באחד הלילות בשבוע שעבר התקשר אליי חבר ושאל אם אוכל להצטרף אליו ולאחיו בחפירת קברים לחיילינו שנפלו בקרבות. "זה המעט שאתה יכול לעשות כדי לכבד את גיבורינו שנפלו", אמרה לי אשתי, ובלב כבד, הצטרפתי אליו באחת בלילה להר הרצל. אלה היו רגעים שלא אשכח לעולם.
כאשר הגענו לבית העלמין, אנשים שרק סיימו לקבור את יקיריהם היו בדרכם החוצה. המבט על פניהם הביע הלם וכאב כבד משאת. עצם השהייה לידם גרמה לי להרגיש שאני מתחיל לעכל את עוצמת הטרגדיה שהתרחשה. אזור הקבורה עצמו היה מוצף באנשים שנענו לקריאה לבוא לסייע, מכל חלקי החברה הישראלית: חרדים, חילונים, דתיים, חיילים ונערי גבעות. כולנו היינו מאוחדים ברצון גדול לעשות ככל יכולתנו לסייע, להעניק כבוד אחרון לקדושי עמנו. אחרי זמן ארוך של חפירה וכאשר היו במקום יותר אנשים מכלים, זזתי הצידה ונתתי לאנשים צעירים יותר לעשות את העבודה הקשה. נשארתי להביט מהצד. רגש אחד שלט באוויר המקום: זעם.
זעם, לא רק על מה שאויב נבזה ובלתי אנושי עולל לנו - אלא כלפי הפיקוד הבכיר של צבאנו והממשלה שלנו. איך זה ייתכן, אמרו לי אנשים, שהצבא המפואר שלנו איפשר לזה לקרות? איך יכלו הממסד המודיעיני והממשלה שלנו להיכשל כך מלראות את מה שעומד להתרחש? ואני, בשנתיים האחרונות נפגשתי עם רוב ראשי הפיקוד הבכיר של המדינה, הזהרתי ממה שיכול לקרות והצעתי פתרונות. כמה מהנוכחים דיברו על על מלחמת יום כיפור שבה נלחמו אבותיהם, כשהמנהיגים הפוליטיים היו אמורים לדעת שמלחמה עומדת לפרוץ, אך כשלו תחת לחץ אמריקאי ונמנעו מלהכות ראשונים. אבל כאן, הם אמרו, אנחנו עיוורנו את עצמנו מלהכיר בטבעו של האויב שלנו ובכוונותיו הרצחניות. הם לא בני אנוש, אמרו רבים, תוך כדי שהם משווים את מחבלי חמאס לנאצים צמאי דם.
כשהלילה התארך, אחד החיילים שאל אותי אם אני חושב שיש לנו מה ללמוד מכך שהטרגדיה הנוראה הזו קרתה דווקא בשמחת תורה. חשבתי על כך ארוכות והשבתי להם כך: אולי האל בחר ברגע שבו אנו מתחילים לקרוא מחדש את התורה כדי להסיר בכוח את עיוורוננו, שנהיה חייבים לזכור את אשר עשה עמלק ומדוע אנו חייבים לצאת למלחמה נגד אויב זה עד למחיקתו מעל פני האדמה. אך יותר מכך, הדגשתי, התורה מזהירה גם על אלו מקרב המחנה שניסו להחליש ולפצל אותנו כך שלא נוכל להתמודד עם האויב החיצוני. סיימתי את דבריי בתזכורת שגם אז, בלכתנו במדבר, כשעמלק תקף אותנו ברגע של רפיון, הקרב התחיל רע מאוד ובאכזריות עצומה של האויב - אך ברגע שהשכלנו להתאחד כולנו למלחמה, גברנו עליו. התורה מלמדת אותנו שבאחדותנו ובנאמנותנו לקב"ה נמצא סוד כוחנו.
כשהסתיימה חפירת הקברים, הבוקר עלה. הלילה נמלט לתוך קרניה הראשונות של השמש הטובה. הכל החל להתבהר. הסתכלתי על הקהל הרב, שחלקו הגדול כלל לא הכיר את הנופלים, והבנתי שלראשונה לאחר תקופה ארוכה עמנו הנפלא שוב מאוחד. אנחנו כולנו חייבים כעת לנוע קדימה יחדיו, כמו מחנה ישראל המאוחד לרגלי הר סיני, כאיש אחד, לניצחון מוחלט והכרעה סופית של אויבינו. יש לנו עם בלתי רגיל, נפלא ומעורר השראה. היום אנחנו צועקים לעולם החופשי כולו, ברוח מפקדי צה"ל הגיבורים: אחריי!
