים קורעי לב, אבל גם מול כמה מארגוני הפשיעה הקשוחים בדרום. אלא שלמורזחנוב יש תפקיד נוסף, שבאותו יום יתגלה כקריטי: הוא איש המו"מ של המשטרה במחוז דרום.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
בהתחלה הוא חשב שמדובר בעוד מטח רקטות, עניין מבהיל, אבל לא משהו שתושבי אופקים לא עברו קודם. אבל כשהאזעקות חזרו על עצמן שוב ושוב הוא הבין שקורה משהו, יצא מבית הכנסת, קפץ לביתו כדי לעלות על מדים – ודהר אל עבר תחנת המשטרה.
כתבות נוספות:
רק אז הבין שהעיר שלו עומדת תחת מתקפה של מחבלי חמאס שחדרו מעזה. "בדרך לתחנה התחילו לשרוק מעליי כדורים", הוא משחזר. "עצרתי בצד כדי לתפוס מחסה, כדור חלף מעל הראש שלי ונתקע, למזלי, בגדר עץ. שלפתי אקדח וראיתי מולי מחבל עם קלצ'ינקוב. יריתי בו, ואז שמעתי צעקות כאב מחבר שוטר, שקיבל כדור מהמחבל הזה, ולידו היה איש צבא שגם הוא נורה על ידו. הורדתי מהר ציוד, הנחתי לו חסם עורקים וביקשתי פינוי. אני מתקדם לכיוון התחנה ולאורך כל הדרך אני עובר בין גופות של שוטרים שגרים פה וחירפו את נפשם (קולו רועד), כולם הרוגים..."
7 צפייה בגלריה
''נס שהצלחנו להוציא אותם בחיים''. רחל ודוד אדרי, עם רס”מ אריאל מורזחנוב (במרכז)
(צילום: הרצל יוסף)
מורזחנוב לא ידע את זה, אבל זו הייתה רק תחילתו של היום הארוך והדרמטי שלפניו, יום שבו ימצא את עצמו מנהל מו"מ מטורף, במשך 18 שעות רצופות, עם חמישה מחבלים שנכנסו לבית באופקים ולכדו שני בני ערובה. ושרק הוא וחבריו יכולים להציל אותם.
כשסיים לטפל בפצועים, מורזחנוב ההמום המשיך לשמוע קולות ירי מכל עבר. הוא ניסה להתקרב לעבר מקור הירי, ומצא את עצמו לפני בית דו־קומתי מוקף חומה בשכונת מישור הגפן.
זהו ביתם של רחל (64) ודוד (68) אדרי, שבאותן דקות הפך לזירת קרב. "מסביב ראיתי עשרות שוטרים וניידות. ראיתי שמפנים שם בין שלושה לחמישה שוטרים פצועים שניהלו שם קרב יריות. וזהו. אחרי התקרית הזאת השתררה שם דממה".
בדממה מקפיאת הדם שמשתררת שם מחוץ לבית, מורזחנוב פגש גם את סגן ניצב ארקדי שוסטר, קצין אג"מ במרחב נגב, שגם הוא חבר בצוות המו"מ. יחד, הם מנסים לקבל תמונת מצב של מה בעצם מתרחש מולם.
ומה אתם מבינים?
"רק שיש שם מחבלים שהשתלטו על הבית. לא ידוע כמה, לא ידענו גם את מי הם מחזיקים שם".
7 צפייה בגלריה
''ראיתי רסיסים בכל פינה, חורי ירי, פיח, שברים ובלגן''. בית משפחת אדרי, אחרי הפריצה
(צילום: הרצל יוסף)
באותה שנייה השניים מבינים שנקלעו לאירוע מו"מ מורכב. הם רק לא ידעו עד כמה. שני השוטרים מחליטים להיכנס פנימה. "פתחתי את שער החצר של הבית, ואני יודע שכל דקה יכולים לזרוק עליי רימון מלמעלה. הדלת הראשית הייתה נעולה מבפנים. עשיתי סיבוב וזיהיתי מהחלונות שהסלון ריק, וכך גם המטבח. כלומר, שהקומה הראשונה ריקה. פתחתי את אחד החלונות ונכנסתי פנימה בשקט, כשארקדי מחפה עליי מבחוץ".
