עודד ליפשיץ הוא חבר קרוב. 50 שנה אנחנו באותה מחלקה במילואים, בהתחלה בשירות המולדת, אחר כך בשירות עצמנו. בקיבוץ שלו, ניר עוז, נהגנו להיפגש לפני אימונים בצאלים או ירידות לסיני. הוא היה עיתונאי בולט ב"על המשמר", עיתונה של מפ"ם, ואחד ממנהיגי הקיבוץ והאחראים להצלחתו הכלכלית בשנים האחרונות. הוא נלחם למען הסדר טוב יותר, צודק יותר, של חובות הקיבוצים. לא מזמן כתב ב"הארץ" מאמר יסודי, מנומק, שהפריך את קמפיין ההסתה של אחד מחסידי הקשת המזרחית נגד הקיבוצים.
הוא עשה לא מעט גם למען שכניו ממערב, תושבי עיבסאן הקטנה, עיירה סמוכה לחאן־יונס. הבית שלו ושל אשתו, יוכקה, היה בקצה המערבי של הקיבוץ, סמוך לגדר הגבול, מול השכנים.
כאשר צה"ל גירש בחשאי את הבדואים מפתחת רפיח, עודד ליפשיץ היה הראשון שידע. הוא היה המקור. אני הלכתי עם הסיפור הלאה, עד לכותרות הגדולות, עד לנזיפה פומבית באלוף הפיקוד, אריאל שרון.
פעם, לפני שנים, שנינו ניסינו להבין מה משמעות הפקודה לא לקחת שבויים. כחיילים, שנינו שמענו אותה בתדריכים לפני יציאה לפעולה, ושנינו תהינו. לאן לא לקחת אותם? האם להשאיר במקום? האם למסור ליחידה אחרת? האם להרוג? משום מה, עודד חזר להתעמק בנושא בשבועות האחרונים. הוא ביקש ממני לדלות מהארכיון טורים ישנים.
השכם בבוקר בשבת טלפנתי לעודד. שאלתי לשלומו ושלום יוכקה אשתו, צלמת מחוננת. "הכל בסדר", אמר. "אנחנו בממ"ד, רגועים. יוכקה אפילו ישנה ועוד", כתב לווטסאפ המחלקתי שלנו. המסרון נקטע אחרי המילה "ועוד".
מאז אין מהם סימן. החיילים שטיהרו את הקיבוץ מצאו את הממ"ד ריק. עודד בן 83; יוכקה בת 85. הם לא בריאים. החרדה גדולה. ברגעים נדירים אני חושב על העדות המדהימה שיביא עודד משביו בעזה, עדות של איש חכם, מנוסה, ועיתונאי מיומן. ברוב הרגעים אני חרד לו וחרד לאחרים, חברים ובני משפחה של חברים, שנעלמו ביום הטבח וגורלם לא נודע.
ביום ראשון הגעתי בדרך לא דרך לקיבוץ בארי. התלבטתי אם לנסות לרדת דרומה, לניר עוז. הבנתי שאין טעם: הם לא שם.
אנשים מתמקדים עכשיו בזוועה שהתגלתה, באכזריות הרוצחים, בנס הניצולים. הסיפורים נוראיים. הנפש לא יודעת להכיל אותם. מעבר לצד האנושי, הרגשי, הם מטלטלים את הנחת היסוד של קיומנו כאן, כחברה, כמדינה, כחזון. אנחנו מתאבלים על מי שנרצח, אבל האובדן לא נגמר שם: המדינה היא שאבדה – היא אבדה לאזרחים בעוטף עזה ואבדה לישראלים כולם.
