נדמיין את זה לרגע. ננסה לפחות. נדמיין שהילד, הילדה, ההורה, האח, האחות, נחטפו לעזה. באיומים, באלימות, בתחנונים, בבכי נורא, בשיחת טלפון אחרונה עם אמא שבה "היא אומרת לי: 'אמא, ירו בי, אני מדממת', ואני איתה בטלפון שלושת-רבעי שעה, חסרת אונים, והיא אומרת: 'אמא, אני הולכת למות', ואני אומרת לה: 'מה פתאום, את הולכת לחיות', ואני שומעת כל הזמן יריות מסביב, ובסוף הטלפון מתנתק והדבר האחרון שאני שומעת זה אנשים דוברי ערבית סביב הבת שלי רומי", כמו שמספרת לי מירב לשם גונן, שבתה בת ה-23 נחטפה לעזה.
עכשיו יש רק אי-ודאות מוחלטת, מתמשכת. אולי הם בחיים, אולי לא, אולי – וזה הסיוט הגרוע מכל – הם פצועים, סובלים, מעונים, מדממים, זנוחים באיזה חור בעזה בידיהם של בני מוות מחמאס. המוח מסרב ללכת לשם. והולך לשם.
עוברים יום, יומיים, שלושה. לילות קרועים. כל דקה במצב כזה חולפת כמו שנה, מסבירים הורים במטה המשפחות להחזרת החטופים. אף גורם רשמי לא יוצר איתך קשר. כלום. אין מדינה. אין ממשלה. אין נציג. יש חושך.
ואז, כעבור ארבעה-חמישה-שישה ימים של גיהינום פרטי מוחלט, הטלפון מצלצל. ועל הקו מישהי – נניח שהיא מציגה את עצמה בשם שרלוט – שאומרת שהיא ממטה המשפחות. היא רוצה לשמוע את הסיפור המלא שלכם. והיא לא יכולה לעזור לכם בכלום. כי המטה הזה הוא אירוע התנדבותי – עצום אומנם, מאות מתנדבים – אבל הוא לא גוף רשמי.
כתבות נוספות:
"הדבר המדהים הוא ש-90 אחוז מהאנשים שדיברתי איתם אמרו, 'את הבן אדם הראשון שפונה אליי או מדבר איתי. אף אחד אחר לא פנה אליי. לא מהמשטרה, לא מהצבא, כלום. ואני אומרת: אני רק אוספת מכם חומרים להסברה וסרטונים, איך אני הבן אדם הראשון שמדבר איתכם?" אומרת שרלוט לוי, אולי התחקירנית המנוסה ביותר במטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים שהוקם רק בחמישי שעבר, ומאז שוחחה בעצמה עם לפחות 13 משפחות חטופים (הרשימה המלאה שמרוכזת במטה עמדה באמצע השבוע על כ-700 שמות של חטופים, נעדרים ואנשים שפשוט לא ידוע מה עלה בגורלם) ואז עברה לתדרך תחקירנים חדשים.
"אני מסבירה לתחקירנים שלנו שצריך דבר ראשון לא לתת להם שום תקווה", היא אומרת ביובש. "אנחנו מטה שאוסף חומרים למאגר הסברה והפצה, וזהו".
היא בת פחות מ-30, עובדת בתאגיד השידור ומתנדבת כאן במטה. דקה וגבעולית, הבחורה הזאת הייתה השבוע קיר הבטון שעליו התרסקו משפחות חטופים. "היה לי אתמול בן אדם שהתקשר למטה כל הלילה ולא השיג אותנו, ובבוקר התמוטט עליי. הוא אומר לי, 'את מהצבא? את מהמשטרה? את מאיפשהו? יש לך איזה מידע? והוא התרסק לי. לא היה אפילו רלוונטי לשאול אותו על סרטונים של אשתו החטופה. אמרתי: 'אני ממש מצטערת, אנחנו מטה אזרחי, אנחנו עובדים עם המשפחות והמתנדבים ואנחנו בתיאום עם גל הירש, אבל אנחנו לא גל הירש, אנחנו לא גוף ממשלתי'. הוא אפילו לא היה במצב לתקשר, רק אמר לי איזה משפט בג'יבריש וניתק. זה בן אדם שאשתו ילדה לפני שנה ונחטפה, והיא חולה וצריכה תרופות".
