עולם יקר שלום,
אני כותב עכשיו מתוך ביתו של חבר אהוב, שמחפש אחר בתו היקרה מכל. נעדרת מאז שבת, 7 באוקטובר. כשברקע, אל מול נפשו המתחננת, הקרועה, נשמעת אזעקה. נפילות טילי חמאס באזור השפלה.
אני כותב כדי לספר, אם יש מישהו שלא יודע, שבבוקר ה־7 באוקטובר, כשקרני שמש ראשונות ליטפו, ושירת ציפורי חג התנגנה, טבחו בנו, עם שלם. טבחו פיזית במאות משפחות. ניצולי שואה, נשים, ילדים רכים שאת נשימותיהם מאז נולדו אפשר לספור. וטבחו בנפשם, בנשמתם, בחלומותיהם של כל השאר. עד שלא נוכל להיות שוב אותם בני אדם שהיינו. עד שלילדינו העולם לא יראה עוד מקום בטוח.
אני כותב כדי שתדעו שיש בישראל אנשים שהם מתים־מהלכים מאז ה־7 באוקטובר. כלומר הם נושמים, זזים, אוכלים, רובם לפחות (אני מכיר כאלה שלא מסוגלים להכניס כלום לפה), אבל הם לא באמת חיים. לא יודע אם ישובו.
אני כותב כדי שתדעו שב"ארץ זבת החלב ודבש", כפי שמכונה אדמתנו בספר מאת אלוהים, נשפכה כמות דם חפים מפשע בלתי נסבלת, ובאותה מידה כמות דמעות. עד שעיני עם שלם יבשו. ובכל זאת, יש פה תורים בלתי נגמרים של כאלו שתורמים מדמם לנאבקים על חייהם. מוציאים מגוף יבש ודואב.
אני כותב כדי שתדעו שניסינו. לעיתים פחות, לעיתים יותר, אבל ניסינו לחיות עם אלו מעזה. לאורך שנות קיום המדינה, אף שפגעו בנו, ורצחנו בנו, ראינו בהם שכנים. לא נוכל לקרוא להם עוד שכנים.
אני כותב כדי שתדעו שלמרות שוליים קיצוניים אצלנו לאורך השנים, נותרנו עם שוחר שלום. מושיט יד. ולאורך קיומנו היו מספיק הזדמנויות שהוחמצו על ידי ההם ששם. יותר מדי הזדמנויות שבהן ידנו נותרה באוויר.
אני כותב כדי שתדעו שלמען הרעיון הזה של חיים איתם, לפני 18 שנה עשינו את אחד המהלכים הכואבים בתולדותינו, ההתנתקות, שבו קרענו יישובים ישראלים ואת החברה הישראלית. נסוגנו חד־צדדית. אבל גם את זה אלה ששם לא ניצלו לקירוב. או סתם לצמיחה.
אני כותב כדי שתדעו שהטבח הזה בוצע בזמן שישראל בשיחות שלום עם סעודיה. ואחרי הסדרת יחסים עם מדינות ערביות אחרות במזרח־התיכון. הוא בוצע מתוך מטרה להפריע לשלום.
אני כותב כדי שתדעו שב־7 באוקטובר משהו בסיסי נשבר בנו: הביטחון באדמה שלנו, ביכולת שלה לקיים אותנו, מדינת היהודים, מבלי שיעשו בנו פרעות שוב, פוגרומים. ואולי דבר בסיסי מזה נשבר בנו: הביטחון בחיים. יש עמים, כמו אלו שעברו שואה, שעבורם פעולת החיים אינה מובנת מאליה.
אני כותב כדי שתדעו שאחרי שמרבית שנותינו השלינו את עצמנו, ב־7 באוקטובר הבנו באופן חד וכואב שלא מדינה ההם שם רוצים. אלא להשמיד. הבנו שאם רק היו יכולים, ממשיכי דאעש לא היו נעצרים ביישובי עוטף עזה, אלא מתקדמים וטובחים עד אחרון אזרחי מדינת ישראל.
אני כותב כדי שיהיה ברור, שאנחנו עם של חמלה ואהבת אדם. זו גאוותנו. ושהמהלכים הצבאיים בהם נוקטת המדינה שלנו, ושבהם ננקוט, אינם מתוך נקמה, אלא מתוך הבנה ברורה, עמוקה, שכדי שלא ישמידו אותנו עלינו לעמוד על הרגליים ולהילחם. עלינו לשרוד.
אני כותב כדי שתדעו שמאז ה־7 באוקטובר עם שלם מתקשה להירדם. או מתעורר חסר נשימה. עם פעימות לב מואצות. וזיעה קרה. מקווה לרגע שאולי זה רק חלום רע.
ליאור בן עמייובל חןאני כותב כדי שתדעו שיש בישראל יותר מדי אנשים שסתם, בלי סיבה, מחבקים פתאום את ילדיהם. אוחזים בהם. דמעות בעיניים.
אני כותב כדי שתדעו שבישראל קיימת קבוצת הווטסאפ הנוראה ביותר שהיקום יכול היה להעלות על דעתו. מאות רבות חברים בה. כאלו שילדיהם, אחיהם, קרוביהם, נעדרים. החברים בקבוצה הזו מתפללים שיתגלה שהיקירים שלהם "רק" חטופים. בכל רגע מישהו כותב, "אני יוצא מהקבוצה עכשיו. מצאו את הילד שלי מת. מאחל לכם בהצלחה".
אני כותב כדי שתדעו שהחבר שבביתו אני עכשיו נמצא בקבוצה הזאת.
אני כותב כדי שתדעו שעכשיו התקבלה שם עוד הודעה. ועכשיו החבר אהוב הנפש שלי יוצא מהקבוצה.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.10.23
