מתוך המכונית, תוך שהיא דוהרת לקריה מביתה שבראש־העין על 160 קמ"ש, הרימה סא״ל ה׳ את כל כוחות היבשה בסדיר ובמילואים על הרגליים והתניעה את מה שתוך שעות יקבל שם - מלחמה. הטלפון הבלתי צפוי מהבור תפס את ראש ענף תעסוקה מבצעית, בדיוק כשארזה לקראת טיסה במשלחת צבאית לחו"ל. 23 דקות אחר כך היא כבר הייתה במרכז העצבים של חרבות ברזל. ״תוך כדי נסיעה אני מפעילה את כל הכוחות שאני מחזיקה בכוננות, כל הגדודים והבה"דים, לרדת דרומה״, היא משחזרת; ״אני מגיעה לחטיבת המבצעים, ומהר מאוד מוצאת את עצמי לוחצת על הכפתור שמכריז על המעבר משגרה לחירום. וברגע שאנחנו הופכים לחירום, אני פותחת חמ"ל שלם, מגיעים נציגים מכל הפיקודים והזרועות, מכל החיילות, מכלול שהתפקיד שלו הוא לגייס את כל המילואים, לראות שהם מקבלים את הציוד והתחמושת והתפקיד שלי הוא להגיד להם לאן כל אחד הולך.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
"זה קרה מהר מאוד, אבל היה איזה רגע שאני קולטת, שאוקיי, עוד לא היה מכלול כזה שיצא במשמרת שלי. זה קרה בשבת בצהריים, כשהייתה לי שנייה לעשות פיפי ואני יוצאת מהשירותים ואומרת לעצמי, ׳אלוהים ישמור, אין מרווח טעות׳. הרגשתי את כל המשקל שיש עליי. ותוסיפי לזה שיש גם פרצופים מאחורי הכוחות. אני מקצה את חטיבת הצנחנים, ומח״ט הצנחנים הוא החבר הכי טוב שלי; מקפיצה את היחידה של בעלי וחושבת מיד מה עושים עם הילדים, יש לי חמישה - בני 16, 14, 12, שש ושלוש - ואז רואה ממנו הודעה שהוא כבר הכין תיק ויוצא והילדים אצל אמא שלי, וזהו".
דיברת איתם?
"בקושי. אין לי בכלל זמן, הוא הרגיע אותי שהם בסדר. הייתי חייבת לעשות את הניתוק הזה, אני עושה אותו כל יום, שעה־שעה. אני הרי מכירה את כל המח"טים וכל המג״דים, חלקם חברים שלי, מכירה חברות שלי שהבעלים שלהן בגדודים מסוימים ומשתדלת לא לחשוב על זה. כל מה שעניין אותי זה שכמה שיותר כוחות למרחב עוטף עזה".
מתי דיברת עם הילדים?
"בפעם הראשונה רק ביום שני, יומיים אחרי שפרצה המלחמה. וגם אז, רק עם הבן הגדול שלי. בחמישי עליתי בפעם הראשונה לשתי דקות מהבור, לעשות איתם שיחת וידיאו. לבן שלי היה יום הולדת בשישי ודיברתי איתו, אחת החברות שלי דאגה לשלוח לו עוגה ובלונים״.
סא"ל ה': "היה רגע בשבת בצהריים שהייתה לי שנייה לעשות פיפי, ואני יוצאת מהשירותים ואומרת לעצמי, 'אלוהים ישמור, אין כאן מרווח טעות'. יש גם פרצופים מאחורי הכוחות. אני מקפיצה את היחידה של בעלי וחושבת על הילדים, יש לי חמישה - ואז רואה ממנו הודעה שהוא יוצא והם אצל אמא שלי"
סא"ל ה' היא לא האישה היחידה בבור. ״בסוף זה המכלול שמזיז את הצבא, מרכז העצבים שמפעיל את כל האירוע, ויש כאן 95 אחוז נשים. נשים מנהלות אותו במשמרות ביד רמה, חלקן אמהות, נשואות טריות, צעירות אחרי סדיר. נשים מדהימות. לוחמות אחת־אחת, על אף שאנחנו בפלורסנטים ולא בשטח״.
מה היתרון של נשים בתפקיד כזה?