מה את עושה עם דברים כאלה משיחה לשיחה?
"אני עושה מה שאנחנו עושים כעיתונאים – מדחיקה עד סוף העבודה. ואני לא עוצרת, לא עונה לסמסים שלא קשורים לעבודה, לא אוכלת כלום כבר כמה ימים. כי כל שנייה שאני אעצור, זה בן אדם שעדיין לא הגענו אליו".
מבחינת רובם, הם מעדיפים אי-ודאות או לקבל ידיעה קשה?
"הם מעדיפים כל שביב תקווה שהם יכולים להיאחז בו. דיברתי עם הורים שלדעתי לא מבינים עדיין שזה קרה. הם מדברים איתך ואתה שואל על הבן אדם והם: 'וואו, שרלוט, היא מהממת, היא חייכנית, היא הכי אוהבת את השיר הזה...' ואז הם פתאום יוצאים מזה ומתפרקים. דיברתי עם אמא אחת שהרגשתי שזה פשוט עוד לא נחת עליה. ויש כאלה שבאמצע התחקיר אומרים: 'אני לא יכולה להמשיך לדבר עליהם', ומנתקים".
"כרגע סיימתי שיחה עם חמותה של נעדרת, אישה מבוגרת, והיא נשמעה שבורה, מרוסקת, וסיימה את השיחה ב'מתי כבר ידברו איתנו, מתי מישהו יגיד משהו', ואין לך מה להגיד פרט ללנסות לנחם אותה"
איתה במשמרת, שנמשכת ארבע שעות, יושבים עוד כ-20-15 תחקירנים – כולם בוגרי גלי צה"ל או דובר צה"ל או גוף עיתונאי אחר – שמטלפנים לבני משפחות החטופים והנעדרים ולוקחים מהם את הסיפור המלא. "בני המשפחה נמצאים בנקודה הכי נמוכה ופגיעה בחייהם, ורק מחכים לאיזה שביב של מידע, ואני מסביר להם בעדינות שאני בא לאסוף מידע, וגם לנסות להציע סיוע נפשי, כלכלי, מגורים, אוכל, לוגיסטיקה, כל דבר", אומר עידו פורת מגלגלצ, שמתנדב כאן כתחקירן. "כרגע סיימתי שיחה עם חמותה של נעדרת, אישה מבוגרת, והיא נשמעה שבורה, מרוסקת, וסיימה את השיחה ב'מתי כבר ידברו איתנו, מתי מישהו יגיד משהו', ואין לך מה להגיד פרט ללנסות לנחם אותה, להגיד לה שעובדים במטה הזה מאות אנשים שעושים את מרב המאמצים ורק מנסים להפעיל לחץ".
עד סוף השבוע, המטה מתכוון לסיים לייצר את מאגר המידע המקיף ביותר, כולל סיפורים, צילומים וסרטונים, של כל החטופים, שישמש את התקשורת הישראלית והזרה. שרלוט ועידו עוברים עוד ועוד בני משפחות. הם מהתחקירנים החזקים, לא מאלה שנשברים. אבל רבים אחרים נשברים מתישהו לתוך השיחות האלה, כי אין דרך להכיל את הכאב המזוקק, את אי-הוודאות האיומה, את הנואשות שמעבר לקו. וגם את העובדה שבתווך עומדים ילדים, תינוקות וקשישים שנלקחו לעזה, ו"יש מקרים של פציעות קשות, תרופות, תינוק בן תשעה חודשים שצריך תמ"ל, ילדה אוטיסטית בת 12 שצריכה תרופות, אישה שעברה אירוע מוחי וצריכה טיפול אחרת היא תמות, או הבחורה שהסרטון שלה עירומה בטנדר מעיד על המצב שבו הגיעה לעזה", אומר לי חיים רובינשטיין.
הוא יועץ תקשורת בן 35, רובינשטיין, אחד משלושת מקימי המטה הזה, שהפך השבוע למקום שאליו התנקז הכול. והוא אנרגטי וחייכן ובו-זמנית תובעני ומחמיר, וכבר ראה כמה משברים כחלק מחייו המקצועיים – רובינשטיין ניהל את המשבר התקשורתי של "בן וג'ריס", וייעץ למפלגות ברגעים דרמטיים – אבל שום דבר לא מתחיל להתקרב לסדר הגודל של האירוע הנוכחי.
