עד אתמול (שני) מעולם לא ישב שר חוץ אמריקני בדיון של קבינט או מטבחון ישראלי (אולי פרט להנרי קיסינג'ר ב-1973). נכון, האמריקנים הציגו זאת כ"פגישה" עם חברי קבינט המלחמה, אך המסר היה ברור. מעולם לא איים במשתמע נשיא אמריקני שיפעיל כוח צבאי למען ישראל אם זו תותקף - ושיגר ספינות, מטוסים ונושאות מטוסים כדי שכולם יבינו שהוא מתכוון לכך. בראש ובראשונה, התמיכה האמריקנית - שכוללת מטרייה מדינית, משלוח נשק ובהמשך סיוע מיוחד - נובעת מהברית בין שתי המדינות. מהמחויבות האישית של הנשיא ג'ו ביידן, שהגדיר ומגדיר את עצמו ציוני.
הברית עם ישראל והתיעוב כלפי טרור איסלאמיסטי הם הסיבות החשובות ביותר. אך לצידן ומסביבן שוררים האינטרסים. האינטרס של ביידן הוא למנוע שחזור של תרחיש אוקראינה; מלחמה שמתחילה בתוקפן שמסתער על בת ברית אמריקנית, ומאתגר את הכוח של ארה"ב בעולם. האימפריה האמריקנית תתקשה להתמודד עם שתי חזיתות כאלה לאורך זמן - וזו בדיוק הסיבה שוולדימיר פוטין ומוסקבה מגיבים בכזו חיבה אבהית, דובית, כלפי חמאס.
מערכת הבחירות האמריקנית כבר בעיצומה, וביידן ממחיש, בתגובתו, את הבנתו ויכולותיו בזירה הגלובלית - עניינים שחסרים ליריבו דונלד טראמפ. מעבר לאלה, לארה"ב יש אינטרס קריטי במניעת מלחמה אזורית במזרח התיכון עם איראן ובנות בריתה. מלחמה שתגרום להשלכות מזעזעות על מחירי הנפט, ותפתח דיון ארוך בארה"ב על הדרך שבה ממשל ביידן הגיע להבנות עם הרפובליקה האיסלאמית.
האינטרסים האלה מתאחדים עם מטרה אסטרטגית קריטית של ישראל: להרתיע את חיזבאללה ואיראן ממלחמה רב-זירתית, בשעה שצה"ל בתוך רצועת עזה. ההגעה הצפויה של ביידן לארץ צפויה לתת לצה"ל עוד זמן להיערכות לכניסה הקרקעית; ירושלים לא תביך את ביידן בעודו כאן.
במערכת הביטחון משוכנעים שהתוכנית המבצעית נותנת מענה למלכודות חמאס למיניהן, ועתידה להפתיע את אלפי המחבלים של הזרוע הצבאית. אך צה"ל מבקש זמן, וצריך לקבל. הדיבור הוא על מהלך רחב, יסודי ועמוק בתוך הרצועה; לא חתירה מהירה (ומסוכנת) לתמונת ניצחון ריקנית. כל זה נשמע מבוסס. ההתארגנות של צה"ל נראית טוב למדי לאחר מכה מזעזעת, אומרים מפקדים במילואים. ההתגייסות של החברה האזרחית היא מופתית.
יש פה שתי בעיות עיקריות. הראשונה קשורה לאובדן האמון. עבור רבים, תחושת הכישלון המזעזעת מבוקר 7 באוקטובר התחלפה בהתגייסות לאומית, ביטחון מחודש בצה"ל ורצון קונצנזואלי בהבסת חמאס. עם כל הכבוד לתחושות, יש עובדות. הדרך לקרוא את המציאות ולשערך אותה היא באמצעות עובדות העבר, וההווה.
המציאות שנחשפה ברורה: המודיעין שלנו, על כל חלקיו, מאיסוף, דרך ניתוח ועד הערכה אסטרטגית למלחמה, נכשל. גם הידיעות המועטות שהגיעו לא התריעו מפני אפשרות של פלישה מסיבית למדינת ישראל, באוויר, ביבשה ובים; הן התייחסו לנקודות (ויותר נכון: נקודה) גיאוגרפיות מסוימות, באירוע מתוחם. זו גם הסיבה שגדודי החי"ר והשריון לאורך הרצועה לא הוזהרו, ושהדרג המדיני לא קיים כל התייעצות. לדעת המודיעין, הסיגנלים שהגיעו לא היו חשובים מספיק.
