הריח.
זה הדבר הראשון שתופס אותך כשאתה נכנס לגן תמר בקיבוץ בארי. לא ריח של גן ילדים, שכל הורה מכיר, אלא ריח של מוות.
בכניסה לגן ספרייה קטנה. לצידה לוח קיר עם אותיות האלף־בית. והמספרים מ־1 עד 10. וסמלי ראש השנה על בריסטול צבעוני: תפוח ודבש ורימון. ועל הרצפה, תחתיהם, וסט של מחבל. והרצפה היא כבר לא רצפה אלא שכבה של דם בוצי.
והריח. הוא רובץ בתוך החדר ולא עוזב אותך גם אחרי שעות.
אפשר להניח שזהו דמו של המחבל. הרי ילדים לא היו כאן ביום שבת בבוקר. ילדי הגן היו בבתיהם. בחדריהם. במיטותיהם הקטנות. בלולי התינוקות. ושם, בבתיהם, הם נשחטו. ונשרפו חיים. ונחטפו לרצועת עזה.
קרב התחולל כאן, בתוך הגן. זכוכית הדלת שעליה השלט "גן תמר Welcome to our home" מרוסקת מקליעים ועל אחד הספסלים הזעירים מונחות עדיין שתי מחסניות של קלצ'ניקוב. על הקרקע דגל שמחת תורה שצייר אחד הילדים ולצידו דף מודפס: "פיקוד העורף, שק לפינוי חלל, מק"ט 499518056. פתיחת השק / טיפול בחלל ע"י גורמים מוסמכים בלבד".
קשה למצוא מילה שתתאר את חורבן בארי: נורא? מזוויע? מצמית? לא, אין מילה שתתאר את מה שקרה כאן ביום שבת בבוקר, 7 באוקטובר 2023. כבר שמענו את התיאורים וראינו את הסרטונים וקראנו את המספרים וכמה שלא נשמע ונראה ונקרא, זה עדיין בלתי נתפס. אנחנו באנו לכאן כדי למצוא ולתעד פיסות חיים. עדויות לכך שפעם, עד לא מזמן, חיו כאן ילדים. עד שהגיע השטן.
ופיסות החיים האלה נמצאות כמעט בכל מקום, בתוך הבתים ומחוצה להם. נדנדה של תינוקות בצבעי כתום־צהוב־כחול תלויה על קורת פרגולה בחצר בית שקירותיו מרוסקים ומחוררים מפיצוץ מטען או מפגיעת טיל נ"ט או אלוהים יודע מה. מכונית בימבה עומדת לצד השביל שבין הבתים, ולצידה מוטל וסט לחימה מגואל בדם, גם הוא של אחד המחבלים. ודוב פרווה חום, ראשו מורכן, ולצידו דגל ישראל ועליו מדבקה עם אחת מסיסמאות המחאה נגד המהפכה המשפטית: "נאמנים למגילת העצמאות".
וזה בבתים שעוד נותר בהם משהו. רבים מהבתים נשרפו עד היסוד, גגותיהם קרסו פנימה ולא נותר בהם דבר מלבד קירות מפויחים. אפשר רק לדמיין מה עבר על המשפחות שהיו כלואות בממ"ד שעה שהבית עלה באש שהציתו הרוצחים.
בעצם, לא. אי־אפשר לדמיין.
בתוך אחד הבתים, תמונה משפחתית שנפלה כנראה מהקיר ומונחת כעת על הספה. היא צולמה בחוף הים וכולה אומרת אושר ונורמליות. סבא וסבתא עם שמונת נכדיהם. מה עלה בגורלם? אין לדעת.
הנשיא הרצוג בביקורו בבארי, אתמול
(צילום: אבי קנר, אורי בוזגלו)
נתניהו בבארי ובכפר עזה, שלשום
(צילום: לע"מ)
וספרים. המון ספרים. קירות שלמים של ספריות שחלקן נותרו בשלמותן ואחרות התפזרו לכל עבר. "הספר האדום" של אסף ענברי, המגולל את סיפוריהם של אבות השמאל הישראלי. "עיר היונה" של אלתרמן. "קיצור תולדות האנושות" של פרופ' יובל נח הררי. האם האנשים שאחראים לחורבן הזה הם בכלל חלק מהאנושות? האם מי שרוצח תינוקות רק משום היותם יהודים ראוי לתואר אדם?
על קיר אחד הבתים כתובת גרפיטי בערבית שצייר אחד המחבלים: "עבד אלרחמן, גדוד ג'נין". מישהו כנראה בחר להקדיש את מסע הרצח ל"שאהיד" מסניף ג'נין של החמאס.
והמכוניות. נכון, מכוניות הן לא בני אדם, אבל מראה עשרות כלי הרכב השרופים והמפוצצים והמרוסקים והמעוכים שחונים לאורך כבישי הקיבוץ, מכוניות שאיבדו כל צלם מכונית, היא עוד עדות אילמת למה שקרה כאן.
תושבים לא נותרו כאן. מי ששרד, פונה. יש הרבה כוחות צבא, לוחמי צנחנים והנדסה ויחידות נוספות, שעוברים עדיין מבית לבית כדי לוודא שלא נותרו בו גופות ושאין בו תחמושת ואמצעי חבלה. כשסיימו לסרוק בית הם מרססים עליו: "זוכה". קבוצה של כמה אזרחים עוברת בשבילי הקיבוץ. הם באו לאסוף כלבים נטושים ולהעביר אותם למקום מבטחים.
ליד אחד הבתים אנחנו פוגשים את יובל סבירסקי ממושב פטיש, שגדל בבארי. "שני ההורים שלי נהרגו ואח שלי כנראה חטוף", הוא אומר. הוריו היו גרושים, אך התגוררו באותה שכונה בקיבוץ, בשני בתים סמוכים. הוא בא לכאן כדי לאסוף מבתיהם מסמכים חשובים, תמונות, חפצים בעלי ערך רגשי וציוד חיוני. מה ששרד את האש והתופת. זו הפעם הראשונה שלו כאן מאז האסון, וכששואלים אותו מה תחושותיו למראה החורבן, לצד האובדן האישי, הוא אומר: "אין לי תחושה".
אחד החיילים נכנס לבית אמו של יובל ועולה לקומה השנייה כדי לחפש את המחשב הנייד של אחיו, ויובל מכוון אותו היכן לחפש. בחצר הבית עץ המנגו ששתלה האמא, ויובל מבקש לקחת איתו את אחד הייחורים שנוספו לעץ כדי לשתול אותו במקום אחר. במוקדם או במאוחר הבית ייהרס, כמו חלק גדול מבתי בארי, ואין לדעת אם העץ לא ייעקר. מישהו מחפש מסור עצים ולא מוצא. "יש עוד זמן", אומר אחד הקצינים. "הבית כנראה לא ייהרס בשבועיים הקרובים".
"ילדה בגדות יצאה ממקלט / ואין בתים עוד במשק", כתב יובב כץ אחרי מלחמת ששת הימים, וחוה אלברשטיין שרה. במשק של בארי כמעט ולא נותרו בתים, וילדים רבים, רבים מאוד, לא זכו לצאת בחיים מהמקלט או הממ"ד שבו התבצרו במשך שעות רבות עם הוריהם, אחוזי בעתה. המקום שהיה בית כבר איננו, אבל אולי הייחור של עץ המנגו מגינת אמו של יובל סבירסקי הוא סימן לחיים חדשים שעוד יצמחו מתוך החורבן.
פורסם לראשונה: 00:00, 16.10.23
