כשרק בגדיהם לעורם – ללא בגדים להחלפה, ללא סלולרי, אפילו ללא מסמכים – הובאו ביום ראשון כמאה מניצולי קיבוץ בארי לבית ההארחה של קיבוץ עין גדי. מאז הם מנסים להתאושש מפצעי הגוף והנפש ביחד, כתף אל כתף, כמו שהם רגילים.
"זה עלול להישמע מוזר, אבל אני שמח שההתקפה התחילה בשש בבוקר", אומר בועז קדרון, "בתשע בבוקר היה אמור להיפתח במרכז הקיבוץ הפנינג חגיגי לכבוד יום ההולדת ה־77 של בארי. אילו המחבלים היו מתעכבים, כולנו היינו נשחטים".
אנט, רעייתו, מי שלפני 24 שנה הצליחה לעקור אותו מראשון־לציון ומאורח החיים העירוני, עמדה רק ביום שישי בערב על במת בית העם, ב"חג המשק", ותיארה את בארי כגן עדן, במיוחד עבור הילדים. בבוקר זה כבר היה גיהינום.
הם סגרו את עצמם בממ"ד משבע בבוקר ("כשהבנו שהבומים הם לא רעמים") ועד שתיים בלילה, "בלי חשמל, בלי סוללות, לגמרי מנותקים. אפילו לא יכולנו לברר איפה הבן שלנו, שגב, וחברתו אילנית, שישנו במגורי הצעירים. גם אגם שלנו, חיילת, ישנה שם. קיווינו, התפללנו שעוד נראה אותם בחיים". הם בין אלה שאירע להם נס. ילדיהם ניצלו.
עד שתיים בצהריים, אז ניתקו המחבלים את החשמל, הספיקו הקדרונים לקרוא את הודעות האימה שהופיעו ב"מקומי", קבוצת הווטסאפ של בארי. חברה של בתם כתבה: "אמא ואחי נהרגו, אבא פצוע, תשלחו עזרה". שכנים אחרים דיווחו שבתיהם עולים באש והם, בממ"ד, כמעט נחנקים. כשאיבדו את התקשורת עם העולם שמחוץ לממ"ד, מצבם החמיר. "המחבלים כמעט הצליחו לפרוץ לבית שלנו", מספר בועז, "צעקות ה'אללה אכבר' ניקבו לי את האוזניים. לא האמנתי שנשרוד".
עכשיו, בעין גדי, הם לא מחמיצים אף מפגש עם פסיכולוגים ומטפלים. "אנחנו בוכים ונרגעים", אומרת אנט, "ואז שוב בוכים. כל החיים שלנו נשארו בבארי. ברור שאנחנו רוצים לחזור, אבל אין לנו מושג אם יש לנו לאן".
שי הגי (19) נולד בקוסטה־ריקה ובגיל שנה הוריו החזירו אותו לבארי, "הקיבוץ הכי יפה בעולם", כדבריו. עד שמונה בבוקר הוא ישן בשלווה. מרגע שהתעורר ונכנס לממ"ד ועד שמונה בערב, עת חולץ, הוא לפת מצ'טה גדולה, "מזכרת מקוסטה־ריקה, שסוף־סוף מצאתי לה שימוש למרות שידעתי שהיא לא תעזור לי מול מחבלים. אף פעם לא פחדתי ככה, לא רעדתי ככה ולא בכיתי כמו שם, בממ"ד. לפני שנותק החשמל קיבלתי תמונה של חבר שלי, ליעם אור נסר, כשהוא מובל לעזה".
מרגע שהתעורר ונכנס לממ"ד ועד שמונה בערב, עת חולץ, לפת שי מצ'טה גדולה, "מזכרת מקוסטה־ריקה, שסוף־סוף מצאתי לה שימוש למרות שידעתי שהיא לא תעזור לי מול מחבלים. אף פעם לא פחדתי ככה, לא רעדתי ככה ולא בכיתי כמו שם, בממ"ד"
אחיו, גל (15), שהה בממ"ד בבית הוריהם. "כששמעתי שהמחבלים מסתובבים בתוך הבית שלנו אמרתי לעצמי: 'עכשיו זה קורה, הגיע הזמן לומר ביי־ביי לעולם'. כתבתי לכל החברים שלי שאני אוהב אותם, שאולי עוד ניפגש, וגם כתבתי איזה שיר אני רוצה שינגנו בלוויה שלי".
איזה?
