במשך כמעט שבועיים, הדס קלדרון החזיקה את עצמה בכוח והצליחה שלא לראות את סרטון החטיפה של הבן שלה, ארז. בסרטון הזה, שכל המדינה ראתה, נראה ילד מתוק וסתור שיער בן 12, לבוש בחולצה כחולה כהה. המחבלים אוחזים בו בבתי השחי, והוא נגרר בכוח, על פניו מבט אבוד ומבולבל.
כתבות נוספות:
את הסרטון קורע הלב הזה מצאה הבת הגדולה של הדס, גאיה, בת 21. היא עשתה את זה למרות שאמא הדס ביקשה ממנה במפורש שלא תעז להיכנס לרשתות ולהיחשף לכל הזוועות שעולות שם. אבל גאיה לא הקשיבה. הצעירה הפורחת הזו, שרק עברה לגור עם בן הזוג שלה בתל־אביב והתחילה לעבוד בחנות בגדים ולדגמן מדי פעם, מצאה את עצמה פתאום יושבת לבדה, בלי שום עזרה מהמדינה, מול חומרים מרסקי נשמה בטלגרם. משתמשת בכישורי הרשת המעולים של בני הדור שלה, שעד 7 באוקטובר עוד שימשו אותה בנסיבות שמחות, כדי לחפש את אחיה הקטן ואת אחותה המתבגרת סהר, רק בת 16, שגם היא נחטפה. את סהר היא לא מצאה, אבל כן גילתה שהשטנים האלו פרצו לחשבון הטיקטוק שלה, מחקו את כולו, והשאירו שם רק הודעה קצרה ומצמררת: good bye.
את ארז היא מצאה באינסטגרם. "וישר הלכתי לאמא", היא אומרת, "ניסיתי כל כך לייפות את המציאות בשבילה, אמרתי לה שהוא נראה טוב שם". אבל הדס סירבה לצפות. "אני לא מוכנה לראות אותו ככה", אמרה בפגישה הראשונה שלנו, "לא מוכנה לראות את חוסר הישע שלו בעיניים, אוי, מתוק שלי, כמה הוא בטח פחד מהם. גם ככה, לפני שהם הגיעו, הוא תמיד פחד שהם יבואו לקחת אותו. הוא ילד רגיש, מלא חרדות. הייתי ישנה איתו כמעט כל לילה, הוא היה באימה מהחיים בעוטף עזה, באימה, לא בפחד, הוא היה מזיע ורועד, ואני הייתי מחבקת אותו ואומרת, 'ארז אל תפחד, אמא שומרת עליך'. אוי, אלוהים, איך לקחו אותו לשם, להיות בחושך, הוא צריך חיבוק שלי, הוא צריך שאני ארדים אותו בלילה. אפרוח שלי.
"וסהר שלי מדהימה, היא חזקה, אבל אני חוששת לה. היא מאוד יפה. עזבי, אסור לחשוב על זה. חייבת להמשיך להאמין. ואיזו אשמה אני מרגישה על מה שעשיתי להם. קודם כל, על שבחרתי להביא ילדים לעולם כזה, ושנית, על שגידלתי אותם בעוטף עזה. טעיתי".
בערב חמישי אזלו להדס הכוחות והיא התמוטטה על הרצפה. במשך שבועיים היא הייתה חזקה ומתפקדת, אבל באותו רגע היא הרשתה לעצמה להרגיש סוף־סוף את כאב הרחם הבלתי נסבל שלה. היא בכתה את נפשה החוצה, ואחרי זה צעקה, פשוט צרחה לשמיים את כל הזעם הזה על חוסר הוודאות, חוסר האונים, כל מה שאף אמא בעולם לא צריכה להרגיש אי פעם. בעוד היא מתפרקת לגורמים על הרצפה, נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמדו שני קציני צה"ל במדים. הדס לא הייתה צריכה שום הסברים נוספים. היא ידעה שהשניים הם נושאי הבשורה, אנשי מדור הנפגעים שבאים להודיע שבן משפחה שלך כבר איננו. רק שבמקרה של הדס, היו חמישה אהובים שאפשר היה לבשר על המוות שלהם. לא רק שני הילדים שלה, גם אמה בת ה־80 כרמלה נחטפה עם נויה, בת אחותה גלית, ילדונת בת 13 שנמצאת על הספקטרום בתפקוד גבוה. וגם עופר קלדרון, אבי ילדיה, כולם נחשבו בשלב הזה חטופים. "כשראיתי את החיילים בדלת, הלב שלי לא עמד בזה, לא עוד כאב, לא עוד זוועה. פשוט התרוממתי מהרצפה וצרחתי עליהם עם כל הכוח שנשאר לי, 'עופו מפה, לכו, תסתלקו מכאן'. הם כל כך נבהלו מהאישה המשוגעת שמגרשת אותם בצרחות, שהם סגרו את הדלת מיד ונעלמו לחדר המדרגות".