מה ראית שם?
"שכל הבית היה הפוך. רסיסים בכל פינה, חורי ירי, פיח, שברים ובלגן. ואז הבחנתי שיש גרם מדרגות שמוביל לקומה השנייה - והבנתי שהם שם".
רס"מ מורזחנוב: "פתאום אנחנו מזהים במעלה המדרגות עוד מחבל, חמוש בקלצ'ניקוב, שמכוון אלינו את הנשק ועם אצבע על ההדק. לקחנו פה סיכון מטורף. ארקדי אומר לו: 'בוא תראה, אין עליי כלום', ואני מוריד את היד מהאקדח, שם אותה בהפגנתיות בכיס ואומר לו: 'תראה, גם אני בלי אקדח. שלום, קוראים לי אריאל, שו אסמאק? (מה שמך)'. והוא עונה: 'אנא אבו–עומר'"
אבל אין לך מושג כמה מחבלים למעלה ובמה הם חמושים. אז מה עושים?
"אני יוצר גירוי כדי שיגיבו לי, וכך אדע כמה מחבלים יש ואיפה הם ממוקמים בדיוק. זה חלק מתורת המו"מ. אז היה שם כיסא מפלסטיק, זרקתי אותו לארץ, ולא הייתה שום תגובה. אני בלי אפוד, ורק עם אקדח קטן. הם יכולים להרוג אותי בכל רגע. אז התחלתי לקלל אותם בשפה הערבית הכי מגעילה ונמוכה שיש. אחרי כמה קללות עסיסיות, שמעתי תגובה בערבית. ואז הבנתי שיש שם לפחות דובר ערבית אחד. מיד אחר כך, האישה או בעלה אמרו באומץ: 'אנחנו חיים. יש פה מחבלים עם רימונים בלי נצרה'. פתחתי מבפנים את דלת הכניסה של הבית ויצאתי משם".
למה?
"כי הבנו שיש בעיה: אנחנו לא דוברים ערבית שוטפת, ולא יכולים לנהל איתם שיח משותף. קראנו לקצין דובר ערבית, נקרא לו 'אבו־אחמד' (לבקשתו, שם בדוי – ש"מ), עידכנו את צוות המו"מ המרכזי שבדרך שאנחנו לא יודעים כמה מחבלים יש למעלה, ושיש שם בני זוג ומחבל דומיננטי שמדבר. ואז ארקדי ואני נכנסים לבית שוב, ואני זורק לעבר המחבלים 'כולשי תמאם', 'כולשי תמאם' (הכול בסדר) וארקדי אומר: 'הכול בסדר, לא נעשה לכם כלום'".
איך זה שהם לא ירו בכם או השליכו רימון?
"לא יודע איך להסביר את זה. אחד מהם, הדומיננטי, עונה לי בתגובה לא קיצונית, 'הכול בסדר, הכול בסדר'. אני מבין שהוא נבהל ממני, כי הוא היה בטוח שאני הולך להסתער עליו, ומה שאמרתי הרגיע אותו. ואז, ארקדי ואני מזהים במעלה המדרגות עוד מחבל, חמוש בקלצ'ניקוב, שמכוון אלינו את הנשק ועם אצבע על ההדק. לקחנו פה סיכון מטורף".
7 צפייה בגלריה
''בשלבים ראשונים אנחנו יוצרים אמון ומורידים אמוציות''. צוות המו''מ בכניסה לבית משפחת אדרי
(צילום: דוברות המשטרה)
אז מה עושים? אתם על הכוונת שלו. לחיצה וזהו.
"ארקדי אומר לו: 'בוא תראה, אין עליי כלום', ואני מוריד את היד מהאקדח, שם אותה בהפגנתיות בכיס ואומר לו: 'תראה, גם אני בלי אקדח. שלום, קוראים לי אריאל, שו אסמאק? (מה שמך)'. והוא עונה: 'אנא אבו־עומר'. ואנחנו מדברים איתו, אבו־אחמד הקצין מתרגם, ומנסים להרגיע. ותוך כדי מנסים לאסוף עליו פרטים שיסייעו לצוות המו"מ בהמשך. אנחנו מסבירים לו שיש לנו אחריות לשני האנשים המבוגרים האלה, שהם חולים ואנחנו מבקשים שיתחשב וישחרר אותם. והוא עונה: 'אתם לא התחשבתם במשפחה שלי. גרנו בקריית עקרון וזרקתם אותנו מהבית', כלומר, כבר הוא מתחיל לתת לנו פרטים.
