בית הספר היסודי הפך בן־לילה לבסיס צבאי. מכוניות של מילואימניקים חונות על כל פיסת מדרכה פנויה וברקע פסקול של סרט מלחמה. מפעם לפעם נשמעים הדי פיצוצים מתקיפות חיל האוויר בעזה. האדמה רועדת כשרקטת גראד נופלת ברחוב אשקלוני שקט של בתים צמודי קרקע, כמה מאות מטרים מכאן.
ובתוך הסערה הזאת, סא"ל (מיל') ניר חג'בי הוא סלע יציב ואיתן. כשרואים אותו במדי ב', משקפי שמש ורובה אם־16 קצר, קשה להאמין שיומיים קודם לכן חרב עליו עולמו. בנו, יהונתן חג'בי ז"ל בן ה־18, נרצח על ידי מחבל במושב יכיני בשעות הראשונות של מתקפת חמאס. אך למרות האובדן והכאב התייצב האב השכול למילואים כמפקד גדוד 7109 של חטיבת דניאל.
הגדוד, שמשימתו להגן על גזרת חוף אשקלון, עבר את טבילת האש שלו כבר ביום השני למלחמה, כשאחד מלוחמיו נהרג ושישה נפצעו בהיתקלות עם מחבלים סמוך לנתיב העשרה. חג'בי, שאיבד לא מעט חברים ופקודים מאז התגייס לגולני לפני כ־30 שנה, נסע לבקר את הפצועים בבתי החולים שיבא ובילינסון.
4 צפייה בגלריה
סא"ל חג'בי עם תמונת בנו בטלפון. "אחרי ההלוויה ייפול לי האסימון ואז כל הרגשות ייצאו החוצה"
(צילום: גדי קבלו)
"באתי להיכנס לחדר שבו מאושפז אחד החיילים שלי. קיבל כדור, אבל הוא בסדר", סיפר. "בחוץ אני רואה את אשתו בוכה. שאלתי אותה, 'למה את בוכה?' אמרה, 'כי בעלי פצוע'. אמרתי, 'אבל הוא מדבר? מתפקד?' אמרה, כן. אמרתי לה: 'הבן שלי נרצח לפני יומיים'. אמרה, 'וואו, אני מצטערת'. 'אין לך מה להצטער. אני מבין אותך, אבל היה יכול להיות הרבה יותר גרוע'. היא חיבקה אותי ואמרה: 'אתה צודק'. ככה, בשנייה, היא נרגעה והפסיקה לבכות. ואז אמרה: 'אתה כמו דוד המלך, שקבר את הבן שלו והלך למלחמה'. אמרתי לה, 'לא צריך להיסחף'".
ובכל זאת, פעלת בצורה כמעט בלתי נתפסת. מאיפה הכוחות להתגייס למילואים יום אחרי שאיבדת את הבן שלך?
"אני לא חושב שיש לי כוחות יוצאי דופן. אני תמיד אומר: בוא נעשה דברים שיכולים להשפיע. כרגע אני לא יכול לקבור את הבן שלי, ולשבת בבית ולבכות לא יקדם אותי בכלום. אתה רואה את הכאוס במדינה, את ההרס, את גודל האסון וגם את ההתגייסות של הציבור - ומבין שאתה חייב להיות שם. בחרתי לשים כרגע בצד את הכאב הפרטי שלי, להילחם למען המדינה – ולנצח. אחרי ההלוויה של יהונתן אפנה זמן לאבל האישי שלי".
"יהונתן, אל תלך, אבא שלך איתך"
בן 49, אב לחמישה, גדל והתגורר רוב חייו במושב יכיני הסמוך לשדרות. אחרי גירושיו עבר לקיבוץ כיסופים שבגבול עזה. בסוף 2018 השתחרר מהצבא בתום שירות קבע ממושך, שבמהלכו שימש בין היתר כלוחם וכמפקד בחטיבת גולני, כקצין המבצעים של אוגדת עזה וכראש ענף עורף בפיקוד הדרום. יום אחרי שפשט את מדיו מונה למג"ד מילואים. בחייו נטולי המדים הוא מנהל התפעול של עיר הבה"דים מטעם חברת "נתון תפעול ואחזקה".
