אמש (שלישי) חזינו ברגע נדיר בתולדות האומות. לא לעיתים קרובות צומחת ברית כמו זו שצמחה בין ארה"ב ובין ישראל. לעיתים נדירות בלבד ברית שכזו מקבלת ביטוי ברור, חד-משמעי, נוקב. הנאום של הנשיא ג'ו ביידן היה רגע כזה.
לפני כל נגיעה באסטרטגיה ובהרתעה, היה בנאום הזה משהו שחסר מאוד בנאומי האיומים שבוקעים מראשי ממשלת ישראל: אמפתיה. כאב. תיאור הטרגדיה האישית של משפחות הנרצחים. הוא לא רק נראה מזועזע. הוא היה מזועזע. הוא המחיש רגשות שישראלים חשים, ומנהיגיהם מתקשים לבטא. אך הוא עשה, כמובן, הרבה יותר מזה. ביידן העניק למדינת ישראל תחושת ביטחון וגיבוי. ואי אפשר להדגיש עד כמה זה היה חשוב במישור האסטרטגי, הוא שיגר איום לחיזבאללה. חד-משמעי. לגבי האפשרות שתיפתח מתקפה מצד נסראללה אמר ביידן: "יש לי רק מילה אחת, Don’t". וכשהוא אמר זאת, לצד משפט על העברת נושאת מטוסים לחופי ישראל, המסר היה ברור. ברור כמו הכוח של צבא ארה"ב.
האמירה הזו נותנת לישראל מרחב ביטחון לפעול באגרסיביות (מוצדקת) ברצועת עזה, בעודה יודעת שארה"ב נותנת לה גיבוי בגבול הצפון. אך היא עושה אפילו יותר מזה: היא ממחישה לאלה מאיתנו שחשים תחושת אובדן וחוסר ביטחון, שישראל אינה לבד. ולא רק שאינה לבד, יש לה לצידה את אמריקה ואת ג'ו ביידן, שהגדיר ומגדיר את עצמו כציוני. הנבלים והטיפשים פה ששללו את אמריקה, את עוצמתה וערכיה, או את נאמנותו של ביידן לחופש ולמדינת ישראל — צריכים להסתלק בבושת פנים מהשיח שלנו.
אנחנו צוללים בתוך ים של כאב וגבורה. ובתוכו, בין ההלוויות ושיחות הטלפון הקודרות על עוד אחת או אחד שמתברר שנפלו או נרצחו בטבח, מזדהר האור. החקלאי שניצל מהקיבוץ בעוטף עזה שחולם על לחזור ולזרוע את שדותיו. הלוחם שמתקשר ואומר — רציתי לומר שהימ"חים מלאים, והציוד טוב, ואנחנו מלאים ברצון להצליח. המתנדבים שפוקקים את המדינה, את צמתיה, את שבטי הצופים וקני הנוער העובד, הצייצנים בטוויטר שמנהלים קרב הסברה מפואר וצורבים את התודעה הבינלאומית, המסעדנים שמכשירים את המטבחים שלהם כדי שיוכלו לשלוח מנות ללוחמות ולוחמים, הנדבנים שמוכנים לשלם על טיסות, אפודים קרמיים, רובים, כל מה שתגידו. אך בעיקר, הנחמה הגדולה היא סיפורי הגבורה. אנשים זקוקים לגבורה ברגעים האלה. הגבורה של כיתות הכוננות בקיבוצים, שרק עליהן צריך לכתוב מגילה חדשה בתולדות העם היהודי. הגבורה של אמהות, לוחמות, לוחמים, של מפקדים בכירים, שהסתערו מיד, בלי להמתין, פועלים מול כוח עדיף מספרית, משלמים בחייהם על כשל מנהיגותי, מודיעיני וצבאי שלא נראה בהיסטוריה של ישראל.
ברשימה הארוכה הזו של נחמות בימים הנוראים והמצמיתים האלה, חסרה מילה אחת: הממשלה. היא לא עושה את כל הדברים הללו. היא נעדרת. שריה הפטפטנים נדמו. אתמול, כשהחלו לדבר, היה כבר עדיף שיחזרו לשתוק. לא ראינו אותם בוכים עם המשפחות. אצל רובם לא ראינו פעולות מהירות, נדרשות, של יוזמה ויצירתיות. ובטח שלא ראינו קבלת אחריות קולקטיבית, כנדרש. כחוק.