כגודל הזוועה, גודל הכעס. אסור להניח לזוועה להשכיח את המחדלים שאפשרו אותה, את הבגידה של המדינה בחובותיה. ממשלת ישראל שולחת מטוסים להחזיר מטיילים ישראלים שנתקעו במדינה נידחת בדרום אמריקה, לפעמים בניגוד לרצונם. לא תמיד אני מבין מדוע ולמה. אבל האחריות שלה לביטחון היא הסעיף הראשון בחוזה. הסעיף אומר בפשטות: "המדינה לא תפקיר את ביטחון אזרחיה". בשבת, בעוטף עזה, הופקרנו.
סיפורי הגבורה על לוחמים ומפקדים שסיכנו את חייהם כדי לחלץ אזרחים, מפעימים, אבל אין בהם כדי לקזז ולו לרגע את האשמה שרובצת על האחראים לקטסטרופה, במדים ובלעדיהם. אומץ לב והקרבה לחוד, קריאת המציאות ואחריות לאומית לחוד. רפול, רפאל איתן, היה לוחם אמיץ שלא ידע פחד. הוא גם היה אחד משלושת האשמים בהסתבכות העקובה מדם של ישראל בלבנון.
ביידן,, השבוע: "אנחנו עומדים לצד ישראל"
(צילום: רויטרס)
כמוסד, כארגון, כאתוס, צה"ל בגד באמון שלנו. בן־גוריון התעקש להכניס את המילה "הגנה" לשם שנתן לצבא בעיקר כדי להזכיר לכולם שהצבא לא ירד אלינו משמיים. הוא נולד מארגון ההגנה. לכן נמנע בגין מלומר "צבא הגנה לישראל", רק "צבא ישראל". אבל הגנה היא קודם כל מחויבות.
כאשר הנשיא ביידן מדבר בהזדהות עמוקה על מתקפת הטרור בשבת, הוא ראוי לתודה מכל הלב. ביידן הוא ידיד אמת בעת צרה. אבל אני לא מציע להיסחף בעקבות האירועים לגל של רחמים עצמיים. ישראל קמה כדי שהעם היהודי יפסיק להיות קורבן. כעם, כחברה, לא היינו קורבנות במלחמות ולא בפיגועים, אף שהמחיר ששולם היה ועודנו יקר. לא נהפוך לקורבנות עכשיו, מול הרוצחים מעזה.
ככה לא מנהלים מלחמה
בשבת הביא גדי איזנקוט את הבן שלו לשטח הכינוס של אוגדה 98. הבן לוחם. גם הבן של בני גנץ לוחם. כששאלתי את איזנקוט מה הוא היה רוצה לעשות עכשיו, הוא אמר, "ללבוש אפוד ולצאת לשטח". האמנתי לו. היציאה לשטח היא ברירת המחדל שלו, המקום שבו הוא שלם עם עצמו, ללא ספקות.
הנחת העבודה של גנץ בכניסתו לקבינט היא שכך או כך, נתניהו אבוד. החורבן גדול ממנו. גם אם צה"ל יהרוג את כל החמאסניקים בעזה, המחדל ימשיך לרדוף אותו. עיתונאים תקפו השבוע שוב ושוב את שרי הממשלה שנעלמו פתאום מהשטח. האמת היא שאלה שנעלמו, נהגו בחוכמה. בעיקר שרים מהליכוד. עידית סילמן וניר ברקת, שניים שהתפתו, נתקלו בתגובות קשות כשהגיעו לבקר פצועים. נתניהו חכם מהם. פודיום, דוכן נואמים, חוצץ בימים אלה בינו לבין הציבור.
על פי תקדימי העבר, גנץ צודק. גולדה מאיר, מנחם בגין, ובמידה רבה גם אהוד אולמרט ואהוד ברק, פרשו בעקבות תגובה ציבורית קשה על מה שנתפס ככישלון צבאי. אבל נתניהו פטר את עצמו מהמחשבה שהוא צריך לשלם מחיר. הוא יכול להשוות את עצמו לג'ורג' בוש הבן, שחטף בתחילת נשיאותו את הפיגוע במגדלי התאומים, לקה בשעות הראשונות לאסון באובדן עשתונות ואחר כך שיקם את הפופולריות שלו ונבחר לכהונה שנייה.
