שלומציון כהן, מנהלת בית הספר היסודי "אלונים" בשער הנגב, טובעת בטבלאות. היא מסדרת שמות-שמות של מורים, תלמידים וקרובי משפחותיהם לפי חלוקה לנרצחים, חטופים ונעדרים. בין לוויה לשבעה, היא דואגת לחזק את הצוות החינוכי שברובו מתגורר באזור עוטף עזה ושרד את המתקפה הרצחנית, יוצרת קשר אישי וישיר עם ההורים, ויחד עם המורים מתקשרת לכל תלמיד ותלמידה ומבקרת אותם במרכזי הפינוי ברחבי הארץ. ובזמן שהיא מכילה את הכאב של האחר ומנסה לשדר אופטימיות לגבי ההמשך, גם הסיוט שהיא עצמה עברה ביום שבת שבו הכל התחיל, מסרב להרפות.
המינהלת שלומציון הייתה נצורה עם משפחתה בממ"ד ביתם בקיבוץ מפלסים במשך יותר מיממה. היא החזיקה את ידית הדלת, בחילופי משמרות עם בעלה, כדי למנוע מהמחבלים להיכנס. ובכל דקה פנויה שהייתה, התפנתה לווטסאפ – שם ניסתה לעודד ולהרגיע את המורות שהתחננו לסיוע. בעוד היא חידדה את המסרים של פיקוד העורף והפצירה בכולם להישאר במרחבים הבטוחים, הסתירה את האימה מקולות הירי שהדהדו מעבר לקיר ואת החרדה לגורלה של אמה במושב יכיני, אליו חדרו מחבלים.
"פחד שאי אפשר לתאר", היא משחזרת, "תחושה קשה של חוסר אונים. אנשים סומכים עליי, קוראים לי, ואני לא יכולה לעזור. אמא שלי, אחותי בשדרות, המורות וכל משפחת בית הספר".
מראות הזוועה והתופת של גופות החברים, הבתים ההרוסים והמכוניות השרופות אותם חלפו בעת שחולצו, אינם מרפים ממנה, אך עוד אין לה פנאי להתפנות לעצמה. בית הספר שלה ספג אבדות כבדות: ילדים ומורים נרצחו בידי מחבלי חמאס, אחרים מוגדרים נעדרים ושבויים, ורוב התלמידים וחברי הצוות איבדו את בני משפחתם הקרובה, השכנים והחברים מיישובי הדרום.
"אני מרגישה כמו מנהלת שכולה. אנחנו בשבעה מתמשכת, אבל בסוף נקום, נהייה חזקים ונבנה על ההריסות את עצמנו מחדש ואת בית הספר שלנו, ויהיה טוב", היא מבטיחה. "כאשת חינוך יש לי תפקיד להרים את הקהילה. עם כל הכאב, נקום מהדבר הזה. הם באו עם הרבה רעל וזרעו בנו הרס, אבל הם לא ישברו אותנו. נקים את בית הספר עם הרבה תושייה".
בשל חוסר ודאות לגבי גורלם של כל הנעדרים, מקפידים המורים לקיים קשר אישי ופרטני עם התלמידים, ולא לזמן את כולם יחד לזום כיתתי – שם יהיה ברור מאוד מי נוכח, ובעיקר – מי חסר. "יש לנו תלמידים שנחשבים נעדרים, אבל אנחנו יודעים שהם לא בחיים. יש עדיין תהליכי זיהוי של גופות, ואנחנו בקשר עם המשפחות שאמרו לנו שהן מחכות לזיהוי רשמי", מספרת שלומציון בכאב, "תלמידים שלנו נרצחו ונחטפו, בהם מכיתה ד' וכיתה ו', משפחה שלמה נרצחה. מורה שעובדת בבית הספר, בחינוך הבלתי פורמלי, נרצחה יחד עם בעלה, ויש עוד הרבה מקרים".
בראש סדר העדיפויות של המנהלת: מצבם הנפשי של הצוות והתלמידים. "אנחנו נפגשים בזום עם ההורים ומסבירים להם איך לדבר עם ילד שיש לו חברים חטופים, איך מסבירים לילדים על חברים שלא יחזרו לכיתה. אנחנו מתייחסים גם לקשרים שנרקמו בחוגים ובפעילויות אחרי צהריים. צוות ההוראה שלנו פשוט מדהים", היא אומרת בהתרגשות, "אנשים מסורים. הם בעצמם פונו למרכזים ברחבי הארץ, אבל לא מפסיקים לרגע לעשות ולפעול למען התלמידים – מקרוב ומרחוק. מדובר בצוות יוצא מן הכלל שאיתו אבנה את בית הספר. איך נמשיך מכאן? נתחיל מחדש. מהשבר הזה נצמיח קהילה".
המנהלת שלומציון מסבירה לצוות המורים שלה שזה בסדר לבכות גם מול התלמידים. "ילד צריך לדעת שגם למורה זה כואב, וזה בסדר שאנחנו עצובים. אנחנו גם נערכים לשאלות קשות שיגיעו מהילדים שמרגישים חוסר ביטחון, ונענה להם שאנחנו מאמינים וסומכים על צה"ל. הייתה תקלה, אבל בסוף הם באו. עכשיו כדאי להתמקד בהמון אנשים טובים שמחבקים אותנו ועוזרים לנו, יש לנו את עם ישראל כולו שפותח לב וכיס עבורנו".
פורסם לראשונה: 00:00, 16.10.23
