כשהחלו האזעקות בבוקר יום השבת הנורא לפני שבועיים, חיה קופלד מקיבוץ סעד רצה עם בעלה וחמשת ילדיה לממ"ד. "הבנו שמשהו רציני קורה כי זה לא הפסיק", היא משחזרת. חיה היא העובדת הסוציאלית של יישוב שוקדה ורכזת תחום התנדבות. אף שהיא שומרת שבת, היא החליטה לפתוח את הטלפון הנייד שלה, וכך גילתה שצוות החירום של המושב שבו היא מטפלת נכנס לפעולה.
"אחרי שעתיים התקשרה אליי האחות של המושב ואמרה שהגיעו למרפאה פצועים מהמסיבה ברעים. עדיין לא ידעתי בשלב זה מה זו המסיבה הזו", היא מתארת. "היא אמרה לי שהם נסערים ומבולבלים, ונראה לה שהם צריכים לדבר עם עובדת סוציאלית".
הכותרת
כלי הסברה או שירות לטרור: הדילמה הישראלית עם אל ג'זירה
26:01
תחת אש ואזעקות בלתי פוסקות עזבה חיה את משפחתה ונסעה עם עובדת סוציאלית נוספת למושב שוקדה, שנמצא כשמונה קילומטרים משם. "בחלוף הדקות הגיעו עוד ועוד, אני חושבת שבסופו של דבר היו שם 80 צעירים מהמסיבה. רובם לא היו פצועים בגוף, אבל הם היו מאוד נסערים ומפוחדים. אנחנו עוד לא ידענו את גודל הזוועה, אבל הם חששו שהמחבלים יכולים להגיע לפה. היינו עבורם מרחב מוגן. עברנו מאחד לשני, הקשבנו להם ועשינו מעגל הרגעה יחד. קראנו פרק תהילים ועשינו תרגילי נשימות. באותו שלב לא באמת הבנתי את גודל האסון שקורה מעבר לכביש. הרגשתי שאני עכשיו בתפקיד".
בזמן שהיא סייעה לקורבנות המסיבה, בעלה, שנשאר בבית עם חמשת ילדיהם, קיבל צו 8. יממה לאחר מכן, עם שאר יישובי העוטף, הם פונו מביתם למלון בים המלח, משם היא ממשיכה לטפל ולסייע. "אני עובדת מהבוקר עד הלילה, אין כמעט הפסקות", מתארת קופלד. "מטפלת בפינויים של אנשים סיעודיים שצריכים טיפול מותאם, וכאלה שצריכים תרופות, אוכל, עזרה בהתניידות. זה לא פשוט. אני לבד עם הילדים ובמקביל מנסה לייצר להם שגרה בזמן שאנחנו תלושים מהבית שלנו, ואנחנו לא יודעים לכמה זמן".
מאות עובדות ועובדים סוציאליים התגייסו מאז המלחמה לטפל במשפחות שנפגעו בעקבותיה ולסייע להן. רבים מהם עושים זאת במקביל או נוסף לעבודה השוטפת שלהם. חלקם נאלצו להתפנות מבתיהם, והם ממשיכים לסייע בהתמודדות עם אובדן, טראומה או דאגה לקרובי משפחתם שנמצאים בחזית. אחרים ממשיכים לעבוד באזורים תחת אזעקות וטילים.
"פינו אותנו מהבית במוצאי שבת השחורה", מספרת נעמה שובל, עובדת סוציאלית ואם לשלוש בנות מקיבוץ ניר עם. "במשך שעות ארוכות ישבנו בממ"ד, ללא חשמל, כשאנחנו שומעות את קולות הירי מבחוץ. רוב הזמן לא ידענו מה קורה, ואולי טוב שכך. רק כשהחשמל והקליטה חזרו התחלנו לשמוע את סיפורי הזוועה".
נעמה ובנותיה פונו למלון בתל אביב, אבל היא ממשיכה לנסוע לחמ"ל בשדרות, משם היא שומרת על קשר עם התושבים שפונו מבתיהם. "יש קשישים עריריים שזקוקים לעזרה, משפחות מוחלשות, אנשים בלי כסף, ילדים עם צרכים מיוחדים, ובמקביל נוספו לנו המון נפגעי חרדה. עשיתי בשבוע שעבר טלפונים לכל משפחות החללים בשדרות. אנחנו בקשר איתם ומנסים לעזור בכל דרך. בנוסף, יש אוכלוסייה לא קטנה שמתעקשת להישאר בעיר או שמפחדת להתפנות, ואנחנו ממשיכים להיות איתם בקשר".
"זו סיטואציה מאוד מורכבת", היא מוסיפה. "כל יום יש לוויה ופתאום עוד שם שמתקבל, ועוד בשורה. מכל כיוון. זה מורכב לחזור לכאן, אבל העבודה היא מסביב לשעון כי זה מצב מלחמה וכולנו מגויסים, גם כאגף רווחה וגם כאנשים. כשאני כאן הבנות שלי נשארות במלון. אנחנו שמים את המשפחות שלנו בצד כדי להמשיך לסייע למשפחות בתקופת משבר מאוד גדולה".
גם הדר שומן, עובדת סוציאלית ואמא לשישה ילדים מנחל עוז, קיבוץ שספג אבידות רבות, התגייסה כדי להמשיך ולסייע בתקופה הקשה. "אני מרגישה שזה מה שמחזיק אותי", היא מספרת. "יש לי צוותים שאני אחראית עליהם, יותר מאלף תושבים ותיקים בשדות נגב, קהילות שלמות שהתפנו - כולם צריכים לקבל מענה וצריכים אותי. כך אני מרגישה מועילה".
הדר ובני משפחתה התפנו מביתם במוצאי שבת לפני שבועיים, לאחר שעות ארוכות בממ"ד, כשמחבלים יורים על ביתם והם מקבלים הודעות "הצילו" מחבריהם לקיבוץ. "בסביבות 21:00 הגיע הצבא והתבקשנו לקחת כמה פריטים ולהתפנות בחושך מוחלט. אמרו לנו שיש גופות מסביב ושהילדים לא יראו. עזבנו את הקיבוץ כשסביבנו הרס, מחזה אפוקליפטי. כל הבתים מרוססים, טנקים בשבילים של הבתים. ספגנו לא מעט אבידות".
למרות הקושי הדר חזרה לעבודתה כמרכזת תחום האזרחים הוותיקים והתחום הקהילתי בשדות נגב. "ביום ראשון שעבר, אחרי שבוע ללא שינה, חזרתי לעבוד. להתקשר לאזרחים ותיקים, לשאול לשלומם, לראות מה הצרכים שלהם, פינויים, מורכבויות של סיעודיים שצריכים טיפול ולא היה להם. יש בלי סוף צורך".
פורסם לראשונה: 00:00, 23.10.23