אנחנו ערב הקמת ממשלת חירום. בנימין נתניהו חלם כל השנים שהוא ווינסטון צ'רצ'יל. בשלב זה, הוא מנהל את המלחמה כמו נוויל צ'מברלין. כמו צ'מברלין, הוא הופתע. כמוהו, הוא המנהיג שהיה אחראי בעת המחדל. כמו צ'מברלין, הוא לא מצליח להתעשת. המו"מ הארוך שניהל להקמת ממשלת חירום הוא האירוע הביזארי ביותר בהיסטוריה המוזרה ממילא של הפוליטיקה הישראלית. יותר יהודים נרצחו בארץ ישראל ביום אחד מאשר בכל עת אחרת בהיסטוריה הקרובה, ונתניהו ביקש לוודא שקואליציית ה-64 שלו תישמר.
ההחלטה המזעזעת שלו או של צוותו לשלוח לחדשות 12 את מנכ"ל משרד ראש הממשלה, פוליטרוק מפוקפק, מעידה על שיקול הדעת הכללי. חוסר היכולת של נתניהו לרדת לפרטים, בניגוד נניח לאריאל שרון או יצחק רבין, נמצא בעוכריו.
נאום ג'ו ביידן, אמש
(צילום: רויטרס)
צ'רצ'יל היה מאוהב בצבאיות, עמוס רעיונות, יורד לפרטים באופן אובססיבי; ערב הפלישה לנורמנדי הוא עבר על רשימות הציוד של הלוחמים, ושאל את הגנרל מונטגומרי מדוע הוא לוקח איתו מרפאת שיניים ניידת (כי חייל עם כאב שיניים לא יילחם, השיב מונטגומרי). נתניהו רחוק מזה. איך אני יודע? כי אתמול, כשביקרתי בגבול לבנון, סיפרו לי ראשי יישובים ומועצות שהם מתחננים, מתחננים, שכיתות הכוננות שלהם יצוידו ברובים. הם עם אקדחים. הם עלו לשידור ברדיו וצעקו. אתם חושבים שראש הממשלה, לשכת ראש הממשלה, מנכ"ל משרד ראש הממשלה, יצרו איתם קשר? ומה אתם חושבים, שראש הממשלה, אישית, דפק מתישהו על השולחן והודיע לשרי הממשלה שמשפחות החטופים יקבלו טיפול אישי, עוטף ומהיר?
זה פשוט לא הוא. הצל הכבד של המחדל הולך וילך אחרי נתניהו עד יומו האחרון, בדיוק כפי שליווה את צ'מברליין. ובדיוק כמו ראש הממשלה הבריטי בפתיחת מלחמת העולם השנייה, נתניהו עוד לא מבין שהקריירה הפוליטית שלו הסתיימה. אף ראש ממשלה שהוביל את ישראל שנים רבות כל כך לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו אל מול מחדל ענק ומעורר אימה שכזה. מחדל שהסתיים ברצח המוני של ישראלים, בניסוי כלים לג'נוסייד בידי חמאס.
נדב אילאביגיל עוזיישראל לא יכולה להרשות לעצמה יד רועדת על ההגה. שיקול דעת פגום, פוליטי, קטנוני. היא נזקקת להרבה יותר מענייניות: היא צריכה יכולת וכושר לנהל מלחמה, בהסכמה רחבה. זו הסיבה שצ'רצ'יל הובא לתפקיד - כי העם הבריטי מאס במחדל. אל מול איום כביר של כיבוש והשמדה, הדמוקרטיה הבריטית תפקדה והחליפה את מנהיגיה. המערכת הפוליטית הבריטית לא רצתה בצ'רצ'יל, אך נאלצה להסכים. וזה לא שהציבור היה מאוהב בו; הוא הוחלף מיד עם תום המלחמה. אך המאבק החריף וההיסטורי הצריך מנהיג שכזה.
אלה ימים מוקדמים. אולי ממשלת החירום שתקום תיראה אחרת; אולי נתניהו יצליח להתעלות על כל חטאיו וכשליו — או לפחות ייתן לבני גנץ, לגדי איזנקוט ואחרים לעבוד. רוח ההתנדבות, ההקרבה והגבורה של הישראלים, כמו הנחישות של צה"ל, כל אלה לא יכולים להחליף את הצורך העמוק בממשלה מתפקדת ומחוברת, עמוסה באנשים מוכשרים, דורשי טוב ועמוסי ניסיון. לישראל עדיין אין ממשלה כזו, ואנו במלחמה.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:02, 11.10.23