חשבתי השבוע על יצחק רבין: מה הוא היה אומר לציבור אילו אסון ביטחוני מסדר הגודל הזה היה מתרחש במשמרת שלו. אני משער שהיה פותח את נאומו במילים שאמר וחזר ואמר בחייו: "אני אחראי". לא יותר. אני לא חושב שהיה מתפטר, בוודאי לא מיד. אבל אחריות הוא היה לוקח. מי שלא לוקח אחריות, לא יכול להנהיג.
מה גם שנתניהו באמת אחראי: הוא אחראי למדיניות שבנתה על חמאס בעזה ואחראי לסדר היום של הממשלה שלו, שהתמקד בטפל ובמזיק והתעלם מהחשוב ומהמסוכן. הוא גם אחראי למועצה לביטחון לאומי, שאחד מבכיריה – אולי צחי הנגבי, אולי מישהו אחר – שמע את האזהרה המצרית והתעלם ממנה. נתניהו כנראה לא ידע, אבל הוא מינה את האנשים שידעו ופישלו.
נתניהו אמר בעבר, בנאום אופוזיציה, שמי ששבר לא יידע לתקן. אני חושב שצדק. מי ששבר, נכנס לסיפור בראש לא נקי. הציבור מתקשה להאמין לו. נאומיו חלולים. בחירותיו שגויות. ראינו אחת כזאת השבוע. גל הירש הוא האיש האחרון שראוי למנות לנושא השבויים ובני הערובה. ראיתי אותו בחטיבת בנימין ובתפקידיו האחרים עד לכישלון הגדול במלחמת לבנון השנייה. אני מתנצל מראש על הביטוי, אבל הוא קצין נפוח, ריק, שיודע להקיף את ריקנותו במילים שאיש לא מבין אותן. מסכי הפלזמה באוגדה 91 במלחמה ההיא היו הקדמה לציוד האלקטרוני שלא תיפקד בעוטף עזה בשבת.
האם זה האיש שיידע ליצור אמון אצל המשפחות? האם זה האיש שיידע לשאת ולתת עם שליחי חמאס? מכל האנשים, למה הוא?
היה מעניין לעקוב אחר שפת הגוף של גנץ בהצהרה לתקשורת שלשום. נתניהו והוא שמרו על ריחוק מכוון. גלנט והוא נגעו זה בזה בכל הזדמנות. התמונה הראשונה הייתה אמיתית. השנייה מזויפת. זאת הבעיה בקבינט שקם: במקום לגלם אחדות, הוא חושף פירוד. ככה לא מנהלים מלחמה.
יורים או לא יורים
ביום שלישי בלילה הגיעו למטולה שני סגני־אלופים (מיל') שהשתתפו בלחימה בעוטף עזה. הם ביקשו לחלוק עם הפורום המוביל של המושבה כמה לקחים מהקטסטרופה בדרום. "אני אתן לך שתי דוגמאות קטנות", אמר לי דוד אזולאי, ראש המועצה. "היום קניתי שני גלילים של בד סינתטי, שמשמש בדרך כלל לכיסוי שולחנות. נגזור חתיכות בד וניתן לתושבים כדי שיקשרו על הזרוע. ככה הכוחות יוכלו להבדיל בין אזרחים למחבלים כשחיזבאללה יחדרו למטולה. בעוטף עזה הכוחות התקשו להבדיל".
אזולאי הראה לי את אחד הגלילים: צבעו היה כחול, כצבע הדגל. "אני מקווה שזה לא יזכיר לאנשים את הטלאי הצהוב מהשואה", אמר.
תן לי עוד דוגמה, אמרתי.
