ביום הלחימה הרביעי, כשהתבררו ממדיה המפלצתיים של המכה שהונחתה עלינו, נסעתי לקיבוץ זיקים. רציתי לברר לעצמי למה ואיך הצליח היישוב הזה, המרוחק קילומטר ומאתיים מטר בלבד מגדר הגבול, למנוע חדירת מחבלים לתוכו וכמעט שלא ניזוק בכלל. מה שקרה בזיקים עניין אותי במיוחד לא רק משום ששם מתגורר זוג חברים שלי, אלא מפני שאותו חבר, חיים קוזניץ, הודיע לי כבר בווטסאפ בשבע בבוקר, חצי שעה אחרי תחילת המתקפה, שיש ניסיון חדירה לקיבוץ.
אחר כך, בימים הבאים הטרידה אותי כל הזמן המחשבה, ולא רק אותי - אם חיים קוזניץ ידע שיש ניסיון חדירה של מחבלים לקיבוץ בעיצומם של מטחי הרקטות, איך זה שצה"ל לא ידע ולא הגיב מוקדם יותר כדי לבלום את הטבח והזוועות שראינו? ליד החמ"ל פגש אותי עידן, אחד המתנדבים ואנשי כיתת הכוננות בקיבוץ. הוא אמר לי שיש עכשיו התרעה על חדירה מדרום מערב לקיבוץ, באזור החוף. עידן לא נראה מוטרד במיוחד. ואז, בעודנו שותים קפה, נשמעה התרעת "צבע אדום". האנשים במרחב המוגן האזינו כמו שמוזיקאי מאזין לצליליו של כינור ואמרו בידענות - זה יירוט, זו נפילה, זה יירוט, וכן הלאה.
מתברר שהרבש"ץ (רכז ביטחון שוטף צבאי) אביתר עמר, הקפיץ את כיתת הכוננות לעמדות מסביב לקיבוץ מרגע שהתקבלה ההתרעה על חדירה. הייתה להם התרעה חצי שעה אחרי מטח הרקטות הראשון. לכן היו כיתת הכוננות, שמנתה כ־12 איש, ועוד כמה מתנדבים בעמדות מסביב לקיבוץ. הם שמעו יריות ממחנות הצבא שמקיפים את היישוב. אחר כך התברר שכל המחנות הצבאיים הותקפו וחלק מהלוחמים והלוחמות שהיו בהם, כולל תצפיתניות, נטבחו בשנתם.
כעבור שעתיים לערך, מגיע רכב נוסעים סגור מסוג סוואנה, שבו נראו חמושים מגיעים אל החלק המערבי של הקיבוץ. קובי פודה, איש כיתת הכוננות, סבור שמדובר בחיילי צה"ל והוא מתקרב לרכב הסוואנה ופתאום הוא רואה רקטת אר־פי־ג'י יוצאת מהחלון. הוא פותח באש, ובכך למעשה בולם את המתקפה על הקיבוץ. היו שם כשישה מחבלים. הם ירו את פצצת האר־פי־ג'י לעבר עמדה אחרת של כיתת הכוננות. הפצצה חלפה ליד אביתר, רכז הביטחון, אבל החטיאה, ואז התפתח קרב שבו אנשי כיתת הכוננות ועוד כמה מתנדבים הצליחו לחסל את המחבלים עד האחרון שבהם. אביתר, שעכשיו עומד לידי בחמ"ל, אומר לי: "עד לפני כמה חודשים הנשקים הארוכים, כלומר, רובי ה־M16 של כיתת הכוננות היו בנשקייה. אנשי כיתת הכוננות אמורים היו להצטייד בהם רק אם יקבלו הוראה והתרעה, ועד אז, להשתמש רק באקדחים. אני נתתי את ההוראה שכולם יהיו עם נשק ארוך בבתים".
