"נכשלנו". זו המילה הראשונה שאומר תת-אלוף רומן גופמן, ממיטתו בבית החולים שמיר אסף הרופא בצריפין. ואז, באותה נשימה, הוא ממשיך: "נלחמנו כאריות והצלחנו לבלום. עכשיו נלך קדימה ונהרוג את כולם".
תא"ל גופמן, מפקד המרכז לאימוני יבשה (מל"י) בצאלים, הוא קצין צה"ל בדרגה הגבוהה ביותר שנפצע מאז פרוץ המלחמה. בריאיון ראשון מאז פציעתו, שחזר אתמול גופמן את אירועי השבת של שבע באוקטובר, שבה חדרו מחבלי חמאס ליישובי העוטף. "הייתי בבית, באשדוד", סיפר גופמן, "התעוררנו לרצף של אזעקות. הבנתי שמדובר ברצף חריג והתקשרתי לפיקוד דרום. מהשיחה איתם הבנתי שלא מדובר באיזושהי יוזמה שלנו, ושמדובר באירוע גדול. החלטתי לצאת מהבית ולהגיע לעזור באוגדת עזה. לבשתי את המדים, לקחתי את הנשק, אספתי את הנהג שלי ודהרנו לשם".
תוך כדי הנסיעה, כאשר איש במערכת הצבאית עדיין אינו מבין את היקף האירוע, המשיך גופמן לאסוף מידע. "מחבריי במשטרה הבנתי שיש חדירת מחבלים לשדרות", הוא משחזר, "אמרתי לעצמי 'אוקיי, ניסע לשם'. תחושת הבטן שלי אמרה לי לא לנסוע דרך צומת יד-מרדכי, הדרך הצפויה והרגילה, אלא מסביב, דרך ג'וליס וברור-חיל, וכך הגעתי".
גופמן ונהגו היו מהראשונים שהגיעו לשדרות. השעה הייתה 07:15 או 07:20. "מתוך תחקור של מתנדבי המשטרה שפגשתי בצמתים בדרך הבנתי שיש רכב לבן שנוסע ומתוכו יורים על אזרחים. הייתי בדילמה: האם לחזור לאחור, לארגן כוחות ולחזור לשדרות מוכן ללחימה, או להיכנס ולחפש את המחבלים? ואז קיבלתי הודעות לטלפון שיש כנראה חדירות בעוד כמה מקומות. הבנתי שבכל שנייה שהמחבלים בעיר הם רוצחים אזרחים, והחלטתי לא לחכות. ללכת קדימה.
"התחלנו להתקדם בתוך העיר, מצומת לצומת. חלק רגלית וחלק ברכבים. כוח קטן – אני וכמה מתנדבי משטרה שאספתי. כשהיינו ליד מכללת ספיר, זיהיתי כמה דמויות בצומת שער הנגב. בגלל שחששתי מירי דו-צדדי, ולא ידעתי מרחוק אם אלה שוטרים או מחבלים, לא פתחנו באש. המחזה בצומת היה סוריאליסטי: מלא מכוניות בוערות, עשרות מהן מפויחות, אזרחים הרוגים על הכביש. רציתי להפתיע את הדמויות שראיתי ולא להגיע ישירות מולן. ירדתי מהמכונית, המשכתי ברגל, ומתנדבי המשטרה נסעו אחריי. כשהגעתי למרחק של כ-150 מטרים מהדמויות הבנתי שאין ברירה ושאני הולך להיחשף. צעקתי 'היי', ואחד מהם פלט צעקה בערבית ופתח באש. יריתי מקבץ לכיוון שלוש הדמויות. שתיים מהן נפלו. המשכנו בקרב איתם, ואז התחלנו לספוג אש מעוד כמה כיוונים".
במהלך חילופי האש ספג תא"ל גופמן קליע בירכו השמאלית והחל לדמם. "חילצתי את עצמי לאחור, ומשם הפינוי שלי נוהל על ידי רב-סרן עומרי קזדו, שגם הוא, כמוני, פשוט קפץ מהבית בתושייה גדולה כששמע על האירוע. הוא שם לי חוסם עורקים, חילץ אותי לכיוון אשקלון, ושם העביר אותי לאמבולנס שלקח אותי לבית החולים ברזילי. הוא חזר, המשיך להילחם, נפצע גם, ועכשיו הוא שוכב כאן שני חדרים לידי".
תא"ל גופמן מסרב להגדיר את מעשהו כהירואי. "אתה לבד, אין אף אחד אחר בשטח, אתה מבין שבכל דקה שאתה מחכה עוד אזרחים נרצחים, אז אין פה שאלה", הוא מסביר, "רק אחרי שמבינים את היקף התמונה, את המחיר ששילמנו, ואת הכמות הבלתי נתפשת של מעשי הגבורה שהיו בלחימה, אפשר לקלוט מה היה שם".