"לא יכולתי לשבת מול הטלוויזיה יותר, הרגשתי שאני חייב לעשות מעשה", הוא אומר. "פיטרתי את כל הלקוחות שלי ואמרתי להם שאני לא יודע מתי אחזור, יצרתי קשר עם משפחה ראשונה של חטופים והקמתי קבוצה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עד אותו ערב הוא כבר הצטרף לאיש העסקים ועורך הדין דודי זלמנוביץ – שבתו ניצלה מהמסיבה שהפכה לטבח לאחר ששכבה שעות מתחת לגופות חבריה, וקרוב משפחה של בת זוגו נחטף לעזה. אליהם הצטרף יועץ התקשורת רונן צור, והם מיקמו את המטה במשרדים המאובזרים של "פרטנרס אנד קו", חברת חללי העבודה שהקים זלמנוביץ, בבניין משרדים יוקרתי בת"א, מה שגורם לכל העסק להיראות כמו כל סדרה של ארון סורקין על אנשים חשובים ועסוקים מאוד שהולכים ומדברים בלי סוף בחללים מעוצבים מדי.
המשרדים האלה מבעבעים עכשיו בעשרות אנשים, מתנדבים, צוותי צילום, פה ושם מפורסמים, וגם ובעיקר בני משפחות חטופים, כולם מתרוצצים אחוזי תזזית. כולם בשיא העשייה. יוסי כהן נכנס פתאום כרוח סערה – חליפה ושיער עשוי מדי, כרגיל – ונבלע באחד המשרדים. אמילי מואטי מוליכה צוות של דיפלומטים. מרב מיכאלי מגיעה והולכת. עמנואל רוזן מסייע לצוותים תקשורתיים. מיקי חיימוביץ' מגיעה כדי להצטרף לריכוז הקשר מול המשפחות במחלקה התקשורתית. קוסטה בלאק מרכז צוות קשבייה. כולם מדברים כל הזמן. לפטופים, טלפונים ניידיים, ישיבות צוותים, ראיונות לתקשורת – הכול קורה במקביל בתוך מה שנראה כמו החמ"ל הכי קולנועי שאפשר לדמיין – רק שזה לא שום סרט; זו מציאות, והיא סיוט מחורבן.
משפחות החטופים הן המרכז. כל המטה העצום הזה – שכולל צוותים תקשורתיים, משפטיים, דיפלומטיים, פסיכולוגיים וגם 30 פרסומאים ואנשי קריאייטיב של "פובליסיס" שהתנדבו – מתנהל למענן, ו"אין מענה שאנחנו לא נותנים למשפחות", מבטיח רובינשטיין. "אם המשפחה צריכה עכשיו נהג שילווה את ההורים לכל מקום בארץ, יש. אם צריך פסיכולוגים, יש. צריך כסף, יש".
המקום הזה נושם מדקה לדקה, משיא לשיא. ביום ראשון בצהריים נוחתת פתאום הידיעה על הסכמתו של נתניהו להיפגש עם נציגי המשפחות בתוך שעתיים. זלמנוביץ, האיש שמאחורי הכסף והמקום והמבוגר האחראי כאן (עובדה: הוא היחיד שמסתובב בחולצה מכופתרת), השיג את הפגישה הזו. "שלחתי ווטסאפ לצחי ברוורמן בשתיים בלילה, אמרתי לו: אני לא איש פוליטי, לא מחובר למערכות הפוליטיות, אבל רוצה שניפגש עם נתניהו. באותה נשימה ניסיתי גם ליזום פגישה עם האפיפיור ומכתב לביידן – יריתי לכל הכיוונים. בעשר וחצי בבוקר מחברים לי את ביבי על הקו, ואני אומר לו: 'חשוב לנו נורא שזה יקרה מהר, אבל אתה המנהל כאן', והוא אומר: 'הבנתי, תוך כמה שעות זה יתבצע, תכין מה שצריך מבחינת המשפחות'".
חמ"ל התקשורת מתכנס עכשיו בבהילות. צריך להחליט איזה נציגי משפחות ישתתפו. מה רוצים להגיד לנתניהו. מה מבקשים. מה מתחננים. "הנקודה המשמעותית היא לשמוע ממנו אם האמירות של צחי הנגבי וסמוטריץ' שהחטופים יחכו לסוף הלחימה הן על דעתו", רובינשטיין אומר. "וחייבים לצאת עם התחייבות, כמו של ביידן ומנהיגים אחרים, שיעשו הכול כדי להחזיר את היקרים הביתה".