"אז אני ממשיך לעודד אותו לדבר, ושואל: 'איפה אתה גר (עכשיו)?' והוא עונה: 'במחנה אל־בורייג' בעזה', ואני שואל: 'אתה נשוי? יש לך ילדים?' והוא עונה: 'חמישה'. ואני אומר: 'גם לזוג הזה יש ילדים והם עכשיו דואגים להם'. ניסינו כל הזמן להחדיר לו לראש שאם הוא לא יפגע בבני הערובה - לא נעשה לו כלום. והוא מבקש: 'תדאגו שצה"ל לא יפציץ לי את הבית ושהילדים שלי לא ימותו'".
מה המטרה שלכם בשלב הזה של המו"מ?
"זאת ההתחלה, אז אנחנו מנסים למשוך זמן, להרגיע אותם, לאסוף עליהם מידע וגם להבין מה מצבם של בני הערובה. חשוב לציין שכל זה נעשה תוך שמירה על כבודו של המחבל. לא לעצבן אותו חלילה ולגרום להסלמת המצב, אלא לזרום איתו ולתת לו הרגשה שהוא זה ששולט במהלך העניינים. ואני שואל: 'יא אבו־עומר, תגיד לי, זה בסדר שנשאל את בני הזוג האם הם בסדר?' והוא עונה: 'כן'. באופן הזה, הבאנו אותם למצב שבו הם מבינים שאנחנו לא הולכים לפגוע בהם, ליצור אמון ראשוני, ובעיקר להרגיע אותם ולשנות את מצבם הנפשי".
מתי הבנתם בכמה מחבלים מדובר?
"בשלב מסוים, רחל זרקה לנו 'אנחנו צריכים שש כוסות קפה'. למרות שהיו בפועל רק חמישה מחבלים: אחד היה הרוג, שני פצוע ועוד שלושה מחבלים חמושים. הבנו שמלבד אבו־עומר, למחבל עם הקלצ'ניקוב קוראים עטאללה, לחברו עבדאללה, ולפצוע אחמד".
השעה היא כבר 11:30. למקום מגיעים אנשי צוות המו"מ הבכיר של המשטרה. זו יחידה קטנה, אינטימית. רק עשרה אנשים בגרעין הקבע שלה, ועוד קצינים ושוטרים בשטח – כמו מורזחנוב ושוסטר – שעברו הכשרת מו"מ מקיפה, מכהנים בתפקידים אחרים, והופכים בשעת הצורך לאנשי מו"מ. בדרך כלל הם מטפלים באירועים של אנשים שמאיימים לשים קץ לחייהם, בשודדים מבוצרים, בפושעים שמסרבים להסגיר את עצמם, ובאנשים שמאיימים לפגוע בבני משפחתם. כל אלו יכולים להיות אירועים מורכבים מאוד, שמצריכים ידע וניסיון נרחב בתורת המו"מ. אבל אירוע טרור עם בני ערובה כשבחוץ מלחמה? זה כבר סרט אחר לגמרי.
קצין האג"מ של היחידה, רפ"ק אילן, מחליט להשאיר את מורזחנוב ושוסטר כאנשי המו"מ מול המחבלים בבית. "כל עוד הם מרגיעים את המצב ויש ביניהם כימיה, אין לנו אינטרס לעשות שם בלגן", הוא מסביר.
7 צפייה בגלריה
''הבנו שהם באו לעשות משימה ונקלעו לאירוע לא מתוכנן''. הצוות עוקב אחרי המו''מ המתנהל בבית משפחת אדרי
(צילום: דוברות המשטרה)
למקום מגיעים גם מומחי איסלאם ואנשי פסיכולוגיה ואסטרטגיה של מו"מ. רפ"ק עופר שבתאי, קצין מו"מ ותיק, לוקח פיקוד על הזירה. פקד סמדר, הפסיכולוגית של היחידה, מקבלת את האחריות לכל הצד המקצועי.