משיחות שקיימתי בשיטוטיי בעוטף עזה השבוע, עולה תמונה מטרידה על הערכת חסר שלנו את מסוכנותו ותחכומו של חמאס, מצד אחד, והערכה מדויקת של חמאס את החולשות שלנו ושל המערכת הטכנולוגית שצה"ל ומערכת הביטחון התגאו בהם, מצד שני. מדברים היום הרבה על קונספציה, אבל זו לא הקונספציה שגרמה לכשל הנוראי, אלא חוסר הבנה מוחלט של מהות ואופי האויב שניצב מולנו. מרוב עצים לא ראינו את היער שצומח לנו מתחת לאף.
פעילות חריגה
השגיאה האסטרטגית הראשונה הייתה מדינית ופוליטית. נתניהו הוביל מדיניות ברורה שמשמרת את חמאס כשלטון בעזה ואת הרשות הפלסטינית של מחמוד עבאס כשלטון בגדה המערבית, כדי שיוכל למסמס את הרעיון של שתי מדינות. השגיאה השנייה שעשתה ישראל הייתה שנתנה לחמאס לבצע עלינו הונאה אסטרטגית: הארגון יצר את הרושם מאז מבצע שומר החומות במאי 2021 שכל רצונו הוא להיטיב את מצבם הכלכלי, החברתי והבריאותי של תושבי רצועת עזה, וכי כל הפרות הסדר ההמוניות על הגדר ב־2018 וגם בחודשים האחרונים נועדו רק להביא להקלת המצור שישראל מטילה על עזה. גם "המצור" הוא מיתוס שחמאס טיפח, למרות שיש לו גבול עם מצרים שפתוח רוב ימות השנה.
ההונאה הזאת, העמדת פני שלטון שמעוניין רק ברווחת תושביו, כנראה נועדה להרדים את ישראל ולאפשר לחמאס לתכנן, לאסוף מודיעין, להתאמן לקראת המכה הגדולה שהנחית על ישראל. זו גם הסיבה שחמאס העמיד פני ילד טוב ונמנע מלסייע לג'יהאד האיסלאמי שישראל תקפה אותו בכמה מבצעי עריפת הנהגה שהיו בשנים האחרונות. את תקופות הרגיעה הארוכות שנהנינו מהם בשנים האחרונות ואשר גרמו לעליית מחירי הנדל"ן בעוטף עזה, ניצל חמאס להתעצמות. הצבא ואמ"ן שיווקו את תזת "חמאס מורתע" לדרג המדיני וזה קנה אותו בשקיקה בשלוש השנים האחרונות.
השגיאה השלישית שעשו ממשלות ישראל ומערכת הביטחון הייתה שהסתמכו יתר על המידה על טכנולוגיה וראו במערך מכשול ואמצעי התרעה שאי־אפשר לעבור אותו, בעוד חמאס התכונן להסתער על הגדר ולנסות לכבוש יישובים בעוטף עזה. חמאס מעולם לא הסתיר זאת וגם את האימונים שעשה לשם כך. הוא שידר סרטונים לכל מי שהיה מוכן רק לצפות בהם ברשתות החברתיות. אבל אנחנו האמנו שאם כבר חמאס יעשה משהו כדי לפלוש לשטח ישראל, הוא יעשה את זה באמצעות מנהרות או פריצה במקום אחד או שניים, של כוחות קטנים, עם כמה עשרות מכוח הנוח'בה, כדי לחדור ליישוב או בסיס אחד. איש בקהיליית המודיעין לא העריך שמדובר בכוח אדיר, בסדר גודל של בין אלף לאלפיים לוחמים מאומנים, עתירי נשק וציוד לחימה מתוחכם.