כשאירע האסון היה חג'בי בחופשה בחו"ל עם זוגתו מורן. "ביום חמישי שעבר טסנו לבאקו, ובשבת בשש וחצי בבוקר קיבלתי הודעה באפליקציה: צבע אדום בקיבוץ כיסופים. אמרתי, טוב, אנחנו רגילים. ובכל זאת משהו נראה לי מוזר: ככה פתאום, בלי שום התרעה. אחרי כמה זמן התחלתי לקבל הודעות בקבוצות של הקיבוץ. מישהי כתבה שהיא בממ"ד ושומעת יריות בחוץ. אנשים כתבו: 'דופקים לנו בדלת'. ואז מישהו כתב: 'ירו עליי!' הבנתי שאנחנו באירוע.
"התחלתי להתכתב עם אנשים ובמקביל שלחתי הודעה לילדים שלי שגרים ביכיני עם גרושתי: 'הכל בסדר?' שתי הבנות שלי, שגרות איתנו בכיסופים, היו בטיול בכרתים עם סבא וסבתא, אז להן לא דאגתי. יהונתן היה דתי, שומר שבת, אז ידעתי שאין הרבה סיכוי שאתפוס אותו בטלפון. כשראיתי שאף אחד לא עונה התקשרתי לבן הגדול שלי, בן ציון, ושאלתי מה קורה. ואז הוא אמר: 'אבא, אנחנו בממ"ד. יש מחבלים בכניסה למושב. יהונתן נפצע, לא יודעים מה מצבו'.
"הבנתי שיהונתן נמצא בבית הוריה של גרושתי. התקשרתי לסבא שלו ושאלתי מה קורה. 'תשמע', הוא אמר, 'יהונתן פצוע, כדור בחזה, אין מי שיעזור. אף אחד לא מצליח להגיע לכאן'. תחשוב רגע על הסיטואציה: מספרים לי שהילד שלי גוסס, שיש מחבלים במושב ואי־אפשר לקרוא למד"א או לפנות אותו לבית חולים. ואני במלון בארץ זרה ולא יכול לעשות כלום. אם הייתי בארץ, הייתי עושה הכל כדי להגיע לשם ולהציל אותו, גם אם הייתי מת. לפחות הייתי מת בשביל הבן שלי. זה מה שמצופה מאבא. מחבלים, לא מחבלים, לא מעניין אותי. הצלתי חיילים שלי, נלחמתי. אז בשביל הבן שלי אני לא אלחם? אבל דווקא ברגע האמת, לא הייתי שם בשבילו".
הדבר היחיד שנותר לו לעשות זה לפנות לכל מי שהוא מכיר ולהתחנן לסיוע. "אני מתקשר לכל החברים שלי מהצבא ואומר להם: 'קומו, תלכו למושב יכיני, תצילו את הבן שלי!' התקשרתי למ"פיים שלי מהגדוד, דיברתי עם קצינים מהאוגדה וממחוז דרום, דיברתי עם המח"ט שלי, התקשרתי לאנשים מהעבודה. אבל לא הייתה שום דרך להגיע לשם. הסבא מעדכן אותי בטלפון שהאחיות של גרושתי, שאחת מהן אחות במקצועה, מנסות להציל אותו. אבל כבר עברו שלוש שעות, והמצב שלו הולך ומידרדר, והוא מאבד דם, ומתחיל לאבד את ההכרה, והסבא אומר לי: 'תשמע, אם אף אחד לא יגיע בזמן הקרוב, הילד הולך'".
אתה יכול לתאר לי את התחושה באותם רגעים?
"שמע, זה חוסר אונים נוראי. כל החיים שלי תרמתי לביטחון המדינה, סיכנתי את החיים שלי כל כך הרבה פעמים, ולבן שלי, הדבר הכי יקר לי בעולם, אף אחד לא יכול לעזור. מצד שני, כבר הבנתי שיש פה כאוס אדיר ואירוע בקנה מידה שלא הכרנו. יהונתן הוא לא היחיד שנזקק לחילוץ. כמג"ד היו לי סיטואציות של שלושה־ארבעה אירועים במקביל והייתי צריך לתעדף. היה לי ברור שהצבא לא הפקיר אותו בכוונה. למה הם לא הגיעו? כי האירוע היה גדול מדי".
איפה אמא שלו הייתה באותו זמן?
