"בוקר טוב, יוצא מחר בבוקר לארוכה, יד־מרדכי–זיקים" – את ההודעה הזאת שלח קובי פריינטה (43) ביום שישי, 6 באוקטובר, בקבוצת הריצה “Sderot Front Runners”. רם חיון (40) ונעמי שטרית־אזולאי (52) אישרו את הגעתם. בשבת, בשש בבוקר, נפגשו שלושת החברים בתחנת הדלק ביד מרדכי, חייכו, העלו תמונה בקבוצה כמיטב המסורת – ויצאו לדרך. מי חשב שזו תהיה הריצה האחרונה של שניים מהם.
"עברנו ארבעה וקצת קילומטרים, נכנסנו לתוך השטח, ופתאום התחיל מטח כבד", מספר חיון, "תפסנו מחסה למרגלות בטונדה, ופתאום אנחנו מתחילים לשמוע ירי מקלעים ונשק קל וצעקות 'אללה הוא אכבר'. אמרתי לחברים שאנחנו חשופים מדי. הסתכלתי סביב וראיתי לידנו צינור גדול, שמתחתיו קצת מקום. ביקשתי מנעמי להיכנס מתחתיו, נכנסתי גם, משכתי כמה עלים כדי להסתיר את עצמנו ופתאום מחבל חמוש רץ לכיווננו. קובי, שעוד לא הספיק להשתטח, ראה אותו והתחיל לרוץ. המחבל שיחרר צרור וקובי נפל", סיפר חיון.
על כביש 4 הסמוך עבר לפתע ג'יפ מלא במחבלים חמושים. "הם צעקו למחבל לידנו 'יוסוף, יוסוף, תעאל', כאילו 'יוסוף, בוא', הוא הסתובב וחזר לכיוון שלנו. היינו משוכנעים שזה הסוף, אבל הוא לא ראה אותנו. אחרי זה ירדו עוד שלושה מחבלים וגם הם לא ראו אותנו למרות שהיינו ממש חשופים. אין לי שום הסבר לזה", הוא אומר.
במשך חמש שעות שכבו רם ונעמי בדממה על האדמה, מכוסים בעלים וענפים. "כל רבע שעה בערך עבר רכב של מחבלים", מספר חיון, "ואז פתאום שמעתי רכב עובר וקולות בעברית. אני מרים את הראש ורואה שזה חיילים שלנו, נשקים ישראליים. יצאתי מהמחסה וצעקתי: 'אנחנו אזרחים'. אני מרים את החולצה, מראה להם שאני לא חמוש, ופתאום קובי קופץ מתוך שיח ואומר לנו: 'וואי, אתם חיים, אני לא מאמין'. מתברר שבזמן שהמחבל ירה לכיוונו הוא רץ ונפל, והמחבל חשב שהוא פגע בו".
אלא ש"הסוף הטוב" הזה היה זמני. "החיילים אמרו לנו שאי־אפשר לבצע עכשיו חילוץ אז הם ישאירו כוח כדי לאבטח אותנו ויחזרו להוציא אותנו", סיפר חיון, "כבר היינו באופוריה, ופתאום אחד החיילים צועק 'הותקלנו' ומתחיל קרב יריות כשגם רימונים נזרקים לעברנו. אחרי הרימון השני כולנו כבר היינו על הרצפה, פצועים. הגיע מחבל, קובי המדמם שוב ניסה לרוץ ולברוח, שמעתי צרור יריות, ולאחר מכן את קובי צועק ונופל על הקרקע. אחר כך הגיע מחבל מאחורינו. אני שומע צרור יריות, מרגיש פגיעה ממש חזקה בגב. אחר כך אני שומע עוד צרור, ונעמי, שהייתה צמודה אליי כתף אל כתף, חטפה אותו. הרגשתי את ההדף".
חיון שכב על הבטן, פניו בתוך החול, גבו מכוסה דם, והמתין למותו. "אני שומע פתאום צרור שלא פוגע בי, והמחבל לידי נופל", סיפר, "אולי אחד החיילים הפצועים הצליח לירות בעודו על הקרקע. שכבתי ככה בערך עוד חצי שעה, הרגשתי שהאצבעות שלי מתחילות להיות קרות ומנומנמות וחשבתי שאני עומד למות מאיבוד דם. הירי שוב התחדש ואני שוב שומע עברית. הרמתי את הראש, צעקתי שאני פצוע ושני חיילים משכו אותי לרכב".
רם פונה לבית החולים ברזילי באשקלון. הוא נפצע מרסיס או כדור, שתיים מצלעותיו נשברו והריאה שלו קרסה באופן חלקי. הגוף יתאושש עם הזמן. אבל הנפש, איתה מה יהיה?
פורסם לראשונה: 00:00, 15.10.23