״בכל רגע נתון אני מקבלת עשרות טלפונים, מחליטה לאן כל מחלקה הולכת, איזה אמצעי מיוחד יגיע לאיזו יחידה. לפני שעה הייתי במשרד שלי ועומד איש מילואים מבוגר, רואה את העומס עליי וכשאני לוקחת שלוק מבקבוק מים אומר לי: ׳אני לא יודע איך את עושה את זה׳. וקולגה שלי עונה: ׳פשוט מאוד - רק נשים יכולות לעשות כל כך הרבה משימות במקביל׳. אני חושבת שאין על זה עוררין. יש דברים שאנחנו פשוט יותר טובות בהן. השיח שהיה כאן על היכולת של נשים בצבא, על השילוב שלהן ביחידות כאלה ואחרות - הוא שיח ריק בעיניי״.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
היא עדיין עמוק בתוך האירוע. לא מרשה לעצמה לעצור. ״לפנות בוקר, בין ארבע וחצי לחמש וחצי, כשיש לי רגע לשים את הראש על הכיסא - שם אני עם המחשבות. אני שמחה מאוד שאני עמוסה, כי זה לא נתפס. משתדלת להיות מאוד חדורת משימה ולהתעסק עכשיו רק במה שצריך. יש לי ילדים מדהימים שמבינים את זה, פעם ביום שולחים לי הודעת 'לילה טוב' ושהם אוהבים אותי. אני לא האמא שמצליחה להיות באסיפות הורים ובחוגים, הייתה פעם אחת ממש קשה, כשהייתי צריכה לעזוב את ערב בנות־המצווה בבית הספר, ובעודי בוכה בדרך בעלי אמר לי - ׳הילדים שלך יודעים שאת הולכת לעשות משהו טוב למדינה׳. אני מקווה שהוא צודק, אבל עכשיו אני צריכה להיות פה״.
באותו בוקר שבת ארור הייתה שם גם סמלת אביב, לוחמת סנפיר שהוקפצה יחד עם חבריה בזירה הדרומית של זרוע הים בבסיס אשדוד, ופתחה באש לעבר המחבלים כשהייתה על הצרעה בים. ״בשבת תפסנו כוננות בבסיס כשלפתע, מוקדם בבוקר, התעוררנו מהתרעות בלתי פוסקות של צבע אדום", היא מספרת. "דקות ספורות לאחר מכן הקפיצו אותנו לים. כשיצאנו, ראינו מספר סירות מחבלים שמנסות לחדור לשטח ישראל ולהגיע לחוף זיקים. כלי הביטחון השוטף של חיל הים הספיקו לפגוע בסירות העוינות, אבל במקביל, כשהן עלו באש, הבחנו במחבלים שנמלטים מתוכן ומנסים לשחות לחופי ישראל".
מלחיץ.
"מהר מאוד הבנו שמדובר באירוע שונה לחלוטין מכל מה שחווינו עד כה. דבר אחד היה מאוד ברור לכולנו - אנחנו נלחמים כדי להגן על האזרחים במדינה. בלי להסס, וכמעט על אוטומט, ירינו לעבר המחבלים בים וחיסלנו את מרביתם. מיד אחר כך המשכנו למחבלים שהגיעו לקו החוף וסיכלנו גם אותם. ביטחון תושבי ישראל עמד לנגד עינינו כל זמן הלחימה. רק כשחזרנו לחוף פתחנו את הטלפונים והבנו מה קרה במקביל במדינה״.
מה את מרגישה תוך כדי, אחרי?
"תחושת הסיפוק בסיכול אירועים מהסוג הזה היא בלתי ניתנת לתיאור. אני מודה על הזכות שניתנה לי להיות חלק מכוחות הביטחון ולתרום למדינה שלי, לבית שלי. תמיד ידעתי שאני בתפקיד משמעותי, אבל הפעילות שלנו במהלך הלחימה רק חידדה לי את זה יותר״.
ואיך את רואה את המלחמה הזו כלוחמת, כאישה?
״יחידת סנפיר היא יחידה קרבית מעורבת. בסוף אין כאן עניין של אישה או גבר, כולנו עושים את אותה עבודה והציפייה מכל אחד ואחת מאיתנו זהה. אבל זה לא הזמן לסכם, אנחנו עדיין בלחימה, עם אש בעיניים, מנסים למנוע ניסיונות חדירת גורמים עוינים למדינה״.
סמלת אביב: "כשהסירות עלו באש, הבחנו במחבלים שנמלטים מתוכן ומנסים לשחות לחופי ישראל. בלי להסס וכמעט על אוטומט, ירינו לים וחיסלנו את מרביתם. המשכנו למחבלים שהגיעו לקו החוף וסיכלנו גם אותם. רק כשחזרנו לחוף, פתחנו את הטלפונים והבנו מה קרה במקביל במדינה"
עם האש הזו בעיניים ראתה סמלת תנייה רכטמן ממוצב יפתח בגבול עזה את התמונות הראשונות של חדירת הגורמים העוינים האלה, בזמן אמת. ״בשש וחצי בבוקר בשבת מתחיל מטח כבד מאוד, אני בחמ״ל עם חמש חיילות, מתחילה לראות הרבה אנשים על הגדר בעוד ועוד מוקדים", היא מספרת. "מחבלים עם רכבים, טילים, טילי כתף, נשקים. אני הולכת לקשר ומכריזה 'אירוע מורכב', שזו בעצם פשיטה. מקפיצה את כל הכוחות, ובמקביל במגורים יש לי 20 חיילות ושתי מפקדות ואני מתקשרת לבדוק שכולן מגיעות למרחב מוגן.