"חייבים ליצור שפה משותפת בין החיילים לכוח הצבאי האזרחי", אמר. "הייתה כאן השבוע ידיעה כאילו שני אנשי חיזבאללה חדרו ליישוב. הקפצנו את כיתת הכוננות. במקרה, שניים מאנשי הכיתה גרים באותה שכונה שבה היה חשד לחדירה. כשיצאו מהבית עם נשק, החיילים כמעט ירו עליהם".
מה עוד, שאלתי.
"מה עושים כשמחבל ואזרח נמצאים בתוך בית, יורים או לא יורים. באיזה כלי פריצה להצטייד. איך סוגרים מרחוק כבישים".
אזולאי הוא מנהיג בעירו, מוערך ואהוב. בבחירות שעמדו להתקיים בסוף החודש, לא התייצב איש מולו – לא עניין פשוט במושבה שמאחוריה 127 שנים של מריבות נצחיות, כדרכם של איכרים.
נסענו בדרך שמשיקה לגבול עם לבנון, לאורך נחל עיון. על הגבעה ממול ממוקם מוצב פעיל של חיזבאללה. דגלי לבנון וחיזבאללה התנוססו מעליו. סביב המאהל חנו כ־20 כלי רכב, ולצידם אופנועים. הרבה אנשים בבגדים אזרחיים, רכב שידור של טלוויזיה. "הם סיימו עכשיו את המעבר משגרה לחירום", אמר אזולאי. "כמו אצלנו. חיזבאללה הוציא פקודה לצבא לבנון ולאו"ם להתפנות מאזור הגבול".
האם יצייתו, שאלתי.
"בטח", אמר. "80 אחוז מהחיילים בצבא הם שיעים. גם יוניפי"ל יצייתו, מפחד. בכל מקרה, כוח האו"ם לא משמעותי. סתם מפטרלים לאורך הגבול ומבזבזים דלק".
האם אתה פוחד שאירועי השבת יחזרו כאן, שאלתי.
"קודם הייתי מודאג", אמר. "עכשיו, כשהצבא כאן, אני מודאג פחות. גם אין לי הרבה תושבים להגן עליהם".
במטולה רשומות 2,376 נפשות. בדרך כלל יש במקום בין 1,600 ל־1,900 נפש. נותרו בין 300 ל־350 בעלי תפקידים, מתנדבים וחקלאים בסוף עונת הקטיף. "יש עדיין קצת תפוחי פינק ליידי וקיווי", אמר אזולאי. "היום פינינו לערבה אוטובוס מלא בעובדים זרים, תאילנדים וטנזנים".
ברחוב הראשונים, הרחוב הראשי של מטולה, יש בית בבנייה. "במוצאי שבת תפסנו בבניין שלושה פועלים מעזה", אמר אזולאי.
אתה בטוח שמעזה? שאלתי.
"כן", אמר. "הם עבדו וישנו שם".
כמה רחוק, כמה קרוב.
טנקים בחצר
בחצרות הבתים במטולה חנו טנקים. ליד הבתים הכפריים הם נראו גדולים מהחיים. האספלט השחור ברחובות לבש לבן לאחר שעברו בו הטנקים. כך נראה גם הרחוב הראשי בקריית־שמונה. יצטרכו לקרצף את הכבישים מחדש, אם וכאשר. השריונרים שייכים לחטיבה 188; הרגלים לחטיבת אלכסנדרוני. כולם מילואימניקים, הרבה דתיים. צאנה צאנה צאנה הבנות וראינה חיילים במושבה. כ־1,000 חיילים הוצבו במטולה. אזולאי פתח למענם את המקלטים, את גני הילדים, את מרכז קנדה. התושבים, מי שנשאר, מפוצצים אותם באוכל. "אני מקווה שאם תפרוץ מלחמה, לא יהיה להם קשה לרוץ על בטן מלאה", אמר אזולאי.
23 משפחות של יוצאי צד"ל מתגוררות במטולה. רובן התפנו. לפני שעזבו, אירגנו שתי עגלות עמוסות במזון ובציוד, לצורכי החיילים. תדפקו אותם, אמרו לחיילים.
