הם היו מעטים מול רבים. חמושים רק באופן מינימלי כי במשך שנים אף אחד לא ספר אותם, כשמולם מחבלים עמוסים בנשק – רובי סער, טילים, רימונים ומטענים.
אנשי כיתות הכוננות של יישובי עוטף עזה עשו הכל כדי לנצח. כדי לשמור על הבית. כמה אומץ ותושייה הם הפגינו מול מפלצות אדם. לו רק היה להם את הציוד שבאמת היו צריכים, היום היינו נושאים אותם על הכתפיים, מריעים להם ומספרים שבזכות הגיבורים האלה נמנע אסון. אבל אסון קרה. חשוב להדגיש: בלעדיהם הוא היה נורא עוד יותר.
כעת ברור לכולם: הם חצצו בגופם בין המחבלים לבין משפחות עוטף עזה. רבים מהם שילמו בחייהם. בלעדיהם האסון היה כבד אף יותר. מדינת ישראל חבה להם חוב עצום. זה מה שעשו כל חברי כיתות הכוננות ביום הנורא שבו חמאס פרץ את הגדר:
זיקים: חוליית מחבלים הגיע לפאתי הקיבוץ ותכננה לשגר טיל אר.פי.ג'י ולחדור פנימה. כיתת הכוננות פתחה עליהם באש והצליחה לשבש את התוכניות. הם זרקו פנימה רימונים ומטענים, אך נבלמו. שניים מחברי כיתת הכוננות נפצעו.
נתיב העשרה: חוליית מחבלים חדרה פנימה עם מצנחי רחיפה ממונעים. כיתת הכוננות הסתערה עליהם. שלושה מחבריה נהרגו: עמית וקס, אורן שטרן ועדי בהרב ז"ל. 21 בני אדם נרצחו בנתיב העשרה.
יד-מרדכי: חברי כיתת הכוננות יצאו אל עבר חוליית המחבלים שהגיעה לצומת בכניסה לקיבוץ ופתחה עליהם באש. החולייה נמלטה לשדרות, הקיבוץ ניצל, ללא נפגעים.
ארז: חברי כיתת הכוננות הצליחו לזהות את המחבלים מתקרבים, נפרסו היטב סביב הקיבוץ וניהלו מולם קרב יריות במשך שעות. אמיר נעים (27) נהרג.
ניר-עם: המחבלים הגיעו עד המדגרה של הקיבוץ. בפיקודה של הרבש"צית ענבל ליברמן, חברי כיתת הכוננות נערכו בזמן, פתחו עליהם באש, הרגו לפחות שניים ומנעו את כניסתם.
מפלסים: כ-30 מחבלים פשטו על הקיבוץ והתמקמו ליד שלושת שעריו. חברי כיתת הכוננות ומספר קצינים שגרים בקיבוץ הרגו שלושה מחבלים.
יכיני: חוליית מחבלים חדרה למושב דרך השער הראשי ורצחה ארבעה בני אדם. כיתת הכוננות הוקפצה אך לא היו ברשותה כלי נשק אוטומטיים. המחבלים חוסלו על ידי כוח ימ"מ ולוחמי סיירת מטכ"ל.
כפר עזה: כמעט כל חברי כיתת הכוננות נרצחו, ומספר ההרוגים הכולל הוא יותר מ-70.
נחל עוז: הרבש"ץ אילן פיורנטינו נעדר. שאר חברי כיתת הכוננות שרדו. לטענת תושבים, הצבא לא איפשר לחברי כיתת הכוננות להחזיק נשקים אוטומטיים בבית.
עלומים: חוליית המחבלים חדרה לקיבוץ ורצחה קרוב ל-20 עובדים תאילנדים ונפאלים. חברי כיתת הכוננות נלחמו לבד במשך שש שעות. חמישה מהם נפצעו.
בארי: עשרה חברי כיתת כוננות הוקפצו ונלחמו בעשרות רבות של מחבלים. ההערכה היא כי חמישה או שישה מהם נהרגו, ביניהם שחר צמח (38) ז"ל. החדירה הסתיימה בטבח מחריד של אנשי הקיבוץ.
כיסופים: כ-70 מחבלים חדרו לקיבוץ מכמה מוקדים. רבש"ץ הקיבוץ, סער מרגוליס, נהרג, ועימו לפחות שלושה מחברי כיתת הכוננות. בשלב זה ידוע על 15 אזרחים הרוגים ועל ארבעה חטופים.
רעים: חברי כיתת הכוננות שהיו בקיבוץ, בסך הכל שישה אנשים, ניהלו קרבות ירי מול יותר ממאה מחבלים. במקום היו חמישה הרוגים וחמישה חטופים.
נירים: המחבלים הרגו חמישה תושבים בתוך הבתים (יש גם חמישה נעדרים) לפני שארבעת חברי כיתת הכוננות ורבש"ץ הקיבוץ דניאל מאיר הצליחו לפגוע בחלק מהם ולהבריח את השאר.
עין השלושה: חברי כיתת הכוננות, 15 לערך, ניהלו קרב עם המחבלים במשך שש שעות עד שצה"ל הגיע. הרבש"ץ רמי נגבי (60) נהרג.