גופמן עבר שלושה ניתוחים ברגלו הפצועה והוא נמצא לפני ניתוח רביעי. "נעבור את זה. כמה שבועות שיקום ואחזור לצבא", הוא משוכנע. בינתיים, תת-אלוף קובי הלר, שאמור היה להחליף אותו בקיץ כמפקד מל"י, הוקפץ להחליפו מוקדם מהמתוכנן.
את נקודת האור באסון הכבד רואה גופמן בהתנהלותם של אלה שבלמו את המשך חדירת המחבלים. "מערכת אחת קרסה' ובמקומה, כעוף החול, קמה מערכת מבוזרת של אזרחים, מפקדים, שוטרים וחיילים, שהצליחה לבלום את המחבלים ולקנות למערכת הגדולה שקרסה זמן להתאושש. כוחות קטנים, מעורבים, שהתארגנו באופן עצמאי. בלי המערכת המבוזרת הזו, המחבלים היו מגיעים עמוק יותר. עם כל הצער והכאב הנורא, יש כאן גם במה להתגאות.
"הייתה לי דילמה", מספר תא"ל גופמן, "האם לחזור אחורה, לארגן כוחות ולחזור מוכן ללחימה, או להיכנס מיד. הבנתי שבכל שנייה שהמחבלים בעיר הם רוצחים אזרחים, והחלטתי לא לחכות. ללכת קדימה"
"בבסיס שלי, במל"י, אין מפקד אחד, קצין מטה אחד, שלא קפץ, נלחם, עם סיפורים פי עשרה משמעותיים משלי. מח"ט הנח"ל, אלוף-משנה יהונתן שטיינברג ז"ל, היה בתפקידו הקודם מפקד המרכז לאימונים טקטיים במל"י. מפקד היחידה הרב-ממדית, אלוף-משנה רועי לוי ז"ל, היה בתפקידו הקודם מפקד המרכז לאימונים באש במל"י. שניהם נפלו בלחימה תוך גילויי גבורה וחירוף נפש. גם מפקדי המרכזים הנוכחיים, שהחליפו אותם, אל"מ טל אשור ואל"מ סיון בלוך, קפצו לשטח ונלחמו. כל ראשי הענפים (רע"נים) שלי במל"י הגיעו מהבית ונלחמו. האנשים במל"י הם גאווה אדירה עבורי. אני גם מקבל מאות, אם לא אלפי הודעות, לטלפון הנייד שלי, מאנשי מילואים שהתאמנו אצלנו במל"י בשנה האחרונה. הם מדברים על כך שלזה בדיוק התכוננו, למלחמה רב-זירתית. הם מלאי להט, רוח לחימה וביטחון עצמי".
תא”ל גופמן (46), נשוי ואב לשלושה ילדים, צמח בחיל השריון. הוא מכונה בצה"ל "סוס דוהר", בשל חתירתו הבלתי מתפשרת למגע ולהכרעה.
הקצין הבכיר, שעלה ארצה כילד בן 13 וחצי מבלארוס, חווה ניכור ואלימות מצד חבריו לספסל הלימודים, התמקצע באגרוף ואף דורג במקום השני בארץ למשקלו. "מאמן האגרוף שלי", סיפר בראיון למוסף יום הכיפורים של "ידיעות אחרונות" ב-2022, "גרם לי לשנן את המשפט שהפך למוטו בחיים שלי: 'כשבא איום או אתגר, אתה לא עוצם עיניים'. הוא הקפיד שלא נעצום עיניים בקרבות, כשהיריב מכה".
כמפקד חטיבת עציון הוא התמודד עם פיגועי הסכינים בטרמפיאדות ובסופרמרקטים. בתפקידו הבא, כמפקד חטיבה 7 של השריון, הוא הדהים את צמרת צה"ל: בכנס בנוכחות מאות קצינים בכירים עלה לבמה גופמן, אז אלוף-משנה, ואמר לרמטכ"ל דאז גדי איזנקוט: "אתם לא מפעילים אותנו. יש כאן דפוס מאוד בעייתי שמתפתח, ועיקרו להימנע מהפעלת כוחות היבשה". הרמטכ"ל, שעלה לנאום לאחר מכן, התרשם עמוקות מהדברים. "אני מתחבר לכל מילה", השיב, "הדרג של המג"דים והמח"טים צריך לרקוע ברגליים כדי שיפעילו אותו".
באירוע נוסף, כשלא היה שבע רצון מתפקוד צוות טנק בחטיבתו, הוא הפיץ מכתב חריף ללוחמים: "הציפייה הבסיסית מכל לוחם הינה לחתור למגע, לנוע קדימה ולהסתער באומץ לב עד כדי חירוף הנפש. אין מקום בחטיבה ללוחמים לא יוזמים, לא נועזים. אין מקום בקרבנו לפחדנות". ב-7 באוקטובר הוכיח תא"ל גופמן שנאה דורש, נאה מקיים.
פורסם לראשונה: 00:00, 18.10.23