לכן, היו משוכנעים בצה"ל ובמערכת הביטחון בעמידותו של מכשול גבול שבנוי מכמה רצועות גדר וחומות ועליו ומאחוריו מותקנים מצלמות, מכ"מים בוהים, שיודעים להתריע על תנועה של אנשים לעבר הגדר גם במזג אוויר גרוע וערפילים כבדים, וכן גדר שמתריעה על כל נגיעה בה ואשר אי־אפשר לחתוך אותה במספרי תיל. לצידם הוקמו חמ"לי תצפיות שלוחמות האיסוף שיושבות בהם, יודעות להבחין בכל תנועה. הן גם מפעילות מרחוק תותחים קלים המוצבים על מגדלים בשטח. כשהמערך הושלם, גם הייתה מחשבה שלא צריך להזניק כוחות, אלא כלי רכב לא מאוישים בשלטים מרחוק שיתמודדו עם ניסיונות חדירה. לכל המערך הטכנולוגי הזה יש לו מגרעת אחת גדולה: אפשר גם לנטרל אותו מרחוק - אם באמצעות צליפה על המצלמות, אם באמצעות קרן לייזר שמסנוורת את המצלמות ומטען נפץ שמוטל מרחפן ואם מכתב"ם שמנטרל את המכ"מים. מטבע הדברים, ברור שהמערך הזה גם פגיע למתקפות סייבר.
רוב האמצעים, כולל מטענים תקניים שאיראן שולחת לחמאס, עוברים בשנים האחרונות דרך מבריחים מירדן וממצרים. הטנדרים בנוסח דאעש שחמאס הפעיל בחלק מהמקומות במתקפת הפתע הגיעו דרך נמל אשדוד לרצועה כרכבים אזרחיים לכל דבר. ובכל זאת הממסד הישראלי היה משוכנע שמערכת הגבול הטכנולוגית שלנו, שאין כמותה בעולם, אפילו לא בצפון־קוריאה, מאפשרת לנו להחזיק את הגבול עם עזה במינימום כוחות.
אבל המחדל הגדול מכולם היה מחדל ההתרעה. במבצע "מבול אל־אקצא" השתתפו כ־1,500 לוחמי חמאס, מהכוח המיוחד של חמאס, הנוח'בה. עוד מאות אנשים היו עסוקים באיסוף מודיעין, בתכנון, באימונים. גם אם נניח שבחמאס, הצליחו למדר את כולם, כמו שעשה סאדאת בשעתו לפני מלחמת יום הכיפורים, ולא להגיד להם מהי מטרת האימונים, הרי ב־48 או 24 השעות לפני המבצע, כשלוחמי חמאס נכנסו לנקודות ההיערכות, היה מערך המודיעין הישראלי של השב"כ ושל אמ"ן צריך לזהות שמשהו חריג קורה ולתת התרעה. התרעה ברורה כזאת לא הייתה.
זאת למרות שביום שישי שלפני ההתקפה זיהו בשב"כ ובצה"ל פעילות אינטנסיבית חריגה של חמאס והג'יהאד בשטח שסמוך לגדר. הפעילות הייתה כה אינטנסיבית וחריגה עד שבאוגדת עזה, אולי גם בפיקוד דרום, כינסו הערכת מצב כדי לברר מה משמעות הסימנים הללו. המסקנה הייתה שהסימנים לא חד־משמעיים. העריכו שמדובר בעוד תרגיל של חמאס והג'יהאד. היו רבים כאלה לאחרונה ולא העלו את הכוננות. ממש כמו ערב מלחמת יום הכיפורים.
שאלתי ארבעה בכירים מאוד לשעבר בקהיליית המודיעין ובצה"ל איך זה יכול להיות. אחד מהם, מי שהיה בעמדת הנהגה בכירה עד לאחרונה, אמר לי "פשוט נשגב מבינתי". האחרים אמרו דברים דומים. אם נתעלם לרגע מתיאוריות הקונספירציה ומהטענה הרגילה שאיראן עמדה מאחורי המהלך הזה, קיימת טענה שלפיה חמאס למדו לעקוף את אמצעי איסוף המודיעין הישראלי.