כשהקצינים נעלמו, הגיע הרגע הזה, הבלתי ניתן לתיאור, שהדס קוראת לו "בחירתה של סופי". היא שכבה על הרצפה ומצאה את עצמה מתמקחת עם אלוהים – את מי מחמשת האנשים האלו שהיא כל כך אוהבת היא מוכנה להקריב? "הלב שלי צרח שרק לא את שני הילדים שלי. רק לא את ארז וסהר, זה מה שאמרתי לאלוהים, שאני לא אעמוד בזה. גם ככה אני יודעת שהחיים שלי כבר לא יחזרו לעולם להיות מה שהיו, אני לעולם לא אהיה אותו בן אדם יותר, אבל אם ייקחו ממני את הילדים שלי? אני לעולם לא אחזור להיות שפויה. אחר כך ביקשתי מאלוהים שגם לא את נויה, שהיא ילדה קסומה כל כך. את לא מבינה איזו עבודה מופלאה אחותי גלית עשתה איתה, כמה השקעה ואהבה היא שמה בילדה הזו. בסוף אמרתי לאלוהים: 'בסדר, אני מוכנה לקבל שהם באו לבשר על אמא שלי, היא בת 80. היא זכתה ליהנות מהעולם הזה".
זו באמת הייתה הבשורה שאיתה הגיעו הקצינים. אלא שבנוסף לחדשות הנוראיות על אמה כרמלה, הם סיפרו להדס שגם אחייניתה נויה נרצחה. הדס ועדנה, החברה הכי טובה שלה שלא משה ממנה מאז השבת השחורה, ארזו מיד תיק ונסעו לים המלח, לנחם את אחותה גלית שפונתה למלון שם. "הכול מעורבב לי מאז האסון. אין יותר זמן, אין יותר תאריך. אני זזה מאולפן לאולפן ומתראיינת בלי לדעת איפה אני, בקשת, ברשת, בלי לדעת מה שם המראיין ששואל אותי שאלות. כל מה שאני יודעת זה שירדנו לים המלח כדי לחבק את גלית, אבל היו לי איתה רק כמה שעות. כזו אחות הפכתי להיות, שאין לה זמן לנחם את אחותה שאיבדה את ילדת הקסם שלה, ילדה שהיא כל כך התאמצה להביא לעולם, כי היא חד־הורית. אבל הייתי חייבת לחזור לתל־אביב, להמשיך את המאבק".
למחרת התקיימה הלוויה הכפולה של כרמלה ונויה בעין השופט. הדס ועדנה כבר היו באוטו בדרך, כשפתאום הדס קיבלה הודעה מפתיעה. הנשיא מקרון עומד להיפגש עם משפחות החטופים. לקלדרון יש גם אזרחות צרפתית, וכפי שכולנו כבר הבנו, במציאות המעוותת שאנחנו חיים בה - דרכון זר מקדם אותך בתור.
"כאזרחית צרפתייה, הפגישה עם מקרון הייתה הדבר הכי חשוב שאפשר להעלות על הדעת. אני יודעת שהוא האדם שיכול להחזיר לי את הילדים. ידעתי שאם אני לא אעשה סיבוב פרסה ואסע לפגישה, אני לא אוכל לסלוח לעצמי. ומצד שני, להפסיד את הלוויה של אמא שלי? של נויה? לא האמנתי שלא עבר יום, והנה הגיע עוד רגע בחירתה של סופי כזה. בחרתי במקרון. אני אמא, את מבינה? שנייה לפני הפגישה, שבסופו של דבר התברר לי שמתקיימת בזום, עמדתי בחוץ וצילמתי במהירות סרטון הספד, והוא יצא כל כך גרוע. לא הצלחתי להגיד שם מי הייתה אמא שלי, איזה עולם ומלואו הייתה נויה. ככה זה עכשיו, אפילו הספד לאנשים שהכי אהבתי הייתי צריכה לעשות מהר".