"בבית שלה, בערך 300 מטר מהבית של הסבים. אבל גם היא לא יכלה לעשות כלום. היא אמרה לי, 'תציל לי את הילד'. בשלב מסוים נשכבתי על המיטה בחדר במלון וממש הרגשתי את הבן שלי. אני מדמיין אותו שוכב לידי ומרגיש שאני מחבק אותו. ואני אומר לו, 'יהונתן, אל תלך. אבא שלך איתך. תמיד איתך'. ואני מרגיש שהוא אומר לי: 'אבא, אני עולה'. ואני מושך אותו בחזרה למטה. 'אבא, אני עולה' – ואני מושך בכל הכוח". הוא מדגים תנועת משיכה בשתי ידיו וקולו חנוק מדמעות. "ככה, כמה פעמים, הוא עולה ואני מושך אותו בחזרה. עד שבאיזשהו שלב הרפיתי. הרגשתי שזהו. ולא חיכיתי שמישהו יודיע לי. קרעתי את החולצה ואמרתי: ברוך דיין האמת. אחרי כמה זמן הודיעו לי שהוא...".
את המשפט הזה סא"ל חג'בי אינו מסוגל להשלים.
"כתבתי לקצינה: 'תגייסי אותי'"
המסע חזרה לארץ, מרחק כמה שעות טיסה ישירה, נמשך כמעט יממה. "חברים אמרו לי, סע דרך טורקיה. הגענו לשדה ואמרו לנו שהטיסה לאיסטנבול יוצאת בעוד חצי שעה, בשלוש, ואין מקום בטיסה. אמרתי לבת הזוג שלי, 'אני רוצה רגע לעצמי, תנהלי את האירוע'. היא דיברה עם הקב"ט של 'טורקיש' ואני לא יודע איך הצליחה לשכנע אותו, אבל הם הורידו שני אנשים מהטיסה ונתנו לנו לעלות. כשהגענו לטורקיה חיפשתי טיסה לארץ, אבל כבר התחילו ביטולי טיסות לישראל בגלל המלחמה. קונה כרטיסים פה – מתבטלים. קונה כרטיסים שם – מתבטלים.
"לא יודע מאיפה שלח לי אלוהים איזה טורקי שעובד בשדה, ומאותו רגע הוא לא עזב אותי במשך שעה וחצי, מחברת תעופה לחברת תעופה. אבל כבר חצות בלילה ואין טיסות. מה עושים? דרך חברים הגעתי לקונסולית ישראל באיסטנבול והיא אמרה לנו: 'תבואו אלינו הביתה, נטפל בכם'. הגענו אליה והיא באמת דאגה שנעלה על טיסה לישראל. ביום ראשון בשתיים וחצי בצהריים נחתנו בארץ".
בירידה מהמטוס התקשר חג'בי לאחראי על נקודת איסוף החללים בנתיבות, לשם הובאה גופת בנו. "אמרתי לו: 'אני יכול לבוא לראות את הבן שלי?' ענה, 'אתה לא יכול להגיע לנתיבות בגלל הבלגן'. אמרתי לו, 'הבנתי. זה אומר שאין כרגע קבורה?' אמר, 'לא תהיה קבורה בימים הקרובים'. איך שסיימתי את השיחה שלחתי ווטסאפ לקצינת הקישור שלי: 'תגייסי אותי, אני בדרך'. ואז אני מקבל טלפון מהבן הגדול שלי ומגרושתי: 'אנחנו במושב, אף אחד לא יכול עדיין לצאת, ואנחנו חייבים לעוף מפה. בוא, תוציא אותנו'.
"נסעתי מנתב"ג ישר לאשקלון, ותוך כדי נסיעה ביקשתי מהחבר'ה בגדוד שיארגנו צוות של כמה קצינים ושני רכבים שיבואו איתי למושב. הם הבינו את חשיבות המשימה: המג"ד שאיבד את בנו מבקש עכשיו לחלץ את שאר המשפחה שלו. יש לי גדוד של אלופים. אירגנו לי מדים, נשק, וסט וקסדה, וכשהגעתי כבר היו שני רכבים מוכנים לתנועה כשהצוות יושב בתוכם. הגענו למושב והוצאנו משם את הילדים שלי, בן ציון ועדי, את גרושתי ואת המשפחה שלה. זו לא הייתה משימה הרואית, הצבא כבר היה ביישוב, אבל זה לא משנה. אני צריך לחלץ את המשפחה שלי. הוצאנו אותם לאזור בטוח ומשם הם נסעו להתרענן בצפון. בינתיים גם שתי הבנות שלי נחתו מרודוס ונסעו למלון בים המלח עם כל קיבוץ כיסופים. מאוחר יותר הבן הגדול סימס לי: 'אבא, אני כל כך גאה בך, כל כך שמחתי לראות אותך'. ואני יודע שגם יהונתן היה גאה בי. ככה הוא מכיר את אבא שלו. בדיוק ככה".