"בהתחלה אני עוד לא מבינה שהולכים להגיע אלינו. בגלל שהמיגונית יחסית פתוחה, הודעתי לחיילות לעבור לממ"ד סגור ולהיות בשקט. במקביל אמרתי לכמה קצינים בחמ"ל תצפיתניות ובאגף המבצעים שייצאו החוצה להגן על הפתחים. הרבה דברים אני לא זוכרת עכשיו, חלק מהזיכרון נמחק לי. בעיקר אני זוכרת שהיה לי קר נורא, ממש רעד בגוף. באיזשהו שלב הבנו שחדרו למוצב. רוב המחבלים חוסלו בש״ג, חלק חוסלו מחוץ לחמ"ל. נהרגו לנו כאן שישה חברים, חלקם בקרב בש״ג, גיבורים. החיילות שלי כולן ניצלו בנס אחרי כמה שעות במיגונית, ואחר כך רצו לחמ״ל והיו איתי. הגיעו לשם גם פצועים, והחיילות שלי דאגו להם״.
איך מתפקדים בסיטואציה כזאת?
"זה היה אוטומטי. כשהרגשתי צמרמורת, רעד, חוסר אונים, אמרתי לעצמי שאין לזה זמן עכשיו, שיש לי עבודה. במקביל, אמרתי לבנות שהכל בסדר, שהן גיבורות, חיבקתי אותן. תוך כדי עשיתי טלפונים, ניסיתי להקפיץ כוחות אוויר, תמונת המצב לא הייתה ברורה.
"אני שואלת את עצמי כל הזמן אם הייתי יכולה לעשות יותר, אם הייתי יכולה להרוג כמה מחבלים, יש לי הרבה מחשבות של מצפון. בסוף הבנתי שעשיתי את הכי טוב שלי. המוצב שלנו לא נכבש, זה נס מטורף, רק עכשיו מתחדד לי עד כמה יכול היה להיות אחרת. יש לי הרבה על מה להודות, לאלוהים, ליקום, איך שלא תרצו לקרוא לזה. אמרתי לבנות שאיתי - יש בינינו ברית עכשיו, אחוות נפש. ראינו את אותם מראות, חווינו את אותן תחושות, נהיה האחת בשביל השנייה גם כשיגיעו הזיכרונות ויישפכו הגלים של הטראומה והכאב, נעבד את זה יחד. זר לא יבין את זה, לא משנה כמה נספר".
גם סגן אריאל, קמב״צית בנח״ל, הייתה בחמ״ל בכרם שלום בשבת בבוקר. כשהתחיל המטח תפסו היא וצוות הסמב״ציות שלה פיקוד והתריעו בפני הכוחות והיישובים על החדירות. בהיתקלות הראשונית עם המחבלים ספג גדוד סיירת נח"ל אבידות קשות ומפקדיו נהרגו. יחד עם צוות הסמב״ציות שהיו נצורות במוצב, היא ניהלה את אירוע החדירה לכרם שלום בעזרת חמ״ל מאולתר, שפתחו מפקדים נוספים בביתה של אחת הקצינות. כרם שלום הוא אחד המוצבים הראשונים שיוצבו ושוחררו. את ניהול הלחימה, שכללה הכוונת כוחות ואפילו הפעלת אש, תיפעלה סגן אריאל תחת ירי בלתי פוסק ובזמן טיפול בפצועים בבסיס.
״הגעתי לחמ"ל להערכת מצב ב־5:30 בבוקר, יום שגרתי, לפני שהכל התחיל. שעה אחר כך נחת מבול של ירי ארטילרי לגזרה. התחלנו לנהל את האירועים, הסמב"ציות ואני. אני מדווחת ליישובים ולרבש״צים, שנכנסים כולם למרחבים מוגנים, בודקות שכל החיילים נמצאים, שאף אחד לא חסר. זה היה הצעד הראשון. ואז, אחרי כמה שניות, אנחנו רואות בעיניים כמות אדירה של אנשים נוהרים לגדר בכל אמצעי אפשרי, שופלים, אופנועים - והגדר נופלת. יש הכרזה על אירוע מורכב, ואני מנהלת אותו, עולה בקשר מול הכוחות״.