המבחן שמחכה בפלישה
בעוד כוחות של יחידת מגלן ובית ספר למ"כים מנהלים קרב עם איש חמאס על החוף, עזבתי את זיקים ונסעתי לכיוון בארי ורעים. בכבישי העוטף היו עדויות ליום הפלישה המסויט. בשעה שתיים לערך שמעתי בחדשות שכוח צה"לי הצליח לחסל בחוף זיקים מחבל שחדר. החלטתי לשוב ולראות מה קרה שם. כשהגעתי חזרה לזיקים, פגשתי כוח סיירת צנחנים, בפיקוד מ"פ הסיירת, שאנשיו מגינים כעת על הקיבוץ. אז התבררה לי עובדה שהדהימה אותי. כוח הצנחנים הזה - אמר לי מישהו מאנשי הביטחון של הקיבוץ - היה הראשון שהגיע לכאן. "באמת?" אמרתי, "מתי?" "21 שעות אחרי שהתחילה מתקפת הפתע". "עד אז לא היה כאן צבא בכלל?" "לא. רק אנחנו, כיתת הכוננות ואביתר הרבש"ץ". "איך קרה", תמהתי, "שצה"ל לא הצליח להגיע אליכם במשך כל כך הרבה זמן?" "אני דווקא הוקפצתי והגעתי לעוטף עזה כבר בשבת בשלוש אחרי הצהריים", אמר אחד הלוחמים. "אבל אז אמרו לי לנסוע לבית קמה ולהגן עליו וכששם לא קרה כלום, אמרו לנסוע לאשקלון ולבלום מחבלים שחדרו אליה. גם שם לא היה אף אחד. רק אחרי הנדודים האלה, שלחו אותנו הנה".
הסיפור הזה מדגים עובדה נוספת, שלא רק מערך ההתרעות והמצלמות לא פעל, אלא שגם הקשר וניהול הלחימה היה משובש לפחות ב־24 השעות הראשונות, ומה שמנע אסון גדול יותר היו כאמור היוזמות של מפקדים ויחידות שלמות של לוחמי צה"ל ושל שוטרים ואנשי משמר הגבול, שחתרו למגע ביוזמתם.
כשנסעתי הביתה, בצומת הקרוב היה מחסום משטרתי. השוטרים כיוונו אליי נשק ואני כמובן בלמתי ונופפתי להם בידי. מפקד המחסום ניגש אליי לאט ובזהירות, כשהקנה מכוון היישר אל השמשה הקדמית שלי. כשזיהה אותי הוא הוריד את הקנה והורה לאנשיו לעשות כמוהו. קצין המשטרה ניגש קרוב ואמר לי, "תיזהר כשאתה נוסע פה. אבל יש לי אליך שאלה - אתה מבין מה הם רצו להשיג?" עניתי לו, שגם אני לא מבין לגמרי.
חמאס, שמתוסכל מהמשא ומתן לשחרור העצורים הפלסטינים שהוא דורש תמורת גופותיהם של סגן הדר גולדין וסמ"ר אורון שאול וכן אברה מנגיסטו והישאם א־סייד, בונה כנראה על כך שבאמצעות חטיפה סיטונית של מאות אזרחים וחיילים ישראלים הוא יוכל לשחרר את כל האסירים הפלסטינים בבתי הכלא הישראליים. סאלח אל־עארורי, סגן ראש הלשכה המדינית, כבר דרש זאת במפורש ביום שני.
על פי כמויות הנשק, התחמושת והמזון שהיו בידי המחבלים, נראה שהם התכוונו להישאר כ־48 שעות בשטח ולהילחם עם צה"ל כשיבוא לתגבר ולשחרר את היישובים שהמחבלים כבשו, ואז המחבלים יתמודדו ויסבו אבידות גם לכוחות התגבור של צה"ל. המטרה הכללית הייתה להשפיל את ישראל, לערער בצורה חמורה את תחושת הביטחון של אזרחיה ולגרום לנו אולי להיכנס עם חמאס למשא ומתן על מה שהוא מכנה הסרת המצור על הרצועה מעמדה של כוח. מטרה נוספת היא, להפוך לגורם הדומיננטי בזירה הפלסטינית ולרשת את אבו־מאזן גם ביהודה ושומרון. להבנתי, לא סביר להניח שהפעולה הזו תוכננה על ידי הנהגת חמאס כדי לשבש את העסקה הסעודית מפני שההכנות לה התחילו לפני כמעט שנה, זמן לא רב אחרי מבצע שומר החומות. לפי אחת ההערכות, העיתוי של מתקפת הפתע הברברית הושפע גם מהמצב הפנימי בישראל. ההנחה הייתה שהממשלה הנוכחית לא תהיה מסוגלת להגיב במלוא העוצמה בגלל הפילוג הפנימי, שמשפיע לרעה גם על צה"ל.