אחרים רוצים לדרוש מנתניהו לדעת את מצבם של החטופים, להכניס רופאים, ליצור במיידי מסדרון הומניטרי. אחרים מדברים על העלאת המקרים הקשים – קורבנות קטועי איברים ונפגעות אונס – אבל מחליטים שלא, "זה סופר-רגיש מבחינת המשפחות, אסור להשתמש בזה".
עכשיו מנסחים את ההצהרות למצלמה שיושמעו לפני הפגישה. מיקי חיימוביץ' חותכת את הניסוחים הלוחמניים ומבקשת: "שיתחילו בהצהרה רגשית. 'אנחנו כבר שבוע בסיוט של חיינו. ישנן משפחות בינינו שקיבלו סרטוני זוועה על מצב יקיריהם'".
ההצעה מתקבלת. מסכמים במהירות ונחפזים למיניבוס שמחכה למטה, בדרך לבסיס הצבאי ברמלה, שם אמורה להתקיים הפגישה.
7 צפייה בגלריה
ראש הממשלה בנימין נתניהו בפגישה עם משפחות החטופים והנעדרים. מלכודת תקשורתית?
(צילום: דוברות מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים)
שעות ספורות מאוחר יותר, מתבררים פרטיה של מה שנראה כמו מלכודת תקשורתית שהכינה להם לשכת ראש הממשלה. במהלך הפגישה נכנס לחדר מישהו שאומר, "ראש הממשלה, יש כאן עוד כמה נציגי משפחות", נתניהו עונה, "כמובן, תכניסו אותם", ונכנסים ראש מועצת קריית ארבע, שבנו נעדר, צביקה מור מקריית ארבע, שבנו נחטף, ואדם דתי נוסף, שאומר לנתניהו: "אני אוהב את הבת שלי לא פחות מכפי ששאר הנוכחים בחדר אוהבים את בני המשפחה שלהם, אבל בסוף צריך להסתכל גם על עם ישראל ועל המשך הקיום שלנו... אני אומר לך, ראש הממשלה, לפעול בנחישות ובקרירות".
האמירה מעוררת סערה בחדר. אחת האמהות פורצת בבכי: "מדובר כאן בילדים. הבת שלי בת 12. הם לא חלק מחוקי המלחמה", והאדם הדתי משיב: "אני לא חייב שהעמדות שלי יהיו גם העמדות שלכם".
בסופו של האירוע נתניהו מחבק את כולם ורובינשטיין משחרר הודעה מפויסת מטעם המטה – "נתניהו אמר למשפחות כי אחד מיעדי המלחמה הוא החזרת השבויים והנעדרים" – אבל התחושה לא נוחה. למחרת תגיד לי מירב לשם גונן, אמה של רומי החטופה, ש"יש כאן תפיסה מסוימת שזכותו של אדם להשמיע, אבל זה ממש נשמע כמו תפיסה של הילדים כשאהידים. זו תפיסה שלא קשורה לאנשים ולמה שקורה בישראל – מדינה שבה האנשים מעל הכול. אנחנו לא שאהידים. ישראל מעולם לא הייתה מקום שבו אפשר להעלות את הילדים כקורבן, ואם זו המהות שלנו – ולא כל ישראל ערבים זה לזה – אנחנו במקום אחר לחלוטין. אבל זו זכותו לדעה הזו. צריך רק לזכור שמי שצועק נורא חזק זה לאו דווקא הרוב".
היא נחשבת, על דעת כולם כאן, לאישה החזקה ביותר במטה ובוודאי בין המשפחות. היא יועצת עסקית מכפר ורדים, אם לחמישה, "רומי היא השלישית המדהימה שלי, הדבק בין שני הגדולים לשני הקטנים". והיא אנרגטית, מחייכת בלי סוף – כן, גם עכשיו – ונשברת רק מדי פעם לתוך בכי פתאומי, קצרצר, כשהיא "מתעייפת מהמצב הזה שנקלענו אליו, מלהיות האמא הנהדרת, מזה שכואב לכל כך הרבה אנשים".