מה עובר עלייך באותם רגעים?
״אני חושבת שלא הבנו בכלל את הסיטואציה, לא האמנו שדבר בסדר גודל כזה יכול לקרות. היינו נורא מופתעות שזה האירוע שפוגש אותנו, אבל תיפעלנו אותו. מהר מאוד הסמג״ד שלנו נפל, ואנחנו מכריזים ליישובים שיש אצלם חדירה. שאסור לצאת מהבתים. מנסים להתריע איפה יש מחבלים כדי לעדכן את הכוחות. ואז התחילו לחדור המחבלים למוצב, משהו כמו 20. ראינו אותם דרך הש״ג והוצאנו את כיתת הכוננות בסד״כ יותר גבוה.
"תוך כדי שאנחנו מתפעלות את החמ"ל, המחבלים מנסים לפרוץ. העפנו ארון על הרצפה, שמנו שני נשקים לכיוון הדלת והמשכנו. איבדנו הרבה אנשים ביחידה, את הקודקודים, מ״פ, סמג״ד, אבל הצלחנו להשיג שליטה על המוצב. אנשים עשו את תפקידם בצורה מעולה. ותוך כדי, מגיעים הטלפונים מהיישובים שמבקשים עזרה. מתחננים, בסיטואציות מאוד קשות. הבנתי שזה המקום שלי, עם החיילות, לקחת פיקוד, כי אין אף אחד אחר במקומנו - זה מה שגרם לי לא לאבד את זה. כמה שהסיטואציה הייתה קשה, לא נתנו לזה להוציא אותנו מפוקוס. היה קשה, היה מאתגר, אבל זה לא גרם לי לעזוב את הקשר".
היה שלב שבו חששת לחייך?
״כן. שמענו יריות ופיצוצים מחוץ לחמ"ל והיינו בטוחות שמישהו תכף נכנס. אבל לא התעסקתי בפחד, רק במטרה שלנו ובמשימה. ידענו לקחת את עצמנו בידיים ולתת בראש. זו סיטואציה לא פשוטה לנו ולמדינה, אבל אנחנו עם הפנים קדימה. המפקדים שלנו, שנפלו, נתנו לנו המון כלים להמשך וגם בזכותם השתלטנו על החמ״ל. אנחנו שמחות להיות חלק ממערך הביטחון. להיות אישה שעושה את זה - זו גאווה״.
סרן מירי: "אנחנו סורקים את השטח ורואים המון גופות, המון ציוד מפוזר של הצעירים מהמסיבה. שדה מלחמה. רכבים פתוחים של אנשים שברחו על חייהם. רכבים שחטפו אר-פי-ג'י. אחר כך פינינו את מגן תחת אש כבדה והוצאנו מהקיבוץ 160 תושבים. זה היה אירוע מכונן"
סרן מירי, מ"פ בחטיבת החילוץ, לא היססה ושעטה עם הכוחות שסרקו ופינו את הגופות מאתר המסיבה בקיבוץ רעים תחת אש כבדה. בהמשך, לקחה חלק גם בפינוי 160 תושבים מהיישוב מגן, תחת אש. ״האירוע המורכב הזה פוגש אותי בנופש מבצעי עם בן זוגי, קצין בגדוד 50", היא אומרת. "אנחנו קמים לבוקר של תופת, אני רואה את התכתובות בחמ״ל, והמג"ד שלי אומר לי, ׳מרים, את טסה עכשיו לבאר־שבע לתפוס כוננות, יש חשש למחבלים׳. עדיין לא הבינו שיש מסיבה גדולה ברעים. בדרך, הכל נראה כמו שדה קרב. מחזות זוועה, טילים, יירוטים, כאוס, אנשים מבוהלים בצד הכביש, ואני עוצרת בשול ומתדרכת את האזרחים שרואים כומתה כתומה ומחפשים הכוונה.
"אני מגיעה לבאר־שבע לשטח היערכות ומתחילים לזרום אליי המון אוטובוסים של חבר'ה מהמסיבה. ואז גם פוגשים אותי גם אירועים אישיים. אני גרה עם בן זוגי במפלסים, בעוטף, ותוך כדי לחימה שומעת שיש שם בשטח מחבלים, ורואה התכתבות בקיבוץ שמדברים על חשש לחדירה. לקחתי את הרכב שלי ונסעתי דרומה, לזיקים, רציתי שזה יפגוש אותי ולא את האזרח. הרגשתי שזה העיתוי שלי לתת את מה שהתחייבתי לו - להגן על מדינת ישראל ותושביה.
