אז איך אתה מרגיש? כולנו שומעים את השאלה הזו כמה פעמים ביום. אנחנו עונים בכנות חלקית, מדברים זה עם זה כדי להתגבר ולפרוק, ובכל שיחה מגלים עד כמה הכאב דומה. רובנו לא חזקים מספיק לשמוע באמת מה עובר על האחר, וגם לא מסוגלים לבטא את זה בצורה מלאה. אבל אחרי שבוע אני מוכן לתת תשובה, ואולי חלקכם יזדהו ויידעו שהם לא לבד.
אז איך אני מרגיש? פעם שאלו אותי מה הדבר האהוב עליי בישראל, ועניתי: ההומור השחור. אנחנו מסוגלים להתמודד עם כל אסון, היסטורי או קרוב, בבדיחות חסרות טעם שרק מי שלידנו יבין ויתנחם לרגע. אבל 7 באוקטובר והימים שאחריו הם קו הגבול. לא צחקנו מאז, אולי מעט, ואז הרגשנו רע. חלקנו מרגישים שלא נוכל לצחוק יותר. או סתם לשיר באוטו עם מוזיקה טובה, לעשות מרתון של "חברים".
כל ההצהרות הראויות על עוצמת העם, החובה שלנו לחיות למען הקורבנות ולצמוח מחדש, להיות חזקים - הן נעלמות אצל חלקנו. אני לא יכול לחזק בתור מי שנהרס ואינו חזק מספיק. כבר ברור לי שלא אוכל לסלוח לעולם לכל אדם, לא משנה המחנה הפוליטי או העמדה המדויקת, שהיה בעמדת כוח לאורך השנים שבהן התגבש האיום, ואיכשהו גילגל אותו הלאה. אבל מעבר לכך, קיים עניין ההתגברות.
עד כמה שזה חולני ושורף, אני לא רוצה להתגבר. אני לא רוצה שהתמונות והשמות ייעלמו ויהפכו לפרטי טריוויה ומספרים. אני לא רוצה שכולם יתערבלו בהוריקן של ריבועים שחורים על דפי עיתון. אני רוצה וצריך שזה יכאב לי לנצח כדי שיהיה מישהו שהם תמיד יחיו בו.
אם נולדת כמה שנים לפני המילניום החדש, אפילו רק שש או שבע, אתה נמצא בקבוצת הדגימה של האנשים שזוכרים איפה היו ב-11 בספטמבר. באיזו סיטואציה ראיתם את המטוס הראשון שועט אל תוך מגדלי התאומים, ואחריו השני, שהבהיר שזו לא הייתה תקלה או חלום רע. קרו עוד המון דברים איומים באותו יום, אנשים נרצחו, אבל התמונות האלה יישארו לנצח כקעקוע מוחי מייצג.
אין לנו תמונה או רגע בודדים מ-7 באוקטובר. רובנו, אלו שהאל עוד ריחם עליהם ולא היו בעוטף עזה באותן שעות, קמנו בשש וחצי בבוקר למציאות של תמונות ורגעים כאלה, שמענים אותנו ולא מרפים. תהליך אחד ארוך ומתמשך שלא רוצה להסתיים, של היכרות ישירה או עקיפה עם לפחות אחד מההרוגים או החטופים, של אימה שמציפה את הגוף כשחושבים על מה שעוברים בני המשפחות שעוד לא יודעים מה קרה ליקיריהם. יש עוד מחשבות, על הרגעים האחרונים של משפחות, ילדים, תינוקות, וכל הכוח דרוש כדי לא לשקוע בהן ימים שלמים. להימנע לחלוטין? זו משימה בלתי אפשרית.
יאיר קטןצילום: ריטה שרמןלתערובת של הכעס, השנאה, התסכול, שיברון הלב והכאב העצום אין צורה ואין נפח פיזי, אבל לאט-לאט היא הופכת לחומצה. והחומצה הזו מחלחלת לכל חלקי הגוף ובוערת. אפשר ללכת לים ולשבת על החוף, לפעמים זה עוזר לנקות את הראש, אבל מאז אותו יום, אני רוצה לפעמים שהחומצה הזו תדלוף ממני, תזהם את המים ותאכל את הגלובוס. אין אוויר, אין אש, אין חול. בלתי נתפס להמשיך כרגיל בעולם שמסוגל לייצר זוועה כזו, ולהכיל אנשים שחוגגים אותה ומחלקים סוכריות.
אחרי כמה ימים בלי שינה ובלי תיאבון, העיניים נעצמות. ואז קמים לעוד שמות שהותרו לפרסום. יעבור עוד זמן, ואני אכתוב בהתלהבות על משחק כדורגל, נצא עם חברים להשתכר בפאב, נתגלגל מצחוק מסרט אידיוטי. לא נשים לב שזה יקרה. יום אחד המלחמה הזו תהיה זיכרון רחוק. אסור שהיא תהיה כזו.
ככה אני מרגיש.
- יאיר קטן הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 15.10.23