שבתאי: "אנחנו מבקשים מהצוות שייצרו עם המחבלים סוג של קשר אישי. 'דברו איתו על המשפחה שלו, האישה, שיספר מה הוא עושה, איפה הילדים'".
סמדר: "בשלבים ראשונים אנחנו יוצרים אמון ומורידים אמוציות, ומבינים שהצוות הראשון כבר הגיע איתם למצב של אמון והצליחו להרגיע אותם".
ולמה המו"מ נמשך כל כך הרבה שעות?
"מו"מ לוקח זמן. זאת שאלה של אסטרטגיה. הייתה לזה סיבה שזה לקח 18 שעות. מבלי לפרט, זה משרת לנו מטרה, יש מעברים בין יום ללילה, אולי הם מגישים דרישות שאני לא רוצה לתת להם ומושכת זמן. כל צעד שאנחנו עושים - אנחנו יודעים מה המשמעות שלו. יש פה זוג מבוגרים, יש להם בעיות בריאות ורחל צריכה מדי פעם לרדת לשירותים, אז אבו־עומר מלווה אותה. החוטפים נחמדים אליהם יחסית, כי האישה יצרה קשר מאוד חיובי איתם. הציעה להם לאכול ולשתות. היא ובעלה דוברי ערבית, והם נמצאים איתם שעות בבית ויש דינמיקה של האירוע: אם הם באו בהתחלה עם מוטיבציה של לטבוח או לצאת עם חטופים, פה הם נקלעו לבית עם זוג מבוגרים שבקושי הולכים, ולאט־לאט בתוך הבית הם נרגעו. ולכן לא רוצחים אותם".
שבתאי: "כדי שתביני את מידת אמון שיצרנו איתם: בשלב מסוים הם ביקשו שנביא להם מפתחות של אזיקים. אנחנו שואלים: 'למה?' ואז מבינים שהם לקחו את האזיקים של הבן השוטר של בני הזוג (בנם של הזוג אדרי הוא קצין משטרה בשדרות – ש"מ), ואזקו אותם בידיים. אז אנחנו מכניסים להם את המפתחות ומשכנעים אותם לשחרר למבוגרים את הידיים. והם משחררים".
פקד סמדר, פסיכולוגית ביחידה, הרכיבה פרופיל של המחבלים מההתנהגות שלהם בבית. "הבנו שהם לא רוצים כרגע למות. זה נותן לנו אינדיקציה לכך שמצבם הנפשי משתנה: הם הגיעו במוד של קרב, ואז יושבים בסיטואציה ביתית והם כבר לא במוד של לרוץ ולרסס במקלע"
עכשיו, בעוד מורזחנוב ואדרי ממשיכים לשוחח ולדובב את המחבלים באמצעות אבו־אחמד המתרגם, פקד סמדר ניגשת למשימה המרכזית שלה: בניית פרופיל פסיכולוגי של החוטפים. סמדר: "נושא הפרופילאות מורכב משני צירים: הראשון הוא איסוף מודיעיני מגורמי הביטחון, והשני הוא אפיון האישיות שלהם. אלא שאז התברר כי על המחבל הדומיננטי, אבו־עומר, לא היה לנו שום מידע חיצוני. אפילו חשבונות ברשתות החברתיות לא היו לו".
אז מה עושים?
"אנחנו מנסים לקבל מידע בעצמנו. היו לנו בחוץ אנשים שהלכו לתחקר מחבלים אחרים שנעצרו. הסתמכנו על הדיווחים של הצוות שראו איך הוא יושב על גרם המדרגות ומחזיק את הרימון ביד, אם הוא מתייעץ עם אחרים או מקבל החלטות לבד. ועל סמך כל זה אני מנסה להבין כמה אני יכולה להגיע איתו למו"מ".
אילן: "מבינים שיש פה חוליה, וגם אם לא רואים אותם בעיניים, רואים שהוא הולך ומתייעץ עם אחרים. בשלב מסוים הוא אומר: 'הולכים להתפלל'. זה קורה בצהריים ובערב".
סמדר: "וגם פה אני שמה עין לראות מתי הם מתפללים, כמה זמן, אם יש אובר־תפילה (כלומר, מידת האדיקות הדתית שלהם – ש"מ)".
לפי מה עוד את מרכיבה את הפרופיל שלהם?