10 צפייה בגלריה
''הצלחנו להוציא מהקיבוץ 160 תושבים שפשוט חיכו שיצילו אותם''. סרן מירי, מ"פ בחטיבת החילוץ
(צילום: דובר צה"ל)
"במקביל אני מקבלת הודעות מחיילים שלי שחדרו מחבלים לבסיס זיקים, ששם הגדוד שלי תופס הגנה. כל זה במהלך שעה וחצי של נסיעה. ואני שומעת שמועות שהסמ"פ נהרג, אחרי שנלחם כמו אריה, ואומרת: ׳חבר׳ה, אל תבלבלו לי את המוח, אני לא מתעסקת בזה כרגע׳, מנתקת טלפונים וחותרת למגע קדימה.
"תוך כדי הנסיעה לזיקים, חבר גם מספר לי שהוא נתקל במחבלים, שולח לי מיקומים בזמן אמת, ואני מכווינה לשם כוחות. אתמול בישרו לי שהוא ניצל בזכות ההכוונה הזו.
"ביום השני ללחימה נסעתי עם המג"ד לרעים ולבארי, לאכן טלפונים ולמצוא סימני חיים. אנחנו סורקים תוך כדי אש מאוד כבדה המון גופות, המון אנשים שרופים, המון ציוד מפוזר של הצעירים שהיו ברכבים. שדה מלחמה. את רואה רכבים פתוחים של אנשים שברחו על חייהם. רואה ראשים ערופים של אזרחים. המון. רכבים שחטפו אר־פי־ג’י. כמו בסרט, ותוך כדי שומעת ירי במרחב. מצאנו את עצמנו מפנים את מגן תחת אש כבדה מאוד, הצלחנו להוציא מהקיבוץ 160 תושבים שפשוט חיכו שיצילו אותם. זה אירוע מכונן.
"כשכל זה קורה, אני מבינה גם שאיבדתי שבעה חברים יקרים לי, שנלחמו בשיניים בזיקים. התקילו אותנו, אבל במלחמה לא שואלים שאלות, צריך להתרכז בלנצח את האירוע".
מצליחה לעשות את ההפרדה?
"בינתיים אני מדחיקה את האובדן כדי להתרכז במשימה. תוך כדי הלחימה גם כתבתי את ההספד לסמ״פ שלי, והמשכתי להסתער עם ברק בעיניים. אסור לנו לשקוע בשכול״.
ישנת מאז 7 באוקטובר?
"לא. היום (שלישי ‑ ר"א) הצלחתי לישון חצי שעה. אנחנו עדיין בדריכות לכל אירוע. מצאתי את עצמי במערכה הזו עם מתח מבצעי ואדרנלין מאוד גבוה. אני יכולה לומר שפחד וחשש לא היו בין התחושות שעברו עליי. גם כשיצאתי מהחפ״ק שלי, עם נשק שלוף וכדור בקנה, כל מה שישב לי בראש זה להגן על הבית. 40 אחוז מהפלוגה שלי אלו נשים. המערכה הזו הוכיחה שלוחמות בצבא הן קריטיות להצלחה ולעמידה במשימה. יש איתי בחפ"ק לוחמות מצוינות שהיו לצידי לאורך כל המלחמה, כשהן נוסעות בציר שמאוים באר־פי־ג’י. כולן חתרו למגע ולא ראו כלום מול העיניים - רק לנצח.
"צריך לדבר גם על אינטליגנציה רגשית. את רואה איך את, כאישה, יודעת לדבר עם אזרחים ולהרגיע אותם, להגיד להם ׳הכל יהיה בסדר׳. אני מרגישה שאנחנו עושות פה משהו גדול. הנשים בחזית, במפגש אל מול מחבלים, באזורים מאוימים. האם אני זקופת קומה? כן. האם הוכחנו את כל מה שדיברו בהקשר של נשים ולוחמה? חד־משמעית. בן הזוג שלי נמצא במקום שאני לא יודעת איפה הוא ומעדיפה לא לדעת מה הוא, אבל האמונה ששנינו עושים דברים משמעותיים לטובת הביטחון - עושה אותי מאושרת. עם ישראל ידע זוועות בהיסטוריה, נעבור גם את התופת הזו״.