"כאזרחית צרפתייה, הפגישה עם מקרון הייתה הדבר הכי חשוב שאפשר להעלות על הדעת. ומצד שני, להפסיד את הלוויה של אמא שלי? בחרתי במקרון. אני אמא, את מבינה?"
והכי קורע לב, זה שהפגישה עם מקרון הוגדרה כסודית ואסרו על הדס לספר עליה. לכן, היא אפילו לא הייתה יכולה להסביר לבני המשפחה למה היא לא מגיעה ללוויה. לא רק שהיא לא הייתה יכולה לתת כבוד אחרון לאמא שלה ולנויה, את הלוויה שלהן היא העבירה כשכל המשפחה כועסת עליה ולא מבינה איפה היא. כולל הילדים הגדולים שלה, גאיה ורותם בן ה־19, שלא הבינו לאן אמא נעלמה.
"אבל זה העולם שלי עכשיו", היא אומרת, ולרגע אחד הפנים שלה כל כך שבורים שנדמה שהיא לא תחזור להיות חזקה יותר. "עולם של בחירה בין הנורא יותר לנורא פחות. בחיים לא חשבתי שיקברו את אמא שלי בלי שאהיה שם. שאפילו לא יהיה לי זמן לשבת שבעה עליה ועל נויה. הדרך היחידה שבה אני מתאבלת זה לשים חולצה שחורה ולהמשיך הלאה, להתראיין, להיות ב'דואינג' ובעשייה בלתי פוסקת בשביל ילדיי. גם אין לי שנייה אחת לשבת ולנסות לעבד את הטראומה שאני עצמי עברתי באותה שבת. לחשוב על עשרות החברים הטובים שלי שנרצחו, על הילדים שלהם שהושמדו ונטבחו. כל כולי עכשיו מטרה אחת, שאגה אחת. להחזיר את הילדים שלי ואת שאר החטופים, ושאף אחד במדינה, לא המנהיגים ולא האזרחים, לא יעז לעצום עין בלילה כל עוד הם שם".
אחרי שלושה שבועות שאני מכירה אותה, אני לא רק אוהבת את הדס מלאת הרגש, המעניינת, זו שחברות שלה אומרות שהיא 'הייתה סוערת גם בגן'. אני כבר ממש מעריצה אותה. כל שנייה וכל דקה מהזמן שלה מוקדשות לעשייה בלתי פוסקת עבור הילדים שלה. היא קמה בשש או בשבע בבוקר ויוצאת ליום של עיסוקים עד השעות הקטנות של הלילה.
את מצליחה לישון בכלל?
"לא בדיוק. אני מסתובבת בחדר שעות, כל הזמן חושבת: ארז וסהר אמורים היו להיות פה, הם צריכים להיות פה איתי. ומה עובר עליהם, מה, קשה להם, הם מתגעגעים? וככה אני מושכת עד חמש בבוקר, ואז מתעלפת. הראש פשוט צונח מעצמו. אחרי שעתיים אני פוקחת את העיניים, אומרת לעצמי, הדס, עוד יום מלחמה. לכן גם חזרתי לאכול. בארבעת הימים הראשונים לא אכלתי, רק מים־מים־מים, קפה, סיגריות. ביום הרביעי אמרתי, 'חאלס, את צריכה כוח', מכריחה את עצמי למרות שלכל יש טעם של אפר בפה. אבל קשה לי מאוד. כשעוד הייתי במלון באילת הייתי רואה בבופה את כל טוב הארץ, סלטים ולחמניות וגבינות, והייתי חושבת, איך אפשר לאכול כשאני לא יודעת מה הם אוכלים? מה הם מקבלים שם? יש להם פת לחם או מים? אלו רגשות אשמה נוראיים".