7 צפייה בגלריה
מירב לשם גונן, שבתה רומי נחטפה לעזה. ''מי שצועק נורא חזק זה לאו דווקא הרוב''
(צילום: גבריאל בהרליה)
היא אמא ישראלית מהסוג האנרגטי והעמיד. "אני אלך בשביל כל אחד מהילדים שלי מסביב ליקום ובחזרה – זה המשפט המשפחתי שלנו כבר שנים", היא אומרת. "ועכשיו מילת המפתח היא 'בחזרה'". והיא לא מתכוונת להתעכב עוד רגע נוסף על התעלול התקשורתי של לשכת נתניהו – גם היא, כמו כולם כאן, לא מעוניינים לפתוח חזית מול האדם שיכריע לבסוף האם, מה ומתי ייעשה למען שחרור יקיריהם. כשאני שואל את זלמנוביץ אם אכן נפלו כאן למלכודת הסברתית, הוא אומר רק: "אני איש מאוד משימתי, ומבחינתי הזמן הולך ואוזל ויש גבול לכמה אני יכול להמציא את השעה ה-25, בטח כשמדובר בתרופות לחולי סוכרת וילדים שזקוקים לטיפול. בזה צריך לטפל מיד, ואת המסר הזה חידדנו, אז לא יודע מי הזמין את האנשים האלה, מי הגוף הזה, זה לא משרת לי את המטרה כרגע".
מה דעתך על משפט כמו "אני אוהב את בתי אבל צריך להסתכל על העם והמשך הקיום שלו"?
"המשפט הזה מכווץ אותי מאוד. אני מבין שאופרציית המלחמה צריכה להתבצע במקביל, ואני לא קובע את מטרות המלחמה, אבל כשיש עשרות ילדים ומשפחות שם, זו אמירה שלא צריך להגיד ובוודאי שאסור לפעול על פיה. הורה יכול להגיד מה שהוא רוצה, אבל למדינה אסור".
תסיקו מסקנות לקראת מפגש נוסף עם נתניהו?
"אני למוד לקח. פעם הבאה אני מוודא פעם נוספת מי הנוכחים".
למחרת, בקומה ה-17, עוברת עוד קבוצה של מתנדבים תדרוך לקראת הפיכתם לתחקירנים שיטלפנו למשפחות. רשימת מאות הנעדרים שמרוכזת אצל אורן אביב – ביומיום מנהלת אופרציה בסטארט-אפ ועכשיו האישה שאחראית לכל מאגרי וזרימת המידע במטה – חייבת להיות מטופלת במהירות, אם אפשר עד סוף השבוע. צריך להגיע טלפונית לכולם, שם אחרי שם.
"יש לנו בערך עוד 350 שיחות לבצע", היא אומרת, ופונה, יחד עם זיו שמע, שמנהל את צוות התחקירים, להסביר לתחקירנים החדשים מה נדרש מהם: "עוד לפני שאתם מתקשרים לבן אדם, תגגלו אותו רגע, תראו אם לא עלתה כבר במקרה מודעת אבל של המשפחה", היא מתדרכת.
כל תחקירן מקבל לנייד תסריט כללי לניהול שיחה עם משפחה, ושרלוט אומרת להם: "מתחילים מהשאלה הכללית, 'מה אתה יכול לספר לי על החטופה' ואז מנסים לכוון אותם לדברים יותר אישיים, לא כמו 'היא ממש אהובה וחייכנית' אלא כמו 'היא אוהבת את מכבי תל-אביב', או אם יש שיר או אמן שהיא אוהבת, אם היא התנדבה איפשהו, אם יש סיפור מדהים שקשור אליה, אם יש לה כלב, מתי היומולדת. ושישלחו לכם בזמן השיחה תמונה של הבן אדם וכל סרטון שיש להם, כולל מהחטיפה".
זיו מאתגר אותם להאריך בשיחה. "אני מעדיף שכל אחד מכם יתחקר סיפור משך שעה, גם שעתיים. לא לסיים בעשר דקות אלא אם הם רוצים – ואם כן, תגידו להם, 'אתה רוצה שמישהו אחר ידבר איתך?' היה לנו למשל מישהו שהעדיף לדבר עם גבר, והתחקירנית הייתה מספיק רגישה כדי לעלות על זה. קחו כמה זמן שאתם רוצים לתחקור – גם אם קיבלתם שלושה מספרים ועשיתם רק אחד ביום – מבחינתי קודש".
