ל-220 היקרים שלנו שאי שם בעזה, אני כותב למקרה שהמילים הללו ימצאו דרכן אליכם, יחדרו מבעד לגבול, מבעד לעומק אדמה, מבעד לאכזריות אויב. שבועיים וקצת עברו. שבועיים וקצת, וכל כך הרבה השתנה. זו כבר לא אותה מדינה שממנה נגררתם באכזריות, נגד רצונכם, בבוקר 7 באוקטובר. אני מסתכל עליה מהצד: היא הרבה פחות שמחה. נהייתה כזאת רגישה. בקצה העין יש לה דמעה קבועה. לוויה רודפת לוויה.
מאז שאתם לא פה נהיה קריר בערבים. לפעמים בימים. ובחוץ שמיים מדממים עם כתמי עננים שלא יורדים. מהמקום שבו אתם נמצאים אפשר לראות כוכבים? לאחרונה הם מתמעטים והולכים.
חשוב שתדעו, רובנו לא המשכנו. גם חיינו נעצרו ב-7 אוקטובר, 6:30 בבוקר. חיים שמקובעים-מקופלים על איזו ספה, או תחת כסות של איזו עשייה. אין תחביבים, אין חיוכים, רק דברים שבאמת חייבים. אוכלים פחות, נושמים פחות. הכל פחות.
אין לי ספק שגם בתוך ייסורי השבי, מענות אתכם השאלות מה קרה, איפה הייתה המדינה, איך זה שארץ היהודים, שהתגאתה בערך חיי האדם, ששלחה מטוסים לקצה העולם בעקבות נפש אחת, איפשרה. זה לא רק אתם. כולנו שקועים בכאבי אותה שאלה. לא קיבלנו עדיין תשובה. הדבר היחיד שאפשר להגיד לכם ברגע זה, זה סליחה.
ברור לכולנו, את אוזניכם מחרישות יום-לילה-ויום הפצצות צה"ל. האדמה שמעליכם או תחתיכם רועדת. אבל תקשיבו רגע. באזור הגבול שירת קרב רחוקה; מתאספים שם עשרות ומאות אלפי לוחמים. אנחנו לרגע לא שוכחים. קולות האש והשירה מבשרים שתכף אנחנו באים.
אנחנו במלחמה, שכחתי לספר. כשנלקחתם עוד לא היה ברור מה מתרחש. אבל עכשיו, אף שהיא בתחילתה, יש לה שמות אולי יותר מכל מלחמה אחרת: מלחמת 7 באוקטובר, ומלחמת הקוממיות השנייה, ומלחמת עזה, וחרבות ברזל, ומלחמת שמחה תורה. אלוהים, איזה מין שם זה למלחמה, שיש בו את המילים שמחה וגם תורה.
מאז שאתם לא פה, העם שלנו התעורר. פחות רב, פחות שונא. יותר פותח את הלב. את ישראל מציפים אנשים טובים. מתנדבים. אבל את זה, גם בלי שתהיו פה, אתם בטח יודעים. ככה זה ישראלים. שימו אותם עם הגב לקיר, והם מתגבשים לחומר החזק בטבע. הופכים בלתי מנוצחים.
ובכלל, אתם צריכים לראות את קרובי המשפחה שלכם. ליבם טובע בצער ודאגה אבל הם מתרוצצים, בשמכם זועקים. במוזיאון תל אביב הוצב שולחן עם כיסאות ריקים בשבילכם. ותמונות שלכם נתלו בקפלן, וברחבי לונדון, ובטיימס סקוור ואפילו על בניין מטה האו"ם. שכל העולם יידע. שכל העולם יידע.
ליאור בן עמייובל חןכשתחזרו יקרים שלנו, תמצאו ישראל קצת שונה. אולי לא תבינו את השפה. כזו שעונים בה אחרת על השאלה "מה שלומך?"; ו"בשורות טובות", מאחלים בסיום כל שיחה. ככה זה בארץ שבה בבוקר אחד, שבו לא באמת עלה האור, התקבלו כל כך הרבה בשורות איבה.
וגם את מנגינת הארץ אולי פחות תכירו. בימים האחרונים ברדיו משמיעים שירים כאלה שקטים. "ארצנו הקטנטונת", "יונתן סע הביתה", ו"אייכה". ואנחנו מקשיבים, מניעים שפתיים בלי מילים.
ובינתיים, כמו שעוד מרבים לאחל לאחרונה, נתחנן שתחזיקו מעמד. אתם מוכרחים להחזיק מעמד. כדי שאנחנו נחזיק מעמד. כדי שנוכל להשיב אחד לשני "הכל דבש". ולשמוע שירים שמחים. כדי שלא נסתפק ברק לנשום, כדי שהשמים מעלינו יהיו אחרים.
ליאור בן עמי הוא עיתונאי ynet ו"ידיעות אחרונות"
פורסם לראשונה: 00:00, 24.10.23