האם אתה מאמין במכשול שצה"ל בונה עכשיו לאורך הגבול, שאלתי.
"לא", אמר. "אנחנו עדיין עם המכשול הישן. מטולה התנגדה לחומה עוד לפני שהמכשול בעזה קרס. זאת לא חומה – זה כלא. אני רוצה תיירות. אני רוצה נוף. אומרים לי, נצבע את האבן בצבעים יפים. גם כשצובעים, הכלא נשאר כלא, אני אומר להם. והעיקר, מה התועלת: לא מזמן חיזבאללה טיפסו על החומה. עברו שעות עד שהצבא זיהה אותם".
מטולה מוקפת בלבנון ממזרח, מצפון וממערב. היא קצה הציפורן של אצבע הגליל. ביום ראשון בבוקר הורה אזולאי להוציא מהמחסן את 250 דגלי הלאום, הפק"ל של יום העצמאות, ולתלות אותם על כל עמודי התאורה, מול השכנים מלבנון. בדרך למלחמה, המושבה לבשה חג.
המינימרקט של יונתן דייוויס מוכר לכל מי שמגיע למטולה. הוא ממוקם במורד הדרך לגדר הגבול וללבנון. "הסופר הכי צפוני בארץ", אמר אזולאי. דייוויס, רובה אם־16 תלוי על כתפו, עמד מאחורי הקופה. אני לא רואה קונים, אמרתי. "קונים בטלפון", אמר. "משפחות מזמינות אוכל, ואנחנו מחלקים לחיילים".
מתחת לשמחת המפגש של המילואימניקים, לנוף הפסטורלי, לשקט, היה מתח שביקש להתפקע. בעוטף עזה נפלה הנעל הראשונה. הנעל השנייה, זה הלך המחשבה, חייבת ליפול בצפון. לקראת שקיעה הגיעו לחמ"ל ידיעות על כלי טיס שחדרו לישראל מעל עין זיתים, ליד צפת. ידיעה אחרת דיברה על כלי טיס שחדר ליד מעיין ברוך. שער הכניסה למטולה נסגר, בהוראת הצבא. צבע אדום הוכרז בכל הצפון. לאחר שעה התברר שלא היו כלי טיס, הייתה רק תנועת מטוטלת צפויה בין השאננות של שבת בבוקר לעצבנות של יום רביעי אחר הצהריים.
חיילי כיתת הכוננות נערכו בשער הכניסה הצהוב. לא כיתה, מחלקה. "כולם נינג'ות", אמר אזולאי בגאווה. אחד מהם, עוז אלהרר, בוגר לימודי מחשב במכללת תל חי, פיתח תוכנה בשם "צופר" שמייתרת את ההודעות בווטסאפ. התושבים מקבלים בטלפונים שלהם צלצול והודעה מוקלטת. השבוע, עם תחילת האירועים, עברה המערכת במטולה משלב הפיילוט לשלב הביצוע. אלהרר מקווה להפיץ את התוכנה שלו בכל הארץ.
בניגוד לראשי מועצות אחרים ביישובי גדר, אזולאי הצליח לצייד בנשק את כיתת הכוננות שלו ואת בעלי התפקידים. כל אחד מחזיק את הנשק בביתו. הם יהיו הקו הראשון.
דקות לאחר שנפרדנו היה פיצוץ בירידה לוואדי, ממזרח לשער הכניסה למושבה. למחרת בבוקר התברר שאחד מבתי המגורים נפגע מרחפן ששוגר מלבנון או מפצצת מרגמה. זאת הדרך של חיזבאללה לשגר מסרים. הנזק הוא רק לרכוש; התקרית ניתנת להכלה. המלחמה בצפון תצטרך לחכות.
פורסם לראשונה: 00:00, 13.10.23
