המראות והידיעות בדבר ישראלים, חיילים ואזרחים הנמצאים בעזה בידי חמאס והג'יהאד האסלאמי, מרגשים ומעציבים כל אדם בישראל, אבל לא נרשה לעצמנו להסתפק בביטויי הרגשות. מן הראוי לעסוק בשאלות הפדיון: מה חובתה של ישראל לכל חייל ואזרח שלה הנמצאים בידי אויב, וכיצד היא יכולה למלא את חובותיה כלפיהם. בימים הראשונים למלחמה נשמעו שתי תשובות של פוליטיקאים לשאלות הללו. בישיבת הממשלה בשבת אמר השר בצלאל סמוטריץ': "צריך להיות עכשיו אכזריים, לא להתחשב יותר מדי בשבויים". וביום שלישי אמר "גורם מדיני": "הטיפול בנושא החטופים - רק אחרי המלחמה". שתי התשובות הללו מוטעות, גם מבחינה מוסרית וגם מבחינה מקצועית.
לא בא בחשבון לזנוח את "הטיפול בנושא החטופים" עד שתסתיים המלחמה. למאמץ של המדינה לפדות את האזרחים והחיילים מידי האויב יש מרכיב מודיעיני. הדעת נותנת שהפעילות במרכיב הזה כבר החלה ולא תוזנח אף רגע. למאמץ הזה יש מרכיב של גיוס הקשרים עם מדינות וארגונים בעולם כדי להיעזר בהם לשם הפדיון. גרמניה (באמצעות "המוסד" שלה), מצרים (באמצעות שר המודיעין שלה) ו"הצלב האדום הבינלאומי" היו מעורבים באירועי פדיון קודמים, ויש מקום לניסיון לגייס אותם, כאן ועכשיו. יש עוד שיקולים מקצועיים כנגד דחיית הטיפול עד תום המלחמה, ואפשר לסמוך על העוסקים בכך בכל מערכות המודיעין של המדינה שלא יאפשרו שום דחייה חסרת אחריות.
הרעיון "לא להתחשב יותר מדי בשבויים" הוא בלתי נסבל. ראוי לסמן שני היבטים של הפעילות הממלכתית של ישראל שבהם יש להתנהל לגמרי אחרת. קודם כל, המדינה חייבת לומר, בפה מלא ובאופן חד-משמעי, שיש לה חובה כלפי כל הנמצאים בידי האויב לפעול כראוי כדי להחזיר אותם הביתה בשלום, חיילים ואזרחים, בני אדם חיים ובני אדם שנרצחו בידי האויב. אין מצב בעולם שבו יש למדינה רשות להתנער מן החובה המוסרית הבסיסית הזאת. התנערות כזו היא סממן של אטימות לב, חוסר אחריות ואי-הבנה של הזהות הערכית של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
היבט נוסף של הפעילות הממלכתית של ישראל שבו יש חובה מוסרית להתחשב בשבויים הוא הפעילות הצבאית בעזה. יש הצדקה מוסרית לפעולה צבאית נגד החמאס, שתכליתה לשלול ממנו את היכולת הצבאית לפגוע בישראל וביושביה. עם זאת, הצדקה מוסרית אינה הצדקה לפעול ללא שום מגבלות, לפי הנוחיות או בהתאם לנהמות הלב. על פעילות צבאית מוטלות מגבלות מוסריות, אתיות ומשפטיות של הדין הבינלאומי.
המגבלה המוסרית העליונה היא חובת הזהירות שלא לפגוע בישראלים הנמצאים בידי האויב. השאלה איך נזהרים היא שאלה מודיעינית ומבצעית מורכבת מאוד, אבל אין למדינה רשות למחוק את החובה הזאת כאילו אינה קיימת. הדוגמה הפשוטה ביותר: האם נפציץ בניין שאנחנו יודעים שנמצאים בו ישראלים בידי האויב? המצבים הריאליים יהיו מורכבים הרבה יותר, אבל גם בהם חובת הזהירות תהיה על הפרק. אם זו תתנגש במישרין בחובה אחרת, יהיה צורך באיזון זהיר, מושכל ואחראי, על בסיס החובה המוסרית לשמור על כבוד האדם באשר הוא אדם, בכל עת, בכל מקום ובכל מצב.