סיבה נוספת לעיתוי הנוכחי היא הציפייה של חמאס שעוד כוחות פלסטיניים, למשל בלבנון ואולי גם חיזבאללה, יצטרפו אליהם במסגרת דוקטרינת המלחמה הרב־זירתית שאיראן מעודדת. לעת עתה, תקוותיהם להתקוממות רבתי בגדה המערבית ושל ערביי ישראל לא מתממשות. אבל המבחן האמיתי יהיה במהלך התמרון הקרקעי הגדול לתוך הרצועה, אם אכן יהיה.
כאמור, ההכנות למתקפת הפתע החלו מתישהו בסוף 2021, תחילת 2022. חמאס אסף בשקדנות מודיעין, לרוב ממקורות גלויים, שאיפשר לו לאתר את נקודות התורפה של המערכת הישראלית ואת שגרת הפעילות של הכוחות הישראליים בתקופות שונות. כלומר, בזמן שבתות וחגים, בימי חול ובעת המשבר הפוליטי. ממגדלי התצפית שנהגנו לזלזל בהם, חמאס אסף המון מידע על מה שקורה בתוך היישובים ומחנות הצבא והמוצבים הצמודים לגדר. הוא צפה בהם ביום ובלילה, וגם בעת הפרות סדר, ולמד איך צה"ל מגיב ועם כמה כוחות. הוא למד מהם שטחי הכינוס ונתיבי ההגעה של הכוחות. כמו כן, הוא איתגר את המצלמות ומערכות ההתרעה האחרות ולמד לאט־לאט כיצד הן פועלות ביום ובלילה. על סמך המידע הזה התאים את האמצעים לנטרול מערך ההתרעה ולפריצת המכשול.
במקביל, גם חמאס פיתח לפי ההערכה יכולות סייבר התקפיות, אולי אפילו בעזרת איראן. את מודיעין השטח שהיה חסר, השלימו כנראה מספר פועלים עזתים שישראל הכניסה לשטחה כדי לעזור לחמאס לשפר את המצב הכלכלי ברצועה. צה"ל לעומת זאת באותה תקופה השתכר מנפלאות מערכת הגילוי וההתרעה של המערכת ולא הביא בחשבון, אולי מתוך הערכת חסר של האויב, שאפשר לשתק את המערכת הזאת באמצעות פגיעה במספר מועט של צמתי תקשורת ביתיים ובאמצעות פגיעה פיזית על ידי צלפים ורחפנים במצלמות ובמכ"ם.
במקביל, התגבשה התוכנית של מבצע מבול אל־אקצא, הרוח החיה מאחוריה הוא מוחמד דף, אבל התכנון היה ככל הנראה של פעילים צעירים ויצירתיים יותר ממוחמד דף. התוכנית המבצעית שהתגבשה לבסוף, התבססה על גורם שלחמאס יש בו יתרון יחסי על צה"ל: מספר עצום של לוחמים עזתים, צעירים, מאומנים, שפרץ בבת אחת ב־30 נקודות את הגדר והרווה את אמצעי ההתרעה של ישראל שנותרו שמישים. המספר הרב, כ־1,500 לוחמים שפרצו בעת ובעונה אחת לכל אורך גבול הרצועה, היה אחד הגורמים שמנעו מצה"ל לבלום את גל ההסתערות הראשון על הגדר, או לבלום אותו בשטחנו. כוחות צה"ל היו דלילים לאין שיעור בהשוואה לכוח המסתער ורובם בכלל ישן באותן שעות.
