אל רשימת הקונספציות שהתנפצו בקול צווחה עזה בבוקר המקולל של 7 באוקטובר חייבים להוסיף את הקונספציה בדבר אי-הצורך במדינת רווחה בישראל. קונספציה שטופחה, שווקה ומומשה בהתלהבות על ידי אדם אחד, בנימין נתניהו, החל מתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה וביתר שאת מאז שימש שר אוצר בממשלת אריאל שרון.
לפי הקונספציה הזו, ישראל לא זקוקה עוד להיות מדינת רווחה כפי שנבנתה בעשורים הראשונים, מדינה "שמנה" עם מקסימום מעורבות ממשלתית בתחומים רבים כמו רווחה, חינוך, דיור ובריאות. במקום זה ניתן להסתפק במה שמכונה "מדינת שומר הלילה" - מדינה "רזה" שבה אין מקום להתערבות ממשלתית אלא במקרי כשל שוק מוחלטים (כמו הביטחון בלילה, שהרי גם האיש המוכשר והעצמאי ביותר לא יכול לשמור על עצמו בשנתו).
לאורך עשרות שנים קידם נתניהו מדיניות שהתבססה על הנחה שלפיה השוק הפרטי יודע לתת מענים טובים וזולים יותר בתחומי הרווחה, החינוך, הבריאות והדיור, בהשוואה למדינה, שהיא "מנהלת גרועה וחסרת מעוף", ולכן מוטב להעביר זאת לידי בעלי ההון "רבי הכישרון".
כל מי שעוסק בתחום החברתי יודע שאת המחיר אנחנו משלמים כבר זמן רב בהתפרקות חברתית ובהעמקת העוני, אבל מאז 7 באוקטובר זה ניכר לעיני כל: אין מספיק כוח אדם, ידע מקצועי ומשאבי הון במערכות הרווחה והבריאות לטיפול בנפגעי האירועים. הן יובשו ודוללו לגמרי. בניגוד לשאר הקונספציות שקרסו, פה לא מדובר במחדל שנבע מטעות אלא במעשה מכוון שקיבל תמיכה מבכירי האוצר, המשפט והתקשורת. רבים מהם, אגב, עשו רווח אישי ממשאבי הציבור שהועברו לידיהם במסגרת זו.
התוצאה היא שהמדינה אינה ערוכה להעניק טיפול לניצולים, והם נאלצים לקבל סיוע מיוזמות אזרחיות מרגשות של אנשים עמוסים בכוונות טובות אבל חסרי יכולת אמיתית להתמודד עם האתגרים בשטח. ביקרתי בימים האחרונים עם אנשי מקצוע נוספים בעשרות חמ"לים אזרחיים שנפתחו בדרום ובמרכז, וראיתי את היעדר המקצועיות המסוכן. אף שמבחוץ חלק מהם נראים מרשימים עם עיצוב הייטקי, מרכזי טלפנים ואזורי טיפול נעימים, מרבית המתנדבים מטפלים בפונים ללא מספיק ידע בסיסי עליהם, בלי יכולת ללמוד את צורכיהם האמיתיים בשגרה (שמהם נגזר הטיפול בחירום) ובלי כלים טיפוליים בסיסיים - בדיוק הפוך ממה שאמור לקרות כשיש מערכי ביטחון סוציאלי מסודרים, עם יכולת לתת טיפול ארוך וממושך שהוא היחיד שרלוונטי בנושאים אלה ועם מענים שנתפרים באופן פרטני לכל נזקק. מערכים כאלה יכולה רק המדינה לנהל.
פרופ' יובל אלבשןצילום: יואב דודקביץ'וכך, למשל, את העזרה הנוכחית מספקים רוב החמ"לים למי שמצליחים להגיע אליהם (לרוב מדובר במי שהוא בעצמו פונה למרכזי הסיוע) ולא לפי סדר העדיפויות הראוי האמיתי (שכולל גם אוכלוסיות פסיביות שלא פונות לקבלת עזרה), או ברמה קהילתית. בתחומי בריאות הנפש המצב חמור יותר, שכן לא ניתן להסתפק פה במענים קצרי טווח, אבל זה הדבר היחידי שאותן יוזמות מבורכות יכולות לספק.
הבדל נוסף ביחס לקונספציות האחרות שקרסו הוא שזמן התיקון ארוך הרבה יותר. לכן, ממשלת ישראל חייבת כבר עתה להקצות מאות תקנים נוספים למערכי הביטחון הסוציאלי, להעלות באופן מיידי (כן, כן גם בזמן מלחמה ולמרות הגרעון העתידי) את השכר המחפיר בהם (כבר היום רבע ממעט התקנים שקיימים אינם מאוישים בשל כך) ולהציב אנשי מקצוע בראשות המערכים שמולאו במינויים לא מקצועיים. בסוגיה הזו אין אפשרות לחכות לוועדת החקירה שתוקם בשש אחרי המלחמה. חייבים לפעול עכשיו ומיד.
- יובל אלבשן הוא פרופ' למשפטים
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