אחר כך עולה גאל זיידנר, פסיכותרפיסט מבנימינה שמתמחה בעיקר במצבי משבר וטיפולים קצרי מועד, שעומד להיות הכתובת שלהם – התחקירנים – להתאוששות מהשיחות הקשות שיקיימו. "אנחנו עובדים מהלב, אבל זה הפרדוקס, שכשעובדים מהלב, הלב נשבר", הוא אומר להם. "תהיו בהקשבה גם פנימה לא רק החוצה, ולא להתמסר לדבר הזה – כולנו יודעים מה קורה כשפותחים טלוויזיה, אי-אפשר לעצור. לכל אחד מאיתנו יש מכל רגשי מוגבל. אני המכל הנוסף שלכם".
אחר כך הוא יסביר לי שצריך לשמור על התחקירנים כי לרובם אין שום ניסיון טיפולי והם לא רגילים להכיל דברים קשים מהסוג הזה. "הם אמורים לשחרר אחרי כל שיחה ולהמשיך הלאה, לבן אדם הבא, בזמן שיש להם המון רגשות אשמה על שלא עושים מספיק, וגם תסכול מחוסר האונים שלהם. התחושה היא שזה בוער ומתפוצץ, וזה מאוד מתסכל לבן אדם לא מנוסה, והוא נוטה לקחת על עצמו עוד דברים שקשורים למשפחה מסוימת בזמן שהוא צריך להישאר ממוקד בעבודה שלו".
למשפחות עצמן עדיפה ידיעה ודאית או חוסר ודאות מתמשך?
"אני ממש לא רוצה להכריע בזה, לא רוצה שמשפחה תגיד 'עדיף שהם ימותו' ואז יגלו שמתו. העניין הוא להישאר בין שני הקולות ולדעת ששניהם מפעמים בי ואני לא יודע. זה מאפיין מאוד מצבי חוסר ודאות, כשבמקום סיפור אחד של התחלה, אמצע וסוף, יש לך 70 סיפורים אפשריים פתוחים, וכל תרחיש שמשפחה מעלה הופך להיות אפשרי, אמיתי ברמה מסוימת. וכשבאה בסוף תשובה, הכול מצטמצם לתרחיש אחד. לא יודע אם זה עדיף. זה כמו שאלות על המתת חסד. הדבר הכי לא טבעי בעולם זה כשהילדים שלנו מתים לפנינו".
אורלי גלבוע, אמה של דניאלה בת ה-19 שנחטפה, יושבת על אחת הספות, מחזיקה בידיה תמונה מנוילנת של הבת. בהתחלה לא קיבלה שום ידיעה, "היו תמונה וסרטון של חטופות ולא זיהינו אותה שם, ואני איבדתי תקווה, ואז חבר של הבת הקטנה שלי לקח את הסרטון והאט אותו, ופתאום ראינו את הראש של דניאלה, עם הקוקו. הושיבו אותה על רצפת הג'יפ שם, זיהינו את החולצה שהיא לבשה".
"עשו לנו תרגיל מלוכלך", אומרת אורלי גלבוע, אמה של דניאלה בת ה–19 שנחטפה, "להביא את המשפחה הזו שתגיד את מה שהיא אמרה. ביבי השתמש בהמון סיסמאות, אמר שאחת המטרות היא להחזיר את השבויים – אני הייתי דופקת על השולחן ודורשת שזו תהיה המטרה הראשונה, לא 'אחת המטרות'"
חלפו עוד ימים ללא שום מידע נוסף. ברביעי בבוקר דפקו שני קצינים בדלת דירת המשפחה בפתח-תקווה. "ראיתי אותם בעינית והלב שלי צנח לתחתונים, פתחתי את הדלת ואמרתי מיד: 'רק תגידי לי שהיא לא מתה', והקצינה אומרת לי 'בואי תשבי', ואני: 'רק תגידי לי שהיא לא מתה', והיא 'בואי, בואי נדבר', ורק הדרך מהדלת לספה נראתה לי כמו נצח. התיישבתי, והיא הקריאה לי מדף שדניאלה 'נעדרת'. מינו לי אשת קשר לצבא, וחוץ מלהתקשר אליי כל יום-יומיים, אין לה שום מידע חדש".