מהרגע הראשון היא הקימה לעצמה חמ"ל פרטי, לא סמכה על אף אחד מאז שהופקרה ככה. היא כן חלק מהחמ"ל האזרחי המוצלח והמושקע להשבת משפחות החטופים, אבל ביומיום מעדיפה להיאבק סולו. היא לא מפסיקה לארגן פגישות עם שגרירים, מנסחת עצומה שתשלח למזכ"ל האו"ם, מצלמת עוד סרטון, וכל הזמן מתראיינת. היא מדברת עם התקשורת הישראלית, התקשורת הזרה, הולכת לכל מי שמוכן לשמוע אותה, העיקר להישאר שם במודעות כמו שלט חוצות כואב. שהילדים היקרים שלה לא יישכחו מהציבור. היא מסוגלת לשבת ולנוח רק לשנייה אחת, לפעמים היא מסכימה לקחת סיגריה ולעשן, אולי גם לקחת ביס מסנדוויץ' פסטרמה, אבל באמצע הביס היא ישר קופצת מהכיסא, דלוקה לגמרי. יש לה רעיון חדש, היא חייבת להשיג את הטלפון של איזה בכיר שיש לו קשרים בקטאר.
ולאורך כל הזמן הזה יושבת לידה אישה עם תלתלים ג'ינג'יים ורושמת במחברת או בטלפון את הרעיון החדש שצץ, כדי להפיק אותו במהירות בשבילה. זוהי עדנה, החברה הכי טובה של הדס "עוד מימי הסיר" בקיבוץ ניר עוז. עדנה לא נשארה לגור בקיבוץ כמו הדס, אבל ברגע שהיא שמעה על האסון שפקד את חברתה לקחה את האוטו ובאה לאילת. מאז היא לא משה מצידה, הפכה את עצמה למנהלת מטה קלדרון ולעוזרת האישית שלה. היא זו שמסיעה אותה, שמה לידה בשקט כוס מים עם קש כדי שיהיה לה קל לשתות.
"כל בוקר אני קמה וישר מקשיבה למה שהאינטואיציה שלי אומרת לי", הדס אומרת, "מה צריך לעשות היום, במה כדאי להתמקד, מי יכול לעזור, ולא משנה כמה זה בלתי אפשרי שהוא יסכים לראות אותי. אני עובדת רק מהלב, אין לי שכל. מזל שעדנה פה איתי, נצמדה אליי מהיום הראשון ולא עוזבת אותי. היא זאת שחוטפת את כל הצרחות שלי ואת כל הבכי שלי. היא זאת שמזכירה לי שיש לי שני ילדים גדולים שהם לא חטופים וצריכים אותי שפויה".
היום אני כבר יודעת שלא להיבהל כשהדס באחד ממצבי הרוח המאוד מובנים שלה, אבל ההתחלה שלנו לא הייתה פשוטה. אני פוגשת אותה לראשונה במלון באילת. אבל הרבה לפני שאני פוגשת אותה, אני שומעת עליה. "נראה איך ילך עם הריאיון, היא לא במצב טוב היום בכלל", אמרה לי אז עדנה, שהציגה את עצמה כסייענית של הדס. אנחנו עולות במעלית, עדנה נראית מודאגת. אומרת ש"הבוקר היא קמה לא טוב, רוב הזמן היא חזקה, אבל כנראה הלילה היה כל כך קשה שהיא קמה מוטרפת לגמרי". אנחנו עוברות מסדרון מרופד בשטיח מלונות, מגיעות לדלת של חדר מספר 1016. קולות רמים, שאגות כמו של פנתר, אולי חיה פצועה, נשמעים מעבר לדלת, ופתאום אני פוחדת. איך ניגשים לאישה שהלב שלה נלקח בן ערובה? שעוברת את העינוי הכי שטני שנרקח במיוחד עבור אמהות?
הדלת נפתחת ואני רואה אישה יפה, שיער שחור מתולתל. היא משתדלת לחייך אליי, רואים שרידים של האישה המקסימה שהיא, אבל היא בכזו מאניה היום, שהיא צועקת במקום לדבר. "באתי לראיין אותך", אני אומרת. "איזה ריאיון?" היא צועקת, "שום דבר לא רלוונטי כרגע, כל הסיפורים שלי לא משמעותיים כרגע, כל המה קרה לי, איך קרה לי, בלה, בלה, בלה. המסר הוא הדבר היחיד שחשוב".