סמלת נעה, מ״כית פרמדיקים, פגשה את התופת כשהוקפצה בשבת לתת מענה רפואי דחוף לכוחות הקומנדו במחנה אורים. למחרת נקראה לסייע לפצועים בבארי, תחת אש מחבלים, וכשהיישוב עדיין בשליטת חמאס. ״כשהתקשר אליי הקצין האחראי בשבת בבוקר, הבנתי שלא מדובר בכמה נפילות בעוטף אלא על משהו קצת יותר גדול. אירגנתי תיק והמפקדים באו לאסוף אותנו ברכבים שלהם כדי שנגיע בבטחה", היא נזכרת. "מגיעים לעיר הבה"דים, מעמיסים ציוד על אמבולנסים ומקבלים הנחיה לצאת למחנה אורים. לא הבנו מה המתאר שאנחנו הולכים לפגוש, רק כשהגעתי לנקודה הבנתי שאין מספיק כלי פינוי, שאני צריכה לקחת שני פצועים באמבולנס. הייתי צריכה לנהל את זה, להעלות דיווח אם אני צריכה מסוק, להודיע לבית חולים מי מגיע. טיפלנו בחיילים, בעצירת דימומים בעקבות ירי, כשתוך כדי הנסיעה לסורוקה היה חשוב לוודא שהם לא מאבדים דם ולתת גם טיפול נפשי, לספק להם ביטחון. ואז אחרי הפינוי מנקים את האמבולנס וחוזרים לאורים.
"למחרת בבוקר הגענו לכניסה לבארי, שהיו בו עדיין אירועי ירי ומחבלים. העמדנו שם כמעט עשר עמדות של אלונקה ומטפל בכיר. התעסקנו בעיקר בעצירת דימומים, בדימומים פנימיים. טיפלנו בלוחמים, כי הם היו היחידים שנשארו ביישוב וניסו לנטרל את המחבלים שהסתובבו שם. טיפלנו כשאנחנו מוגנים עם נשק, שכפ"ץ, קסדה".
לא פחדת?
"מה שהעסיק אותי היה בעיקר לדאוג לצוות שלי, חובשים שבפעם ראשונה ראו פצועים. הרגשתי אחריות לסיטואציה לא פשוטה. ולא הייתי האישה היחידה; קצינת רפואה של כפיר הייתה חלק מניהול האירוע, בצוות איתי הייתה חובשת, בצוות מקביל היו שתי חובשות, פרמדיקית ועוד רופאה. אנחנו יכולות לעשות הכל, למרות מה שיש לאנשים להגיד. לפעמים, כשאת בצוות של הרבה גברים, כן צריך להיות יותר בוסית ולהגיד ׳הקשבה אליי׳, אבל בצה״ל זה כבר חד־משמעית מאוד מוטמע. דאגו להחדיר בנו שכל יום אנחנו שוברות שיא. שאחרי המאה אחוז שלי היום, מחר יש רף חדש״.
אורנה ברביבאי, האלופה הראשונה בצה״ל ומי שנלחמה במהלך השירות ואחר כך בכנסת לשילוב שוויוני של נשים בצבא, לא מופתעת שבמלחמה הזו, נשים נמצאות בתפקידי מפתח ומנהלות את הקרב בנחישות ובמקצועיות שלא נופלות מאלה של חבריהם לנשק. ״כאלופה במילואים שמלווה היום את נתיב העשרה במסגרת הפרויקט של הצמדת אלופים ליישובים, אני מסתובבת בשטח ופוגשת אותן״, היא מספרת. ״בשבת ראיתי את הפעילות של נשים בחוליות של עוקץ. שאלתי אותן, ׳אתן עושות פעילות שונה מגברים?׳ והן אמרו, ׳לא, אפילו יותר׳. ואת רואה את הטנקיסטיות, הקמב״ציות, התצפיתניות, הקמ״ניות - בכל מקום, לצד נשות מילואים שמגיעות ומתייצבות.
"צריך להגיד, הצבא היה איטי יחסית להפנים את התרומה של נשים ללחימה. לפני יותר מעשור אלוף יהודה שגב דרש, כראש אכ"א, לפתוח 100 אחוז מהמקצועות לנשים. שאין סיבה להבחנה מגדרית. ומיסמסו ומרחו ולא נתנו מספיק כלים לפיילוט. טענו שיש משקלים שלא מתאימים לנשים וכו׳. אני יכולה לספר לך שבזמנו התקשרתי לעמירם לוין (אלוף במילואים, לשעבר מפקד פיקוד צפון). זכרתי אותו כאיש צנום שהיה מפקד נועז בסיירת מטכ״ל. אמרתי לו, ׳אפשר שאלה אישית? מה היו הגובה והמשקל שלך כשהתגייסת?׳ והוא ענה, ׳הייתי פחות מ־60 קילו ולמטה מ־1.66 מ''. עשיתי דיון נגד הצבא בעניין הזה ואמרתי, תפתחו! יש נשים מצוינות, הן רוצות!״
והנה, המציאות מוכיחה שנשים הן חלק בלתי נפרד מהלחימה.
״בדיוק. בסוף המציאות בשטח תקבע, אי־אפשר לקחת את העניין הזה אחורה״.