כאוס מוחלט
המתקפה התחילה במטחי רקטות כבדים, שנחתו מגדר הרצועה ועד המרכז. המטח הזה הכניס חלק ניכר מלוחמי ולוחמות צה"ל למרחבים הממוגנים והשאיר מעט מאוד כוחות בחוץ שיכלו לראות מה קורה. אפילו בחמ"לי התצפיות היה רק צוות שלדי. המצלמות שותקו באמצעות ירי צלפים, שאפילו לא נשמע בתוך רעש היירוטים. זה גם איפשר נטרול כל שאר החיישנים ופיצוץ מטענים על הגדר מבלי שחיילי צה"ל ישמעו את זה. חלק מהמטענים האלה הונחו בעת הפרות הסדר, שהשתתפו בהם ילדים. אלה היו למעשה שיטה להתקרב לגדר, בהנחה שצה"ל לא יהרוג, לכל היותר יפצע ברגל את מי שיתקרבו. את המטענים מתחת לגדר העיקרית הניחו ובעת הפריצה הפעילו מרחוק כדי ליצור פרצות בגדר העיקרית. רק אחר כך, אחרי שנוצרו הפרצות האלה, באו הטרקטורים והבולדוזרים והרחיבו את הפרצות.
אבל זה לא הכל. תוך כדי מטחי הרקטות, יצאו לוחמי חמאס ממסתוריהם, קרוב לגדר, ונעו לשטח ישראל באוויר, על הקרקע ובים. חיל הים פגע בסירות הדיג ובסירות הגומי, אבל כמה מחבלים הצליחו לעלות לחוף. אבל עיקר הפריצה בגזרת החוף באזור זיקים הייתה דווקא ביבשה, באמצעות מטעני נפץ שפוצצו את הגדר. לוחמי חמאס והג'יהאד האיסלאמי נכנסו למחנות הצבא הגדולים ולמוצבים ובחלק מהם פשוט טבחו ביושביהם ולקחו מתוכם שבויים וכלי רכב. אחד מכלי הרכב האלה שנשדדו במחנות, שימש את המחבלים שהמשיכו לעבר זיקים לפי התוכנית. אחרי שפרצו לשטח ישראל, התפצלו הכוחות למשימות שונות. חלק מהמחבלים של חמאס הסתערו על מחנות הצבא והמוצבים ועל הטנקים הבודדים שעמדו סמוך לגדר והרגו את יושביהם ללא קושי, כולל חיילות בבסיס ההדרכה של פיקוד העורף ואלו של מערך התצפיות.
כוחות אחרים הלכו ישר לצמתים ראשיים ולשערי יישובים והניחו בהם מארבים לכוחות החילוץ והתגבור שצה"ל היה אמור לשלוח כדי להדוף את המתקפה. הם לא טעו. צה"ל אכן הזרים כוחות והרבה יחידות נעו ביוזמתם הם. אבל הם לא תיכננו להיתקל במחבלים ובמספרים כל כך גדולים. הלחימה של הכוחות שהגיעו לסייע ליישובים האזרחיים התחילה עוד בצמתים, על הדרכים שמוליכות לאותם יישובים וגם בשערי היישובים. שם המחבלים פשוט ארבו לכוחות שהגיעו וירו עליהם משני הצדדים ממבנה הש"ג ומעברו השני. זו הסיבה שגם לוחמי צה"ל, כמו אנשי שלדג שהגיעו אל היישובים האזרחיים שהותקפו, לא הצליחו לסייע לתושבים הסגורים בממ"דים, מפני שחלקם נפגעו עוד לפני שבכלל הגיעו ליישוב. לקח שעות עד שמפקדי צה"ל בשטח, בדרך כלל ביוזמתם, התחילו להיכנס ליישובים דרך השדות והמטעים ולא דרך השערים. כל אותו זמן השתוללו המחבלים באין מפריע בתוך היישובים. הם היו מצוידים בדגם חדיש קטלני והרסני במיוחד של רקטות אר־פי־ג'י 29, שלהן ראש נפץ גדול וחזק במיוחד שנועד לפרוץ קירות ולהרוג את מי שנמצא מאחוריהם. זה מה שגרם לפרצות בקירות הבתים בקיבוץ בארי. היו להם אלפים כאלה שקיבלו כנראה מחיזבאללה או מאיראן.