ספר לי על יהונתן, איזה ילד הוא היה?
"יהונתן היה ילד מיוחד. אפשר לקרוא לזה ילד מאתגר. חייכן, שמח. אמור היה להתגייס באוגוסט, אבל התחנן שאעזור לו לדחות את הגיוס לדצמבר. הוא אמר לי: 'אבא, אני רוצה קצת חופש'. הפכנו עולמות ודחינו לו את הגיוס. זה הגורל, מה לעשות".
איפה הוא רצה לשרת?
"הוא רצה להיות ביחידת עוקץ, עם הכלבים. בכלל, יהונתן הוא ילד של בעלי חיים, הוא תמיד מצא בהם נחמה. אתה יכול להסתכל בטלפון שלו, הכל תמונות של פרות. כל היום היה ברפת, חי ברפת. לפני הגיוס היינו אמורים לטוס יחד לאמסטרדם. כבר סגרתי כרטיסים לנובמבר. הוא אמר לי: 'אבא, כשנהיה בהולנד, אני רוצה שנלך לראות חוות של פרות'. אמרתי לו, אין בעיה, אתכנן את זה. נלך לראות פרות".
המושב היה מרכז עולמו של יהונתן, מספר אביו. "אמרתי לו: 'אם כבר דחית את הגיוס, צא קצת לעולם הגדול. תעשה טיול של שלושה חודשים, אממן אותך'. אמר לי, 'אבא, אני רוצה להישאר במושב'. ובאמת, באיזשהו מקום יהונתן יישאר במושב. הוא ייקבר ביכיני, המקום שהכי אהב בעולם".
"תרגלנו תרחישים. אבל לא כזה"
כשנחת חג'בי בארץ, החיילים שלו כבר ידעו שבנו נהרג. "כשהגעתי לפה הרגשתי את האהבה שלהם. קיבלתי חיבוק מ־330 חיילים".
הגיוס היה מלא? כולם באו?
"כולם התגייסו. כל הגדוד. אצלי אין משחקים. אתמול עשיתי להם שיחת מג"ד. התחלתי כמובן עם האובדן האישי שלי. אמרתי להם שזה מאוד כואב לי, אבל הדבר הכי חשוב כרגע זה לנצח ולהיות מאוחדים. וברור לי שננצח, גם אם זה ייקח שבוע, שבועיים או חודש. אספר לך משהו שרק גולנצ'יק יכול להבין: יש לנו קבוצת ווטסאפ של המחזור שלי בגולני, 93'. לפני חצי שנה הקבוצה התפצלה לשניים סביב המחאה והרפורמה המשפטית, ועכשיו אני צריך להתנהל בשתי קבוצות. זה נשמע סיפור קטן, אבל מבחינתי זה היה קרע גדול. איך הגענו למצב שחברים לנשק שנמצאים 30 שנה ביחד, ותמיד עוזרים ותומכים, לא מסוגלים להיות באותה קבוצת ווטסאפ? הפיצול הזה בעם הוא זה שהביא אותנו לאבדון. בעקבות האירועים שתי הקבוצות התאחדו שוב. אבל ככה זה בעם ישראל: באסונות אנחנו עוטפים אחד את השני".
חטיבת דניאל, שכפופה לפיקוד העורף, הוקמה בשנת 2020 ונקראת על שם דניאל טרגרמן ז"ל מנחל עוז, שנהרג במבצע צוק איתן מרסיסי פצצת מרגמה והוא בן ארבע וחצי בלבד. "לקחו מספר גדודי חי"ר, בהם הגדוד שלי, ואיגדו אותם תחת חטיבה אחת", מסביר חג'בי. "המח"ט שלנו הוא אלוף משנה שילה אדלר, בעצמו איש מילואים. בחור רציני מאוד".
אתה הקמת את הגדוד?
"לא, אבל אני המג"ד מאז 2019 והגדוד הוא חלק ממני. זה הבית שלי. האנשים כאן הם אנשים שלי. הם כמו הילדים שלי. אני אוהב אותם וגאה בהם. לא מזמן סיימנו תעסוקה מבצעית בחברון, וגם אז כולם התייצבו בלי לשאול שאלות".
לא היו בגדוד חיכוכים סביב המהפכה המשפטית?
"שום דבר. ותבין שיש לי שני מ"פיים שפעילים מאוד במחאה. אבל זה לא נכנס אלינו לגדוד. הם אומרים: בחוץ אנחנו יכולים לצעוק מה שאנחנו רוצים, אבל עכשיו אנחנו כאן כדי להגן על המדינה".