"משלבים מוקדמים של המו"מ, אבו־עומר מראה דאגה לפצוע שלהם. הוא מבקש עזרה, חובש וציוד רפואי ואומר 'לתפור'. שאלנו: 'מה לתפור?' מנסים להבין מה מצבו של הפצוע ולמה הם דואגים לו".
ומה את מבינה מזה?
"שהם לא רוצים כרגע למות. זה נותן לנו אינדיקציה לכך שמצבם הנפשי משתנה: הם הגיעו במוד של קרב ואז יושבים בסיטואציה ביתית והם כבר לא במוד של לרוץ ולרסס במקלע. הסיטואציה השתנתה. והם רואים את החבר שלהם מדמם, ודואגים לו".
אז אתם מביאים לו חובש?
אילן: "לא, אבל אני יכול להסיט את השיח: 'אני מבין שאתה רוצה טיפול רפואי', ומביא לו ערכה של עזרה ראשונה".
סמדר: "אנחנו עונים לדרישה לציוד רפואי בסיסי, כי זה משרת אותנו. וזה נעשה כמהלך טקטי".
אילן: "ניסינו לעשות לו תרגיל כדי שישחרר החוצה את רחל. היה שם אמבולנס, הבאתי צוות מד"א. אמרתי לו (באמצעות המתרגם ‘אבו־אחמד’ והצוות): 'תסתכל מהחלון, יש פה צוות עם פרמדיק בכיר שמוכנים לפנות את החבר שלך לבית החולים, אז תשחרר לנו בתמורה את רחל'. הבנו שהוא רואה את האמבולנס, ולא הסכים. בשלב מסוים, היינו צריכים להכניס תרופה לרחל. הסברנו לו שהיא חייבת אותה והוא הסכים".
מה עם שאר המחבלים בינתיים?
שבתאי: "היה את עאטללה עם המקלע, שדיבר בצורה מינורית והיו לו דרישות לאוכל ולמים. אמרתי לאילן: 'בא נעביר להם אוכל כחלק מהאסטרטגיה שלנו ליצור עוד אמון'. הבאנו להם ולזוג חמגשיות מתחנת המשטרה, אבל הם סירבו לאכול בטענה שהאוכל מורעל".
אז מה עשיתם?
"צעקנו לזוג: 'רחל, דוד, תאכלו. תראו להם שזה בסדר'".
בשלב הבא, צוות המו"מ מנסה להזכיר למחבלים את החיים שלהם בחוץ, שיש להם מה להפסיד. שבתאי: "אמרתי להם (לצוות המו"מ ולמתרגם) לדבר איתו על המשפחה שלו שגורשה מישראל, מה הוא עושה בחיים, איפה הילדים. והוא באמת מביע דאגה לשלומם. אתה צריך להתחבר אליו, ליצור אמון ולייצר ביטחון ושליטה עליו. המוטיבציה שלנו היא לשנות לו את ההתנהגות".
סמדר: "היה לנו חשוב לדעת אם משפחה זה אישיו אצלם. מנסים למצוא קצה חוט לשמר איתו שיח חיובי. ואז פתאום אבו־עומר כועס על איך שמתייחסים לאסירים בישראל".
שבתאי: "ופה השתדלתי להרחיק אותו מהנושא, כדי לא ליצור שיח אנטגוניזם".
אוקיי, ואחרי ניתוח כל המידע, מה למדתם עליהם? מה הניע את החוטפים פה?
"שהמטרה שלהם מראש לא הייתה למות, אלא להרוג, לקחת שבויים ולחזור לעזה. אבל הם נכנסו למבנה, נקלעו למבוי סתום (בגלל השוטרים שהיו בחוץ – ש"מ) ולקחו בני ערובה".
סמדר: "אני מבינה שהם באו לעשות משימה ונקלעו לאירוע לא מתוכנן, ולכן הם גם לא הציבו דרישות כמו לשחרר אסירים ביטחוניים. הם בדפוס של חיילים שבאו לבצע משימה, לא של מנהיגים. יכול להיות שהייתה להם מוטיבציה להיות שאהידים, אבל כשנכנסנו לתמונה ראינו מוטיבציה אחרת, מקום שפתוח לשיח. מה שאומר שתוך כדי אירוע מוטיבציה יכולה להשתנות".