ניר-עוז: כל חברי כיתת הכוננות מוגדרים כנעדרים. בקיבוץ מעריכים כי יותר מ-35 אזרחים נרצחו.
מגן: המחבלים הגיעו עד גדר הקיבוץ, פוצצו אותה, אך כיתת הכוננות מנעה את כניסתם. אחד מחבריה, אבי פליישר, נהרג.
סופה: בקיבוץ יש שלושה הרוגים, בהם חבר כיתת הכוננות עדו חוברה ז"ל. לסופה פלשו כ-12 מחבלים, וכיתת הכוננות נלחמה בהם במשך שעות עד הגעת כוחות הצבא.
ניר יצחק: הרבש"ץ ירון שחר (51) ובן הקיבוץ אופק ארזי (28), שיצא להילחם יחד עם כיתת הכוננות נהרגו. ארבעה מחברי כיתת הכוננות נעדרים. מהקיבוץ נחטפו מספר אנשים שגורלם אינו ידוע.
כרם שלום: חברי כיתת הכוננות, כעשרה לערך, חיסלו לפחות 20 מחבלים שחדרו למקום. שניים מהם נהרגו: עמיחי ויצן וידידיה רזיאל.
שלומית: כיתת הכוננות קפצה למושב פרי גן, ונלחמה במשך שעה עם מחבלים בבית הראשון שצמוד לשער האחורי. הלחימה שם מנעה טבח של המושב. שני תושבי שלומית נהרגו - אביעד כהן וראובן ששפורטיש - וארבעה נפצעו קשה ובינוני.
ספגו את העלבונות / מתן צורי
אנחנו קוברים עכשיו כל כך הרבה מחברי כיתות הכוננות. מתנדבים אמיצים, שאף אחד לא אימן אותם או צייד אותם לאירוע שכזה כי אף אחד בצמרת המדינה לא היה מספיק חכם להבין שתרחיש כזה יכול לקרות.
רגעי החדירה לבארי
הם הזהירו פעם אחר פעם שיקרה אסון, כתבו מכתבים, דרשו, התחננו, זעקו שאין להם די ציוד ונשק. קולם הושתק. הביורוקרטיה, קלות הראש, שיטת ה"יהיה בסדר" – כל אלה ניצחו אותם, התישו אותם. ראשי המדינה התייחסו אליהם בזלזול. ניפנפו אותם.
חברי כיתות הכוננות בלעו את העלבונות, ובכל פעם שהרבש"ץ של היישוב קרא להם להתייצב לעוד אימון ירי או תרגיל, הם הגיעו בלי לשאול שאלות. ידעו שהם חייבים להיות הכי מיומנים, הכי מוכנים. למען המשפחות שלהם, הקהילה שלהם והאזור שלהם. האנשים שסמכו עליהם שייתנו את נשמתם בהגנה על היישובים. והם אכן עשו זאת. במותם הצילו חיים.
בשיחות פנימיות הם תמיד אמרו שברגע האמת הם יהיו לבד, לפחות ברגעים הראשונים, עד שתגיע תגבורת. הם צדקו. הם נלחמו לבד. אבל אפילו הם לא שיערו כמה לאט תגיע העזרה. גם לוחמי יחידות עילית לא היו יכולים לבלום את המחבלים עם כמות הנשק העלובה שהוקצבה לאנשי הדרום. וכאן מדובר באנשים שלא כולם אפילו יוצאי יחידות קרביות בצה"ל. כי מי הם אנשי כיתות הכוננות? חקלאים, הייטקיסטים, אנשי חינוך, מהנדסים, עורכי דין, רופאים ועוד. מה המשותף לכולם? הם בעלים ואבות נפלאים, שאוהבים את המקום שבו הקימו את ביתם ודוגלים בערך הערבות ההדדית. הם לא היו רק אחים לנשק, אלא גם מתנדבים בצוותי התרבות בקיבוצים ובמושבים, בוועדות השונות של הקהילה שלהם ועוד. אם צריך לבנות במה או לקשט את המועדון לקראת חג – הם יהיו גם שם, יבואו במלוא המרץ. אנשים שאכפת להם, שמבינים כי מקום טוב נוצר כשיש אנשים עם כוונות טובות.
אין שכר לחברי כיתות הכוננות, גם לא תהילה וזוהר. אבל הפעם מגיע להם לקבל את כל תשומת הלב וההערכה. גיבורים בעל כורחם שמסרו את נפשם גם כשידעו שהקרבות אבודים. קו ההגנה האמיתי בין האזרחים לשליחי הטרור. קו ההגנה היחיד שעמד כנגד כל התחזיות הרשלניות של מערכת הביטחון, עד שקרס. סיפורי הגבורה של חברי כיתות הכוננות מתחילים להיחשף, ורבים עוד יתגלו בהמשך, כאשר הקהילות שלהם יתאוששו מזוועות הטבח. הם הגיבורים הגדולים של המלחמה הזאת. וחייבים לדאוג לכך שמעשיהם, שמותיהם ותמונותיהם לא יישכחו לעולם, אלא יהיו חקוקים לעד בספרי ההיסטוריה של מדינת ישראל.
פורסם לראשונה: 00:00, 12.10.23
