שבת שעברה, שש וחצי בבוקר, אזעקה. איך התעוררת כל כך מהר ורצת לבדוק אם גם אני התעוררתי, וזירזת אותי לחדר המדרגות שלנו, בבניין. שנים שבקושי הצלחתי לקלף אותך מהמיטה בבוקר, וגם עכשיו, בימים הרגילים שהיו לנו, מאז שהשתחררת לפני שנה. התלבטתי אם ללכת לחדר כושר, ואז נשמעה עוד אזעקה. לא הסכמת שאצא מהבית. הייתי חייבת לשחרר קצת את המתח הזה, אבל האמת שגם קצת חששתי.
הצטערתי שלא נתתי לך את המכונית אתמול להסתפר. כל תמונות מלחמת יום כיפור עברו לי בראש בלופ מתמשך, הצעירים עם השיער הארוך והמסורבל. חלי, השכנה שלנו, הסכימה לספר אותך, אבל לא הסכימה לקבל תשלום. יצאה תספורת מושלמת, כמו של חייל טירון קצת אחרי הגיוס.
אכלנו ארוחת בוקר ביחד. אנחנו אף פעם לא אוכלים ארוחת בוקר בבוקר, ועוד ביחד. ביקשת סלט וחביתה משתי ביצים. וזהו. עברו שעתיים. צעדת בבית כמו אריה בכלוב: מתי כבר יקראו לך? לא יכולת לשאת את הידיעה שכל בני המשפחה כבר נקראו להתגייס ואתה עוד לא. אמרתי לך שקודם מזמינים את בעלי הנעליים השחורות ורק אחר כך את האדומות - ככה סיפרו לי לוחמי מלחמת יום כיפור מהקיבוץ שלי, בית השיטה. ואז אחר הצהריים הגיע הזימון גם עבורך. נראה שהוקל לך. עד שעת הכינוס העברת את הזמן באריזת התרמיל הענק.
שמחתי שאתה רוצה להתגייס ולהילחם, וכמו שאמרת: חייבים להכות בהם על מה שעשו לנו. אתה חייב לצאת לקרב בידיעה שאתה צודק, שיש בשביל מה. אבל בחדשות, זוועת אלוהים. אחותך ראתה שהדמעות שלי תכף שוטפות את כל הסלון והחליטה שסרט בנטפליקס ממש יעזור לי. בחרנו דרמה כזו קלילה, והיא הכינה אותה, כך שאני רק צריכה ללחוץ פליי.
הסעתי אותך לנקודת הכינוס. היה פקק נוראי של קילומטרים, אמרת שזה של כל המילואימניקים. חימם את הלב קצת. וכשסוף סוף הגיע תורנו לפנות שמאלה ברמזור, בחור עם אפוד זוהר כיוון אותנו להמשיך לאזור תעשיה בהמשך. הבסיס כבר התמלא במכוניות, הוא אמר, ומשם יהיה איסוף בשאטלים.
החיוך חזר אל פני כשפגשנו בחניון את הצוות שלך. חמודים. מיד צילמתי אתכם והעליתי לקבוצת הוואטסאפ של "הורי העורב", שנפתחה בדצמבר 2019. זיהיתי מיד את ד' שהגיע לישראל ללא משפחתו לשרת בצבא, ועם פרוץ המלחמה באוקראינה כל ההורים בצוות העורב התגייסו למאמץ להביא את הוריו ואחיו לישראל. ואיך הם מרגישים עכשיו, ההורים שלו, ממלחמה למלחמה. לא העזתי לשאול, גם לא לחשוב.
נפרדנו בחיבוק, ואמרת, וחזרת ואמרת, שאתה אוהב אותי. ואני רק ביקשתי שתחזור בשלום. ושאתה חייב לחזור בריא. חייב. כבר בבוקר זרקתי לך בטעות בקטנה, שאין מצב שאני... אם יקרה לך... מקווה שלא שמעת.
בבית, כבר היה מאוחר. הייתי עייפה. לא היתה קליטה בטלפון שלך. אז שלחתי לך וואטסאפ: "לילה טוב ילד שלי, אוהבת ורוצה לשמוע ממך מתי שתוכל".
הטלוויזיה בסלון נשארה על פליי.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.10.23