מגבלות מוסריות על פעילות צבאית מחייבות את המדינה ואת לוחמיה, לא רק נוכח הסכנה הנשקפת לישראלים מן הפעילות הצבאית הישראלית, אלא גם נוכח הסכנה הנשקפת מן הפעילות הצבאית הזאת לאזרחי מדינת האויב שאינם מעורבים בפעילות טרור או בפעילות מלחמתית שלו. זהו ערך "טוהר הנשק" שעליו גאוותנו. הוא חלק מן הזהות של צה"ל, מרכיב של הזהות של המדינה.
לעיתים קרובות אין מנוס מפגיעה באזרחי מדינת האויב שאינם מעורבים בטרור או בלחימה, במיוחד במצבים שבהם האויב הנפשע פועל בקרבתם, בחסותם. במצבים כאלה יודעים המפקדים לערוך שיקולי מידתיות, השוואה בין התועלת הצפויה מהפעילות הצבאית לבין "הנזק האגבי" שהיא צפויה לגרום, בעיקר לחיי אזרחי מדינת האויב הלא-מעורבים. שיקולי המידתיות הם בעלי הצדקה מוסרית, הצדקה אתית והצדקה משפטית בדין הבינלאומי וחובה לנהוג על פיהם. התרסנות כזו אמורה להועיל גם לכל משא ומתן לפדיון ישראלים מידי האויב. התנערות מחובת ההתרסנות תהיה ניצחון של החמאס, שיצליח בכך להשליט עלינו את הנורמות האנטי-מוסריות שלו.
רווחת אצלנו הקריאה שלא לנהל עם חמאס שום משא ומתן לפדיון הישראלים שבידיו. זוהי קריאה מוצדקת במישור של היחסים הבינלאומיים בין ישראל לבין החמאס, שישראל לא תכיר בו אף פעם, אבל זו קריאה סתמית כשמדובר בחיי המעשה, ובהם חובה לפדות את הישראלים מידי האויב. אפשר לבצע פדיון גם בלי מו"מ ישיר. לשם כך מעורבים בכל מו"מ גם גורמים נוספים היודעים לנהל מו"מ עקיף.
פרופ' אסא כשרצילום: יובל חןבבוא הזמן, תעמוד על הפרק גם שאלת "התמורה": כמה אסירים פלסטינים מותר לשחרר כדי לפדות את הישראלים מידי האויב? כאן יהיה מקום לשני עקרונות. ראשית, שחרור אסירים יהיה חייב להיעשות באופן שלא יעלה באופן משמעותי את הסכנה הנשקפת לישראלים מידי האסירים המשוחררים, ככל שיתגייסו מחדש לפעילות טרור. בזה, חוות דעתם של השב"כ וצה"ל יהיו מפתחות הפעילות.
שנית, בדרך כלל היה לנו עניין גם ביחס שבין מספר הישראלים המוחזרים הביתה לבין מספר האסירים המשוחררים. הדעת נותנת שהפעם לא תהיה בעיה כזו מפני שמספר הישראלים שבידי האויב הוא גבוה מאוד וגם נוסחאות "התמורה" המחמירות ביותר יאפשרו שחרור אסירים רבים. באורך הרוח הראוי נמתין כולנו לשובם של כל הישראלים שבידי האויבים בעזה, הביתה ובשלום.
- אסא כשר הוא פרופסור אמריטוס לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה באוניברסיטת תל-אביב וחוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. היה חבר בוועדת שמגר לפדיון ישראלים מידי אויב
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 12.10.23
