לפני כשלוש שנים וחצי, עם תחילת התפשטות נגיף הקורונה, אפשר היה לטעות ולחשוב שמדובר באירוע הגדול וחסר התקדים של דורנו. הקורונה הביאה עמה משתנים חדשים לעולם שנדמה שעד אז כבר ראה הכל. סיוטים שקודם לכן אי אפשר היה אפילו להעלות על הדעת התגשמו. סרט הפך מציאות. בידוד, סגרים, מסכות, מדפים חשופים במרכולים - הכל יצר תחושת חנק וקידם מחשבות על סוף העולם, לפחות זה שהכרנו, איש איש ומידת החרדה הפרטית שלו. האוניברסליות של הקורונה, ואיומה כביכול על האנושות כולה, היה מקור התבהלה שעוררה בזמן אמת - אויב בלתי נראה שאינו מבחין בין אנשים, דתות וגזעים ומסכן את כולם באותה מידה. לא הייתה בכך נחמה, רק תחושה שאין לאן לברוח.
יום שבת האחרון ערך מחדש את מצעד הדרמות של חיינו, וכנראה בפעם האחרונה. דבר לא יתעלה על כך, אפשר לפחות לקוות. ליבת האימה בקורונה (חוסר אבחנתה בין דם לדם) נדמית פתאום כמו סיבה למסיבה בהשוואה למה שעומד מאחורי המתקפה על עוטף עזה ובהמשך על ישראל כולה - העובדה שזה קורה לנו לא כי אנחנו כמו כולם, אלא כי אנחנו לא כמו כולם. זה קרה משום שאנו ישראלים, משום שאנו יהודים, משום שאנו נמצאים בדיוק היכן שאנחנו נמצאים. וזה מפחיד הרבה יותר.
הסנטימנט הזה לא חדש לנו. הוא מלווה את העם היהודי כבר מאות שנים והגיע לשיאו הנורא בימי השואה, לכאורה לבלי שוב. ידענו אסונות ומלחמות, אך כולם בגבולות ההבנה שמה שהיה לא יהיה עוד. והנה, השילוב בין ממדי ההרג, הברבריות הבלתי נתפסת והעובדה שהדבר נעשה בתקופה היסטורית שבה ליהודים יש לא רק לאום אלא גם מדינה - עוררה, ועדיין מעוררת, השוואות עמומות. מספיק הרפרנס ההיסטורי, מציאת עוד ועוד קווים מקבילים, כדי לזעזע. 80 שנה אחרי, אירועים מספרי ההיסטוריה יצאו מן הדפים ותפסו נפח בקיבוצים. השבר שייווצר בליבה של הישראליות בעקבות המלחמה הזאת הוא כל כך גדול, שבתוכו אפילו ורשה של 1943 וכפר עזה של 2023 יכולות להידמות לרגע.
המראות הקשים מבארי, כפר עזה וקיבוצים נוספים אמנם מופצים בטלגרם ובקבוצות הוואטסאפ, מערב פרוע של סרטונים שבו אין חסמים, אבל הם (עדיין) לא שודרו בתקשורת המיינסטרים. הם כל כך מזוויעים, שבקושי אפשר לדבר עליהם, על אחת כמה וכמה להציג אותם. האוזן לא מסוגלת לקלוט אותם, אז בטח שלא העין.
העניין הוא שגם אין בכך צורך. כל ישראלי כבר ראה אותם - בסרטים שחור־לבן ובתכניות תעודה. זו הפעם הראשונה בתולדות מדינת ישראל שבה לא רק בני אדם קיפחו את חייהם, אלא גם אידיאה נפגעה אנושות - תחושת הביטחון שהאזרח תולה במדינה לא תשוב להיות אותו דבר.
איפשהו, לא בעולם הזה, בין עננים לבנים לשמיים תכולים, עולים בימים אלו על הקרקע הקיבוצים "בארי של מעלה" ו"כפר עזה של מעלה". הם לא יחליפו את קיבוצי המקור, שיקומו מהאדמה העשנה כדי להמשיך ולשרוד במציאות חיינו. הם יתקיימו לידם, ובהם, על מדשאות ירוקות עד, בביטחון שאי אפשר להשיג בעולמנו, יתרוצצו הילדים ויצחקו ההורים. מי שלא יאמין בכך - ישתגע. זה לא נשמע אמיתי, אבל כך גם לא מה שקרה השבוע.
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