עכשיו היא כאן. מדברת עם צוותי תקשורת מהעולם. מציגה את תמונתה של דניאלה. תוצאות המפגש עם נתניהו לא שימחו אותה. "עשו לנו תרגיל מלוכלך, להביא את המשפחה הזו שתגיד את מה שהיא אמרה. וזה המסר שאחר כך לשכת ראש הממשלה יוצאת איתו? וביבי השתמש בהמון סיסמאות, אמר שאחת המטרות היא להחזיר את השבויים – אני הייתי דופקת על השולחן ודורשת שזו תהיה המטרה הראשונה, לא 'אחת המטרות'".
אין לה מנוח ומנוחה, אז היא פשוט כאן. בני משפחות נוספים מגיעים מדי פעם, כל אחד ותחושותיו. לפחות כאן, כשהכול מסביב נמרץ ופעיל כל כך, יש איזו תחושת עשייה, דחיפות, חירום; הכול טוב יותר מלשבת בבית ולחכות לטלפון שלא מצלצל. ומשהו מהרוח הישראלית הגדולה שהתעוררה מתרדמת בעקבות המלחמה – משהו יזמי וארגוני ותכליתי והישגי, ובו-זמנית משתף פעולה ואלטרואיסטי וחברי בדרך שרק ישראלים יודעים – נוכח כאן באופן שאין דרך שלא להרגיש בו מיד. זה מקום טוב להיות בו בתוך המקום הנורא שבו נמצאות המשפחות. זה "מקום של תשוקה", כמו שתגדיר מירב לשם גונן, "מקום של הבנה. אחרי תקופה קשוחה פה בישראל, יש פה הזדמנות להחזיר אותנו למקום שפעם היינו בו, למלוכדות בינינו".
אבל מעבר למילים היפות, המאבק הגדול עוד מחכה, והכאב לא הולך לשום מקום. למחרת מגיעים למטה בני גנץ וגדי איזנקוט כדי לפגוש את נציגי המשפחות. הם מסרבים למסור משהו לתקשורת ביציאה, אבל אחד הנוכחים בפגישה - שנמשכת שעה וחצי - אומר לי: "הם היו מאוד אמפטיים אבל הפרצופים שלהם היו עגומים כמו הפרצופים שלנו".
לילה קודם, חמאס שיחרר את סרטון החטופה מייה שם בעלת האזרחות הצרפתית, ואותת שגם אם יש על מה לדבר, ההתנהלות מולו עומדת להיות סיוט ניהולי והסברתי. לצורך המאבק המתקרב, המטה הקים "צוות הפללה" שאוסף את כל סרטוני וצילומי הזוועות לקראת הקמפיין התקשורתי הבינלאומי והדרישה להביא את כל המעורבים במימון וגיבוי הפעולה החמאסית לבית הדין הבינלאומי בהאג. "וברגע שתהיה עסקה על השולחן, יתחילו כל הבעד ונגד, ושם יהיה רגע המבחן הגדול של מנופי הלחץ, ואנחנו מכינים את התשתית", אומר רונן צור, מייסדו השלישי של המטה.
ורגע האמת הרי עוד יגיע. הוא מוכרח להגיע. בינתיים זה עדיין זמן ההסברה והתקשורת, ובחצי השני של השבוע הם מקימים בשדרות שאול המלך בתל-אביב ביתן לכל משפחת חטופים כדי ליצור את "כפר החטופים", שידגים לעולם, ממעוף הרחפן, את סדר הגודל שבו מדובר.
אין לדעת מה יביא איתו השבוע הבא, וזה שאחריו, אבל זלמנוביץ מצידו ערוך לתפעל את המטה לפרק זמן ממושך: "מימנתי ואני עדיין מממן את זה באופן מלא, וזה יחזיק כמה שצריך ויעלה כמה שיעלה – אין מחיר לכמה שווה ילד". וחיים רובינשטיין רוצה להאמין שזה ייגמר, וייגמר טוב. "הייתה לי שיחה אתמול בשלוש בלילה עם דודה של אחת החטופות, והיא לא הפסיקה להודות לי. אמרתי לה: התודה שלי תהיה שהבת שלכם תחזור בריאה ושלמה ונרים צ'ייסר. זו כל הבקשה שלי, שכל החטופים יחזרו ושנרים יחד צ'ייסר. אפשר?"
