לפני 15 שנים, ברומן "תמיד פלורה", כתבתי שכשחייתי בפולין שאלו אותי זוג חברים מהאליטה האינטלקטואלית של קרקוב מה היא הישראליות כפי שאני מגדיר אותה. אני זוכר שחשבתי על זה דקות ארוכות, ועניתי: "ארבע שש ארבע שלוש ארבע תשע אחת". בבת אחת שניהם שאלו אותי: "מה זה המספר הזה?". עניתי: "זה המספר האישי שלי, המספר שלי כחייל בצה"ל". החברה שאלה: "איך זה קשור?", ועניתי: "בשבילי זה מתמצת את כל הישראליות, יותר מכל השירים והמגילות והמחקרים והמניפסטים והספרים שנכתבו, ושעוד ייכתבו, על ישראל ועל הישראלים".
בן זוגה, מחזאי בשם מרזוק, שאל אותי אם אני אומר זאת בעקבות ז'אן אמרי, וכשהשבתי שאינני מכיר אותו הוא הופתע. "מדהים, זה בדיוק מה שהוא אמר לגבי היהדות שלו", סיפר לי. "הוא היה מהיהודים האלה שלא ידעו בכלל שהם יהודים עד שבאו הנאצים והודיעו להם. אחרי שהוא שוחרר מאושוויץ הוא חיבר ספר קטן ומבריק, 'מעבר לאשמה ולכפרה', שבו כתב בערך: 'על אמת ידי השמאלית חקוק המספר מאושוויץ. קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. כשאני אומר 'יהודי', אני מתכוון בכך לכל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר מאושוויץ'".
לא הכרתי את אמרי ואת האמירה הזו שלו, ואני זוכר שנרעדתי. אחרי כמה דקות של שתיקה, אמרתי, "אבל כל ההבדל שבעולם מקופל בשוני שבין המספרים שלנו. המספר שלו היה סמל לחולשה, שלי סמל לעוצמה. המספר שלו נועד להשפלה ושלי הוא מקור לגאווה".
"אני לא בטוח שיש באמת הבדל, זה הכול עניין של פרספקטיבה", ענה לי מרזוק, והשאיר אותי להרהר בשקט בדבריו.
בשנים הרבות שחלפו מאז חזרתי אינספור פעמים לשיחה ההיא. ההבדל בין המספר מאושוויץ למספר האישי שלי כחייל צה"ל לא הרפה ממני. מה זה מלמד עליי, כיהודי וכישראלי? אני רק ישראלי? אני גם יהודי?
בשבוע שעבר קיבלתי תשובה איומה. עשיתי טעות והנחתי לעצמי להביט במספר צילומים גולמיים ממה שאירע בעוטף. היו שם תמונות שאף מילה לא יכולה לקפל את הזוועות שבהן. השפה העברית דלה במיוחד כשהיא מבקשת לתאר את אשר התרחש שם. באיזו מילה ניתן להסתפק: אבדון? חורבן? טבח? כיליון? פורענות? השמדה? שחיטה? כפי שנאמר בפרשת אדולף אייכמן, "חרט אנושי לא יכול, ושפת בני אדם לא תצליח לתאר אפילו בבואה דבבואה של מעשים אלה". אכן זה קשה, אבל מתחייב. דווקא ולמרות הקושי. וכשאני מנסה למצוא מילים אני מבין שמרזוק ז"ל צדק. ההבדל בין שני המספרים קטן מששיערתי. קטן מדי.
שגיאה אחת בלבד, רגע אחד קטן, והמספר האישי עלול להפוך למספר מוות. חיות הטרף ששחטו את בעלי המספרים האישיים בעוטף עזה עשו זאת לא מפני שהם ישראלים הנאבקים בהם על אותה אדמה, אלא בשל היותם יהודים, שחובה לשסף את גרונם גם כשהם תינוקות בני יומם, ללכלך את תומתן אם הן נשים ולהבקיע את בטנם גם אם הם קשישים בשלהי חייהם. זו הסיבה שגם לאחר שהצליחו להרוג את רובם ולשבות את חלקם, הם לא חדלו ממעשיהם המבחילים.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'וכשקיבוצניק חילוני למהדרין מבארי לא מסכים לפתוח את דלת הממ"ד בפני לוחמי צה"ל מחשש שמדובר בחמאסניקים דוברי עברית, עד שאחד החיילים אומר לו "שמע ישראל, ה' אלוהינו ה' אחד" - אתה מבין את הקשר בין היהדות לישראליות, בין המספר האישי למספר שעל הזרוע.
כדי שזה לא יקרה בשלישית, אסור לנו לטעות שוב ולחשוב שאם עורנו שזוף יותר וידינו שריריות יותר, המספר היחידי שרלוונטי עבורנו הוא זה שצה"ל הנפיק. להפך. אנו חייבים לזכור שמתחת לעורנו מוטבע מספר המוות, כיהודים. הדרך היחידה להחלישו היא לחזק כל העת את המספר האישי. המספר האישי של יהדותנו.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 16.10.23