היה שלב שחששתם שהם יהרגו את הזוג?
"ההחזקה של המו"מ לאורך האירוע הייתה טובה, ולכן ההערכה שלנו הייתה שהם לא יחריפו את הצעדים, כמובן אם לא יקרה משהו מהותי, או אירוע שובר שוויון".
ככה זה נמשך. עוד שעה ועוד שעה. בינתיים, לוחמי הימ"מ הגיעו לזירה, ולמדו היטב מבנם השוטר של הזוג אדרי את מבנה הבית, ומאנשי המו"מ איפה המחבלים ממוקמים ומיהם. כל הזמן הזה, אנשי המו"מ שבחדר – הקצין המתרגם אבו־אחמד, מורזחנוב ושוסטר – ממשיכים לדבר עם המחבלים. גם בת הערובה רחל אדרי יוצרת עימם קשר, ובאינסטינקט שזכה השבוע להמון תהודה, מציעה להם מזון ושתייה, כדי שאם חלילה יגיע הרגע, אולי יתקשו לפגוע בה ובבעלה. "זה יישמע אולי הזוי", אומר עופר, "אבל חוץ מהשלבים האחרונים, שהם רצו שקט ולנוח – במשך כ־14 שעות כמעט ולא הייתה שתיקה של יותר מדקה או שתיים בבית".
אז איך מחליטים מתי לסיים את האירוע?
סמדר: "כשהסיטואציה תהיה נכונה. אני מובילה את המו"מ כך שהאירוע ייגמר בתנאים הנוחים לי. בונים את השלב. לא תמיד להיכנס ישר בפרוץ (כניסה בכוח – ש"מ), זה יכול להסתיים חלילה רע".
אילן: "קרוב לחצות התקבלה החלטה שרוצים להיערך לפרוץ לבית. זה בא ממקום של שיקולים מבצעיים".
סמדר: "אנחנו עובדים בשת"פ מלא עם הימ"מ. בונים את הסיטואציה שתתאים למצב הנפשי של המחבלים שבו הם גם עייפים ופחות ערניים. אם הם היו פורצים בצהריים, למשל, הסכנה לשלום בני הזוג הייתה גדולה יותר".
שבתאי: "וזו עוד סיבה ל־18 השעות: כשאתה מחבל שנמצא לאורך זמן עם בני הערובה, כנראה לא תדפוק פתאום כדור בראש לאישה".
7 צפייה בגלריה
בני הזוג, ששכבו על מזרון מאחורי הספה, לא נפגעו. דוד אדרי אחרי השחרור
(צילום: הרצל יוסף)
כדי שהמחבלים בבית לא יבחינו בהכנות לפריצה, צוות המו"מ ממשיך לשוחח עימם, כאילו לא השתנה דבר. בשנייה שהימ"מ מוכן, אנשי המו"מ זזים בשקט לצד, ומאפשרים ללוחמי הימ"מ להיכנס בחשאי. שנייה אחר כך, אבו־עומר, המחבל הדומיננטי, מבין מה קורה, נבהל, הרימון שהיה בידו ללא נצרה במשך 18 שעות נופל ומתפוצץ. לוחם ימ"מ נפצע באורח בינוני ושני לוחמים במצב קל. בני הזוג, ששכבו על מזרון מאחורי הספה לא נפגעו. כל המחבלים חוסלו במקום. צוות המו"מ הספיק להיכנס, ולהוציא את שני בני הזוג שבמשך 18 השעות האחרונות דאג שיישארו בחיים. שבתאי: "אני ואריאל (מורזחנוב) לקחנו את רחל יד ביד ויצאנו בריצה מהבית לרחוב, ובהמשך גם בעלה דוד יצא. ראינו איך כל המחבלים חוסלו".
למה לא לתפוס אותם כשבויים, אולי להוציא מודיעין מהם?
סמדר: "כי למרות הכול, הם לא התכוונו לוותר ולהרים ידיים. כל דבר קטן פה היה יכול להתפקשש".
ואז? אתם רואים את רחל ודוד בחוץ, ומה מרגישים?
"שזה נס, פשוט נס שהצלחנו להוציא שני בני ערובה בחיים".