"וואלה, שכחתי", הוא מחייך, "נראה לי שכולנו ברמה הכי גבוהה של הדחקה והכחשה. עדיין לא קולטים. אבל חכי דקה", הוא מדפדף בסלולרי החלופי, "הנה הודעת הפרידה שלי. ביקשתי את 'טו אוף אס' של לואיס. עכשיו, אפילו אם ישלמו לי אני לא מוכן לשמוע אותו. מבחינתי זה שיר שואה".
"חדר הבשורה המרה"
בשער הקיבוץ עומדת דפנה אדמתי (27), שכמו בכל סוף שבוע חזרה מתל־אביב לקיבוץ שבו גדלה. היא מחכה למאי, הכלבה המשפחתית שלדבריה הצילה את כולם. "כשחגיגת המשק הסתיימה חזרנו הביתה באופוריה", מספרת אדמתי, "ישנתי אצל ההורים וגם אחי, יואב, קצין משוחרר, נשאר לישון שם במקום ללכת למגורי הצעירים. בבוקר נחת עלינו מטח שכמוהו לא שמענו מעולם. אבא שלי יצא החוצה עם נשק ופיטרל בשכונה. כשקיבלנו את ההודעה על 'חשש לחדירה' קראנו לו לממ"ד, וגם מאי, הכלבה, נכנסה איתנו. במשך 16 שעות היינו בממ"ד, בלי מים ובלי אוכל. כשהשלפוחית לחצה השתנו לשקיות ניילון ולבקבוקים. מלחמה".
כארבע שעות אחרי הפלישה, הכלבה התחילה לנבוח. "היא ממש השתוללה", מספרת דפנה, "כנראה שהחוש השישי שלה אמר לה שהמחבלים מתקרבים לבית שלנו. לא רצינו להוציא אותה מהממ"ד, אבל פחדנו שהנביחות שלה יובילו את המחבלים ישר אלינו, אז בסוף אבא יצא יחד איתה, נתקל בחוליית מחבלים ומאי הבריחה אותם. אחר כך היא נמלטה למפעל שבו אבא שלי עובד כפנסיונר, 'דפוס בארי', נצמדה לאחת העובדות ושתיהן התחבאו בארון. ביום ראשון בבוקר, כשפתחו את דלת המפעל, היא ברחה. לפני כמה שעות הודיעו לנו שחיילינו מצאו אותה ועכשיו היא בדרך לעין גדי. אולי זה נשמע טיפשי, אנשים מתאבלים על משפחות שלמות שנמחקו ואני מאושרת מזה שהיא תכף חוזרת, אבל מה יישאר מאיתנו אם נאבד את האנושיות?"
כמאה ניצולים נוספים מקיבוץ בארי שוכנו בבית המלון דיוויד בים המלח. משרד הרווחה ומשטרת ישראל פתחו שם שלשום מרכז למשפחות נעדרים. ליז דויד, עובדת סוציאלית שמונתה לפתוח אותו, מקבלת בחיבוק את המחפשים. "בקיבוץ כולם מכירים את כולם", היא מספרת, "אנשים אומרים לנו: 'ראינו את האישה הזאת נחטפת לעזה', או 'ראיתי את האיש הזה שוכב על המדרכה ללא רוח חיים', אבל כל עוד המשטרה לא מאשרת את הזיהוי אסור לנו למסור פרטים".
צוות נרחב שוהה באולם הרחב. החדר הסמוך אליו קיבל את השם "חדר הבשורה המרה". "ביממה האחרונה היו לנו רק שני מקרים של זיהוי ודאי", מספרת סנדרה פלץ־קצב, עובדת סוציאלית שעברה הכשרה מיוחדת לאירועים שכאלה, "בבארי יש משפחות שלמות שנטבחו, ואנחנו נעזרים בחברי הקיבוץ שמובילים אותנו לקרוב הכי קרוב שנשאר בחיים. שלשום הגעתי לכאן בבגדים אזרחיים, ורבים ניגשו אליי כדי לבכות, לפרוק ולהתייעץ. היום קיבלנו אפודים צבעוניים, ובבת אחת היחס אליי השתנה".
באיזה מובן?
"פתאום אני כבר לא חברה. הפכתי לנציגה של המדינה. הם חייבים להאשים מישהו במחדל המזעזע. אני לא כועסת. זה חלק מהתפקיד".
"כל עוד אין זיהוי – יש שביב של תקווה", מסכם עמית שלוי, מזכיר הקיבוץ לשעבר, שאחותו, מעיין בר (65), עדיין ברשימת הנעדרים, "אנחנו עדיין מחכים לכולם".
פורסם לראשונה: 00:00, 11.10.23
