נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הזכיר לנו אמש (שלישי) את מה שימי האימה והחידלון מאז שבת בבוקר כמעט השכיחו: ישראל הותקפה על ידי רוע מוחלט. לא לוחמים שביקשו לכבוש יעד; לא מורדים בכיבוש - רוצחים שחינכו אותם ללכת בעקבות תאוות הדם של הטרוריסטים מבית דעאש.
הנאום רמז להתחייבות אמריקנית להתערב במלחמה אם איראן, באמצעות חיזבאללה, תפתח בהתקפת טילים על ישראל. זה הצד האופרטיבי. אבל היה בו הרבה יותר מזה - התרפקות אמוציונלית של נשיא שישראל והחזון שלה קרובים באמת לליבו, הציוני האחרון בבית הלבן. מי שמבקש לקרוא בין השורות יכול היה למצוא את הדגשים על חובתה של ישראל לשלטון החוק ולדמוקרטיה, אבל בעיניי לא הייתה לזה משמעות גדולה. מה שהיה חשוב הוא השילוב בין הזדהות רגשית לשותפות אסטרטגית, והדחייה המוסרית המוחלטת של מניעי חמאס וההתנהגות הנוראה שלו בשטח: לא מצוקת עזה ולא זיכרון הנכבה. רק רוע.
לצד היחס המיוחד של ביידן לישראל ולערכיה היה כאן גם הניסיון המר של ארה"ב במאבק עם טרור אל-קאעידה וטרור דעאש. האמריקנים מכירים מקרוב את סוג הטרור הזה. ביידן מדבר לא רק אלינו — גם אל בוחריו.
המחזות קורעי הלב בממ"דים בעיירות הדרום ובקיבוצים, מספר הטבוחים וגורלם העלום של החטופים לא מאפשרים יותר לאף ממשלה בישראל להשלים עם קיומו של חמאס. הסיפור הזה, עם הכסף הקטארי והעובדים וקווי האספקה, חייב להיגמר. לא מדובר בנקמה - מדובר בצעד מניעה של מדינה חפצת חיים. התמיכה האמריקנית בתגובה צבאית נרחבת תהיה משמעותית בדרך הארוכה שצפויה לנו עכשיו.
המצב, אכן, קשה מאוד, קשה במבט לאחור וקשה במבט קדימה, אל השבועות הקרובים ואולי גם אל השנים הקרובות. מיותר להכביר מילים: כל מי שחי כאן - לבד אולי משרי הממשלה - מבין את זה. אין פלא שרוב הישראלים מייחלים בימים אלה לממשלת חירום שתשקם את אמון הציבור ותעניק לתהליך קבלת ההחלטות ניסיון, מקצוענות ושיקול דעת, שלוש דרישות שממשלת ישראל ויתרה עליהן בעשרת החודשים האחרונים. אם גדי איזנקוט ובני גנץ יישבו לצידו של בנימין נתניהו ולא בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, אנחת רווחה גדולה תמלא את הארץ, מגבול עזה עד גבול הצפון.
אני חושש שאנחת הרווחה תמלא את הארץ לזמן מאוד קצר. זה טיבו של מהלך מהסוג הזה: נעים ויבש בהתחלה, קר ורטוב בסוף. הדילמה לא פשוטה. יש פנים לכאן או לכאן. אנסה להסביר כאן לגנץ, אם זה לא מאוחר מדי, מדוע בזמן הזה דווקא טוב שיישאר בחוץ.
טוב שיישאר בחוץ לא בגלל טינה לנתניהו וממשלתו, אף שיש לגנץ סיבות טובות לחוש טינה. מלחמה איננה הזמן הנכון לסגירת חשבונות. לא בגלל העבר מוטב להישאר בחוץ - בגלל העתיד.
כניסתם של גנץ ואיזנקוט לקבינט בוודאי תתרום לאמון ולביטחון של הישראלים בממשלה, אבל היא לא תשנה את המדיניות ולא את המצב בשטח. לא במקרה הזכיר נתניהו את הצטרפותו של מנחם בגין לממשלה בתקופת ההמתנה ערב מלחמת ששת הימים. בגין הצטרף על תקן של קצין לענייני מורל. הוא לא תרם שום דבר משמעותי להחלטות של הקבינט ולהכרעות במלחמה. זה המודל שנתניהו מציע לגנץ. אם לא יקבל סמכויות ולא יקבל השפעה, הוא לא יהיה הרבה יותר מראש ועדת קישוט.
נחום ברנעצילום: אביגיל עוזיהיחסים בתוך הקבינט הזה יהיו מורכבים. יואב גלנט זוכר לגנץ ולאיזנקוט את התנגדותם למינויו לרמטכ"ל; הם זוכרים מדוע התנגדו למינוי. לא פשוט לנהל מלחמה כאשר אין אמון בין חברים בקבינט וכולם לא מאמינים למילה אחת של ראש הממשלה. במהלך מבצע עופרת יצוקה בעזה, ב-2009, הקבינט היה מפוצל בין ראש הממשלה אהוד אולמרט, שר הביטחון אהוד ברק, שרת החוץ ציפי לבני, הרמטכ"ל גבי אשכנזי ואלוף הפיקוד גלנט. המתח הפך את ניהול המבצע לבלתי נסבל. בהשוואה למה שיקרה בקבינט שמציע נתניהו היה שם גן עדן. ועוד לא אמרנו מילה על המוקשים שיפזרו סמוטריץ' ובן גביר. המוקשים בטבע שלהם.
רק נס יאפשר לממשלה לשרוד לאחר המחדל הנורא בשבת והאתגרים שצפויים לה. גנץ ואיזנקוט יהיו מעורבים בניהול המהלכים הצבאיים, אבל הנזק למדינה ייגרם בחזית אחרת: טובת המדינה. אם וכאשר הממשלה הזאת תיפול, ספק אם תהיה לימין הרך, לדתיים שמואסים בסמוטריץ', כל המחנה שראה בגנץ מנהיג, אלטרנטיבה לסמוך עליה. עם יאיר לפיד קשה להם. למי יצביעו? בעניין הזה מוטב ללכת בעקבות בגין של מלחמת יום הכיפורים: כאשר הישראלים הפנימו את ממדי המחדל והחליטו לשים קץ לשלטון מפלגת העבודה, הייתה להם מנהיגות חלופית בדמות בגין ומפלגתו. בגין המתין בשכל לבוקר המחרת של בוקר המחרת.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