את חושבת שזה ישנה את פני החברה האזרחית? כלומר יותר נשים בתפקידי מפתח, בדירקטוריונים, בכנסת?
״תראי, בממשלה העגומה שיש לנו, שבה אין כמעט נשים וגם אלה שקיימות לא ממש מעוררות השראה, הלוואי שהמנהיגות הנשית בצבא תהיה הבשורה. שנגיע למצב שהיכולות המצוינות שלהן ישתקפו בשולחנות קבלת האחריות וההחלטות. את הנשים האלה צריך להצמיח - ולתת להן לנהל את המדינה״.
מפקח שרון כהן, מפקדת צוות ביחידת "צבר" במג"ב, מסכמת יממה וחצי של לחימה בלתי פוסקת בגזרות המדממות בדרום
בשבת 7 באוקטובר צילצל השעון המעורר של מפקח שרון כהן בשעה ארבע לפנות בוקר, והקפיץ אותה מהמיטה בפרדס חנה למשמרת בירושלים. תגבור כוחות במשימת בט"ש (ביטחון שוטף) בעיר העתיקה.
מפקח כהן, בת 23, מפקדת על צוות לוחמים ביחידת "צבר", בחטיבה הטקטית של מג"ב. זו שאנשיה מתמחים באירועי טרור, הפרות סדר חריגות וסיוע בלחימה בפשיעה חמורה. כהן לא שיערה שהמשמרת שהחלה בשבע בבוקר בבירה, בליווי מתפללים החובטים בערבות, תסתיים רק כעבור 30 שעות, אחרי דילוג בין זירות הלחימה המדממות ביותר בדרום, בהיתקלויות עם מחבלים וב־14 חיסולים, מתוכם חמישה שביצעה בעצמה.
גם היום, יותר משבוע לאחר פרוץ המלחמה, היא מתקשה לקלוט את האירוע המתגלגל. "עד עכשיו לא עיכלתי כל מה שקרה, אבל כקצינה אני צריכה לשדר ללוחמים שלי שהכל בשליטה", היא אומרת באיפוק, "בטח כל עוד יש מלחמה".
מתי הגעתם לדרום, בעצם?
"בסביבות 7:30 בבוקר הגיעו הדיווחים על חדירות מחבלים, ואז הקפיצו אותנו מירושלים. היינו הכוח הפעיל המיידי בשטח. 25 לוחמים שמוכנים עם כל הציוד. באותו יום שימשתי כסגנית של מפקד יחידת צבר רפ"ק שמואל דומן, שהוביל את הלחימה. קודם כל חברנו למפקד החטיבה באשקלון. התכנון היה להגיע למשטרת שדרות, שמחבלים השתלטו עליה".
אבל לוחמי צבר לא הגיעו ליעד. "כבר בצומת שדרות־שער הנגב שמענו ירי. כל המקום היה נגוע במחבלים. המפקד דומן יצא בחוליה הקדמית, ואני איבטחתי עם הצוות שלי מאחור. אחרי כמה דקות של לחימה הם הורידו שם מחבל, ואז חברתי אליו.
"בצומת שער הנגב נתקלנו בעוד שני מחבלים שהיו במיגונית, וחיסלנו אותם. התחלנו לסרוק את כל הרכבים בצידי הדרך. המראות היו קשים. הרבה גופות מוטלות, ירויות, על הקרקע. גילינו חייל שהסתתר ברכב וחילצנו עוד אזרחית. בשלב הזה, רצו אלינו משומקום שתי בחורות שברחו ממסיבת הטבע והכנסנו גם אותן לרכבים שלנו".
שרון והלוחמים ממשיכים לעבר שדרות, כשאז, היא מספרת, "אנחנו שומעים רעש בשיחים, לכיוון מסילת הרכבת, ומזהים מחבל עם קלאצ' (קלאצ'ניקוב). אני והצוות מבצעים עליו ירי מהיר ומחסלים אותו. ואז עוד מחבל מגיח מתוך השיחים, הוא כבר הספיק לפתוח את הנצרה של הרימון, כשהכוח של המפקד מחסל גם אותו. ממשיכים לצומת מפלסים כשיוצאים אלינו מהמטעים שני אנשים על אזרחי ומסמנים לנו לרדת אליהם.
"מיד חשדנו שהם מחבלים. כרזנו להם: 'תרימו ידיים, זאת משטרה', והם בתגובה מסתובבים וחוזרים למטעים. זאת הייתה מלכודת. הם רצו שניכנס לשם, כדי לירות בנו בפנים".
למה לא חיסלתם אותם?