נראה שהמחבלים לא ידעו על מסיבת הטבע שנערכה בקיבוץ רעים. אולם אנשי כוח הנוח'בה, הכוח המיוחד של חמאס, שנעו ברגל לעבר קיבוץ רעים, זיהו כנראה מרחוק את המסיבה ופשוט כיתרו את החוגגים מכל העברים. אין ספק שחמאס היה מופתע מהצלחתו. אנשי הכוח שפרץ לשטח ישראל נדהמו מחוסר ההתנגדות ומהקלות שבה הם נעים בשטח וקראו לחבריהם להצטרף אליהם כדי לבזוז, לחטוף ולטבוח. האספסוף שלא איחר להגיע העצים את ממדי הזוועה.
באותה שעה, פיקוד צה"ל עדיין תהה על מה ולמה החליטו חמאס והג'יהאד האיסלאמי לשגר מטחי רקטות כבדים מעזה ועד המרכז בשבת בבוקר, אחרי שישראל נענתה כמעט לכל דרישותיהם. אבל כעבור שעה, כשהתברר שבעצם קו המוצבים והמחנות נפרץ וכי המחבלים כבר חדרו ליישובים, חטיבת המבצעים של צה"ל במטכ"ל התחילה להזרים כל כוח שהיה בכוננות ויכול היה לנוע במהירות אל הרצועה. הכוחות האלה, בעיקר יחידות מיוחדות, כמו שלדג, מגלן, סיירת צנחנים ואחרות, הגיעו במהירות, חלקם במסוקים שחיל האוויר העמיד לרשותם. אבל כשהם הגיעו, הם נתקלו בכוחות הנוח'בה שחיכו להם בשולי היישובים וליד השערים. גם חיל האוויר לא הופעל אלא כעבור שעה ומשהו, וגם אז, בלי שהטייסים ידעו מי ומה לתקוף ואם יש חטופים בין מאות העזתים שמתרוצצים משני עברי הגדר. מבחינת צה"ל זה היה כאוס מוחלט, וההצלחות הנקודותיות היו הודות ליוזמתם של קצינים בכירים במילואים ובסדיר. לאט־לאט הלחימה נכנסה אל תוך היישובים ופגעה במחבלים שעד עתה התמקדו בפגיעה בתושבים, בלקיחת חטופים ובביזה.
האירוע הזה הביא בישראל להכרה אסטרטגית שלא ייתכן לקיים שגרת חיים בדרום ישראל כשממערב לנו שולט ארגון חמאס ביותר משני מיליון אנשים ומתעצם ללא הרף גם בציוד וגם בתחכום בסיוע פעיל ואינטנסיבי מאיראן. מכאן, המסקנה היא שצריך למוטט את שלטון חמאס ברצועה, וזה בעדיפות ראשונה כרגע. העיקר עוד לפנינו, מפני שלא ייתכן לדעת כל המומחים מיטוט שלטון חמאס בלי שצה"ל ייכנס לרצועה וישהה בה כמה שבועות ואפילו חודשים, עד שיפרק את כל התשתיות הצבאיות והשלטוניות של חמאס. זה ייקח זמן ויהיו לנו אבידות, אבל אם צה"ל יידע להפתיע ויבנה תוכנית יצירתית, יש סיכויים שהמערכה תהיה קצרה ושהחטופים לא ייפגעו. צריך לזכור, לחמאס יש אינטרס שהחטופים האלו יהיו בחיים. ¿
פורסם לראשונה: 00:00, 13.10.23
