בלובי של מלון דיוויד בים המלח יושבים 400 חברי קיבוץ בארי. בקבוצות קטנות, מדברים בשקט. כל כך בשקט שאפשר לשמוע את פכפוך המים של המפל בקומה למטה, את נקישות הכפיות בפינת הקפה הסמוכה. אחת לכמה דקות מגיע עדכון רשמי: עוד שם של חברה או חברה, ילד או ילדה, שנרצחו בטבח בקיבוץ. זה לא מפתיע אף אחד, זה רק עניין פורמלי. מי שלא הופיע בחיים עד היום, הם כבר מבינים, כנראה לא יופיע לנצח.
בקיבוץ בארי יודעים כבר על 40 הרוגים, ועוד 70 נמצאים בהליך זיהוי. הם גם מעודכנים על לפחות עשרה חטופים. כל השאר, השורדים, התפנו למלון בים המלח שדואג לכל מחסורם, עד כמה שאפשר. פסיכולוגים עוברים בין הילדים וההורים הצעירים ומשוחחים איתם בלחש, מנסים לחלץ מהם עדות שתקל קצת על הנפש. לדבר, הכי חשוב זה לדבר, להוציא החוצה.
עם המפונים בים המלח
(צילום: אלכס גמבורג, דובר צה"ל)
אתמול פתחו פה גן ילדים מאולתר. ערימות של משחקי קופסה וחשיבה, שמסייעים לילדים להסיח את הדעת מהזוועות שעברו, אם זה בכלל אפשרי. הרבה מאוד תרומות זורמות למקום, בגדים, נעליים ועוד. מטפלים אלטרנטיביים, מתנדבים, פתחו מיטות מתקפלות ומעניקים לחברים טיפולים מרגיעים, מסאז'ים, דיקור, לחיצות.
במסדרון הרחב של המלון אני פוגש חברים טובים שלי, כמו משפחה עבורי, שלא ראיתי מאז אותו יום שחור. אלו חברים שהייתי פוגש בביקורים בבארי, בפסטיבל הכלניות "דרום אדום", במסיבות ובאירועים. אף פעם לא פגשתי אותם בפנים נפולות. אנשי בארי הם אנשים שמחים במהותם.
אני נתקל בשי ששרד עם ילדיו, ברן וייס שאיבד את הוריו, מתי ועמיר ז"ל. הוא עוד הספיק לדבר איתם לפני שנרצחו, אמו אמרה שהיא מפחדת. כשהוא מספר כיצד חולץ מהקיבוץ הנשימה נעצרת. אני פוגש את אלעד וענבר קידר ששרדו גם הם עם הילדים. אביו של אלעד נרצח, אמו עפרה עדיין מוגדרת נעדרת. פוגש את גולן, שנראה לי עייף מתמיד, מחבק אותו חזק. אין לי מה להגיד לו. רמי גולד, המכונה "רמבו, מופיע מולי. הוא קצת פצוע מרסיסי רימון שהושלך לעברו, אבל למרות זאת הוא מחייך.
כל תושב שנמצא כעת במלון מחזיק בנפשו סיפור גבורה, טרגדיה, דרמת חילוץ או מראות קשים. כשהם מתחילים לדבר הכל נשפך החוצה, ומכל מקום במלון עולים סיפורים על אותו בוקר נורא, 7 באוקטובר. לשאלה מה שלומך, כולם עונים אותו הדבר: אני חי, אני חיה.
"כל אחד פה איבד מישהו, אם זה בן משפחה או חבר קרוב", אמרה מיקה ברגלס (24), "אין דבר כזה שאף אחד כאן לא מכיר מישהו שנרצח. הכאב כאן הוא בלתי נתפס. אנחנו מנסים לאסוף את עצמנו מחדש, לבנות מחדש הכל, חושבים איך אנחנו חוזרים הביתה. ויש גם כעס, המון כעס. אני באופן אישי לא סומכת על אף אחד. לא על המדינה ולא הצבא. הופקרנו. אנחנו בבארי שילמנו מחיר כבד ביותר בהגנה על המדינה. אם לא היינו שם, הם היו מגיעים לכל מקום. מה שחשוב כרגע זה שיידעו שאנחנו לא נחזור הביתה כל עוד חמאס או כל ארגון אחר נמצא בעזה. זה או הם או אנחנו".
אלון פאוקר, היסטוריון במקצועו, הסביר כי "למעשה כל מי שנחלץ מהתופת נמצא כאן במלון ועוד כמה משפחות פזורות בבתי מלון אחרים. המלחמה הזאת שינתה אותנו לנצח. אבל אנחנו חזקים וחושבים על היום שאחרי, איך ממשיכים מכאן ואיך בונים את הבית מחדש". גם הוא, כמו מיקה, הבהיר: "אנחנו נקום ונבנה את עצמנו, אבל רק כאשר צה"ל ימגר את חמאס מהרצועה".
הילדים של ראומה, נער ונערה, נחטפו. בן זוגה דורון כהן, במקור מבארי וכיום מקיבוץ זיקים, סיפר: "אנחנו מרוסקים, אין לנו מידע. רק לחשוב על הילדים שם בשבי, זה בלתי נתפס. אנחנו לא ישנים בלילות".
במלון הקימו חברי בארי חמ"ל גדול שעונה על כל צורכי הקהילה. יש כאן גם ילדים יתומים, והקהילה עוטפת אותם ברגישות והמון אהבה. "לא חסר לנו כלום, מצד אחד, אבל מצד שני חסר לנו הכל", הוסיף דורון, "איבדנו חברים, איבדנו בני משפחה. שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה".
פורסם לראשונה: 00:00, 18.10.23