"כי בדיוק עברו לידנו שני רכבים ממוגנים של הצבא והעברנו להם את האחריות לאירוע, כיוון שהרכבים שלנו לא היו ממוגנים. רק שהצבא לא חתר איתם למגע, ויומיים אחר כך יצאו משם שמונה מחבלים שהסתתרו במטעים".
לוחמי צבר מנסים בכל זאת להתקדם לכיוון שדרות, כשהם מבחינים בגבר בחולצה שחורה שרץ על פסי הרכבת. "בגלל החשש שזה מחבל, חזרנו משם לכיוון צומת שדרות, ואז שמענו שיש שם היתקלות. נסענו שוב לכיוון צומת שער הנגב, ואז יוצא פתאום לכביש חייל עם אקדח שלוף. הוא מספר שמחבל רדף אחריו, והוא הרג אותו והסתתר בשטח עד שראה אותנו. אחרי שווידאנו שהוא באמת חייל, חילצנו גם אותו.
"בצומת שדרות פתאום אנחנו שומעים מטחי אש וקולטים את המחבל עם החולצה השחורה, חמוש בקאלצ', בורח, אחרי שהרג אזרחים. הקלעי שלנו ראה אותו מרחוק בכוונת, והכוח שלנו חיסל אותו.
"המשכנו לקיבוץ ניר עם, שהמחבלים התבצרו בו במדגרה. כאן התפצלנו. המפקד וחלק מהכוח ניהלו לחימה מול המחבלים, ואני עליתי עם הצוות שלי לאחד הגגות, לאבטח. זיהיתי משם עוד כמה חמושים, שהסתתרו במטע. ניהלנו מולם לחימה קשה וגם חטפנו אר־פי־ג’י, שבמזל גדול חלף אותנו. אין לי מושג כמה מהמחבלים חוסלו, אבל אחד הלוחמים שלי נפצע".
הקרב הסתיים רק כשצה"ל נכנס לקיבוץ. "המשכנו הלאה, לבארי. באזור קיבוץ סעד חטפנו שלושה כדורים שפגעו ברכב, בנס לא היו לנו נפגעים. לא השבנו אש, כי הצבא היה פרוס שם וחששנו לפגוע חלילה בטעות בחיילים שלנו. ואז הייתה לנו עוד היתקלות בשטח פתוח. ירו לעברנו, וכשעצרנו זיהינו חמישה מחבלים חמושים וחיסלנו את כולם.
הסיוט לא תם. בין בארי לרעים הייתה עוד היתקלות. "זה שטח פתוח, מלא בשדות, והמחבלים באו לקראתנו על אופנוע. החזרנו להם בירי מסיבי וחיסלנו אותם".
הם הבחינו שאת אישה?
"לא נראה לי שהם הספיקו".
בבארי חברה היחידה לכוחות היס"מ, שניהלו את אירוע בני הערובה בחדר האוכל בקיבוץ. "איבטחנו את האזור מסביב, וכשהצבא תפס את הפיקוד, עזבנו. משם חזרנו לאזור צומת שדרות־שער הנגב וליווינו את אנשי זק"א, שאספו שם את הגופות לאורך הכביש, כי בכל מקום היו עדיין מחבלים".
רק ביום ראשון, בשעה 11:00 בבוקר, זכו לוחמי יחידת צבר למנוחה קצרה. "התרעננו כמה שעות בבית מלון וחזרנו לצומת שדרות. אנשים פעלו פה בצורה בלתי רגילה ויש הרבה אבידות. אצלי ביחידה יש כרגע לוחם פצוע ירי, ועוד שני לוחמים פצועים קל".
היא נולדה וגדלה בפרדס חנה. אביה עובד במפעל תרופות “שראל”, אמה סייעת במרפאת שיניים. ב־8102 גויסה כלוחמת למג”ב, יצאה לקורס קצינים וכבר שנתיים שהיא מפקדת צוות בצבר. גם אחיה הראל משרת בימ”ר מג”ב ובן זוגה מפקד צוות ביס”מ ירושלים. הדוד שלה, אח של אביה, היה שוטר ביס”מ אופנועים שנהרג בפעילות מבצעית.
איך החבר והמשפחה הגיבו כששמעו על הפעילות שלך בלחימה?
“כעסו שלא עניתי לטלפון והשתגעו מדאגה”.
בדיעבד, לא חששת לחייך?
"כשאת נמצאת בתוך אירוע, עם כל האדרנלין והאקשן, אין לך זמן לפחד. פשוט ממשיכים לפעול ולא עוצרים לחשוב".
איך את ישנה מאז בלילה?
"יש חלומות, אני כל הזמן בדריכות. מוכנה להקפצה. איך מתמודדים? יש לנו האחד את השני. זה מה שעוזר לנו להישאר מפוקסים".