חשבת אולי לקרוא לגדוד על שם יהונתן? כמו שהחטיבה נקראת על שם דניאל?
(נאנח) "הלוואי".
כי בשבילך הגדוד הוא סוג של משפחה.
"הגדוד זו משפחה. נקודה. לא סוג של... אבל עוד לא היה לי פנאי לחשוב איך אני מנציח את הבן שלי. עלו לי כל מיני רעיונות בראש, אבל אני עדיין לא שם. עוד לא עיכלתי את האסון. אני מניח שאחרי ההלוויה ייפול לי האסימון ואז כל הרגשות ייצאו החוצה. אבל היום אני לא עסוק באובדן שלי. אני עסוק באובדן של עם ישראל. של המדינה שלנו. וזה מה שנותן לי כוח. אני כואב ואני בוכה ואני מדמם בתוך עצמי, אבל אני גם דואג למדינה שלי. אם כל אחד יתמקד רק בכאב האישי שלו, מי ידאג למדינה?"
חג'בי מתגורר כל חייו בעוטף עזה, ואף שימש שנתיים כמנהל הקהילה של קיבוץ כיסופים. "יש פה קהילות שלמות שספגו מכה נוראה. לפחות שניים מהשכנים שלי נחטפו לעזה ועוד כמה נרצחו. ליבי עם עוטף עזה, ואני יודע שזה תהליך ארוך וקשה מאוד לשקם קהילה. אני מצפה שהמדינה תעמוד לצד העוטף ותשקם את היישובים".
אתה לא חושש שנגרם נזק בלתי הפיך להתיישבות בעוטף? איך חוזרים למקום כמו בארי או כפר עזה, וממשיכים הלאה כקהילה?
"הקיבוץ זה בית, זה משפחה, ומשפחה לא מחליפים, לא משנה מה קורה. אני מבטיח לך שברגע שאפשר יהיה לחזור לקיבוצים, תוך דקה וחצי תראה שוב את הילדים מסתובבים על הדשא. אז נכון, הטראומה גדולה ונצטרך סיוע נפשי, בעיקר לילדים, אבל זה הבית שלנו, ואנחנו לא מוותרים על הבית".
כמי שהיה קמב"ץ אוגדת עזה, חשבת פעם שדבר כזה יקרה?
"תרגלנו תרחישים של השתלטות מחבלים על שניים או שלושה יישובים. אבל תרחיש כזה? לא".
ההודעה האחרונה
גם אחרי שעת שיחה עם חג'בי, קשה להבין מאיפה הוא מגייס את האופטימיות שלו. ואולי התשובה טמונה בסיפור קטן, כמעט אנקדוטה. "ביום חמישי שעבר, לפני שטסנו לבאקו, יהונתן שלח לי הודעה עם רשימת דברים לקנות לו בדיוטי פרי", סיפר. "היו שם כמה בשמים, טבק ושוקולד מיוחד עם עוגיות. אני מגיע לדיוטי, מחפש את השוקולד, ואין אותו. נוחת בבאקו, נכנס לסופר, גם אין. אמרתי, בסדר, הוא ישרוד בלי השוקולד עם העוגיות. קניתי לו את שאר הדברים שביקש. היום בבוקר אני עושה ישיבת מפקדים, ומה אני רואה מולי על השולחן? בדיוק את אותו שוקולד עם עוגיות שהוא ביקש. איזה אזרח תרם כנראה כיבוד וזה היה שם במקרה. המפקדים ראו שאני דומע, אז הראיתי להם את הודעת הווטסאפ. הרגשתי כאילו קיבלתי אות מהבן שלי: 'אבא, אני איתך. אבא, הכל בסדר'. וזה נתן לי כוח.
"אתמול הבת שלי אמרה לי: 'היינו חמישה ועכשיו אנחנו ארבעה'. אמרתי לה, 'אנחנו נישאר חמישה. יהונתן תמיד איתנו, לא משנה איפה נהיה'. ואני אגיד לך עוד משהו: כבר 30 שנה אני מלווה משפחות שכולות. 30 שנה עומד ביום הזיכרון מול הקברים של החיילים שלי שנהרגו, ואני יודע שבשנה הבאה אני אעמוד מול הקבר של הבן שלי. וזה בלתי נתפס. פשוט בלתי נתפס". ●
פורסם לראשונה: 00:00, 13.10.23