גם ב-1973 הייתה קונספציה, אבל אז התקיים עליה ויכוח; היו ידיעות מודיעיניות איכותיות לכאן ולכאן. במקרה הנוכחי, היומינט (סוכנים אנושיים) והסיגינט (איסוף אלקטרוני), התצפית, שב"כ, כמו גם אמ"ן - כולם נכשלו. זה לא רק שהם נכשלו באיסוף וניתוח; האויב הצליח לשטות במערכת הישראלית, מהמודיעין ועד ראש הממשלה נתניהו.
גם אם חמאס העריך שיצליח הצלחה מצומצמת בלבד, ויחטוף "רק" עשרה ישראלים, הוא לבטח ידע שישראל תגיב במבצע קרקעי נרחב ברצועה. משעה שידע זאת, וישראל עומדת לפעול כך - לפחות לפי הצהרותיה - היא פועלת לפי תוכנית פעולה שנצפתה מראש בידי חמאס, ואולי גם בטהרן וביירות. והנה העניין: צה"ל צריך להסתמך כעת על מודיעין. טקטי ברחובות עזה, או כזה הקשור לכוונות נסראללה לכניסה למלחמה. כיצד הוא יכול לסמוך על אגף המודיעין שלו?
במצב כזה, כאשר קשה לאמוד את האיום, צו השעה הוא הישמעות לתרחיש מחמיר. כזה המניח את ההנחות הפסימיות ביותר. מצד שני, זו לא דרך יעילה לנהל מלחמה, בפרט כאשר האתגר ההכרחי הוא ניצחון מוחלט על חמאס. מה שבטוח: טוב יהיה אם מקבלי ההחלטות יתשאלו שוב ושוב את גורמי ההערכה והמודיעין למיניהם ויפקפקו בכל הבעת ביטחון פסקנית. אנשי המודיעין לא בדיוק הוכיחו את עצמם באוקטובר 2023.
בעיה שנייה קשורה לדרג המדיני והמציאות הבינלאומית. באופן ברור, לבד משימור התמיכה של ארה"ב, בנימין נתניהו נטול תוכנית. חלק מכך קשור לאופיו. מבוקר התקפת חמאס, ראש הממשלה איננו מצליח להתעלות אל גודל הרגע. הדוגמאות רבות מספור; מעיכוב הקמת ממשלת החירום ועד ההבנה כי מקורביו, גם אם הם נאמנים כמו כלבי ציד, נכשלים בהתמודדות עם הזירה האזרחית. במקרה הבינלאומי הוא מתקשה להפנים - אולי כתוצאה מההלם - את התמיכה הרוסית המשתמעת בהתקפה הג'נוסיידית על אזרחי ישראל ועל לוחמים. פוטין, אדם שהוא הציג על מודעות בחירות, מתברר כבן ברית של "ציר ההתנגדות" האיראני. ונתניהו? שותק.
נדב אילאביגיל עוזייש לכך משמעות מעשית: כאשר נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי, אדם פופולרי בהרבה מנתניהו בוושינגטון, מבקש לבקר בישראל - ממשלת נתניהו מנסה להתחמק ממנו. זו שגיאה קשה וסממן של נכות כללית. כדי לגבש חזית שתתמוך בישראל, זיהוי עם ערכים דמוקרטיים הם חיוניים. אך נתניהו נחשב בעולם למנהיג פופוליסט-לאומן; עד לפני שבועיים הוא ניסה לרסק את הדמוקרטיה הישראלית.
דובריה של הממשלה למיניהם, ובהם השגרירים במינויים פוליטיים, נשמעים כאילו הם רצים בפריימריז בליכוד ולא מנסים לקדם עמדה ישראלית רצינית, מבוססת, כזו שתוביל לניצחון ארוך טווח על חמאס. כדי שהמלחמה תסתיים בניצחון גמור דרושה עבודת מטה מסודרת, מאוחדת ונבונה. צבאית, אזרחית ובינלאומית. עד כה, נתניהו, ראש הממשלה האחראי למחדל, לא מצליח לגבש עבודה שכזו.
ואת הצבא והממשלה של חמאס צריך להשמיד.
פורסם לראשונה: 00:00, 17.10.23