באותו הרגע נפתחת החדר ונכנסת דפנה, עוד חברה טובה מהקיבוץ שדואגת לה ועוטפת אותה כמו יונה רכה למרות שיש לה טרגדיה אישית משלה לנהל. האמא המבוגרת שלה, דיצה היימן בת ה־84, בעצמה חטופה. דפנה אומרת להדס שהגיעו למלון מסאז'יסטיות מתנדבות, שאולי כדאי שתרד אחר כך לעשות עיסוי לגוף המותש שלה. "לא יעזרו לי עכשיו לא מילים לא חיבוקים ולא מסאז'ים", הדס הודפת אותה, "רוצה את הילדים שלי איתי, עכשיו!" היא תופסת את הלב שלה, ואני יכולה לראות בעיניים שלי את חץ הכאב שמפלח אותה עכשיו. "אוייי, תצילו לי את הילדים", היא בוכה, "אוי לי, אין לי כבר דמעות. אני כל השבוע צורחת".
"מי שחיזק אותי בתקופה של אחרי הפרידה והסרטן היו שני הילדים המדהימים שלי, ארז וסהר. ארז הוא זה שניגב לי את הדמעות, וסהר סידרה וניקתה. הם הכוח שלי. ועכשיו הם הלכו"
בסוף היא נרגעת. למרות שהיא מסרבת לקחת משהו שיקל עליה. "כולם פה במלון מסוממים על כדורים פסיכיאטריים ותרופות הרגעה", היא אומרת, "אני לא לוקחת כלום. חייבת להישאר בפוקוס", ואז היא מספרת את הסיפור שלה. ומה שהכי מדהים, היא עושה את זה כשמתחת לחולצה שלה היא לובשת את אותה גוזייה כתומה שהיא לבשה באותו היום. הגוזייה שהצילה את חייה.
בשבת של שמחת תורה, הדס הייתה לבדה לגמרי בדירה שלה בניר עוז. היא הייתה אז מטפלת ברפואה משלימה, האמינה בדברים כמו שיאצו ועוצמת הרכות. אבל זה היה בחיים הקודמים, לפני שעוצמת הרכות הפכה לאגרוף של השטן. הבת הגדולה גאיה הייתה בתל־אביב. הבן השני, רותם, שמחלים מסרטן, היה בדירה משלו. שני הילדים הקטנים יותר, ארז וסהר, היו גם הם בקיבוץ, בדירה החדשה של אבא שלהם, שבה עבר להתגורר לאחר שהשניים נפרדו. "פעם, בחיים הישנים שלי, הפרידה הייתה הדבר הכי גרוע שקרה לי", היא אומרת.
"עברתי תקופה מאוד קשה, חברות שלי יעידו. חודשיים־שלושה אחרי זה רותם חלה בסרטן הלימפה, התחלנו בכל מיני טיפולי כימותרפיה, שזה ממש נוגד את כל מה שאני מאמינה בו, פתאום הייתי צריכה לראות את הבן שלי מקבל רעל לוורידים. אני אומרת שאלוהים החליט לבחון אותי בשנתיים האחרונות. חשבתי שנפלו עליי השמיים ביום שעופר עזב; אחרי 7 באוקטובר אני מבינה מה זה באמת שמיים שנופלים עליי. מה אני אגיד לך, קארמה איז א ביץ'".
על מה הקארמה הרעה שלך? מה כבר עשית?
"כנראה הייתי בגלגול קודם מכשפה מהוללת שעכשיו סוגרים איתי את החשבון. ואת יודעת מה נורא? שמי שחיזק אותי בתקופה של אחרי הפרידה והסרטן היו שני הילדים המדהימים שלי, ארז וסהר. ארז הוא זה שניגב לי את הדמעות, אמא למה את בוכה, אמא תהיי חזקה, וסהר סידרה וניקתה. הם הכוח שלי, הם הכוח. ועכשיו הם הלכו".
ספרי על אותו הבוקר.
"שש וחצי בבוקר, יום שבת, הילדים לא אצלי, בגלל החג לא ראיתי אותם כבר ארבעה ימים. הם כל החג עם עופר, נמצאים איתו בדירה החדשה שלו מהעבר השני של הכביש. מתחיל מטח מטורף, כמו שלא ראיתי מעולם. צבע אדום אחרי צבע אדום, משהו לא נורמלי. טוב, שטויות, יש לי חדר מוגן שהוא בעצם הקליניקה שלי לטיפולים. נכנסת לממ"ד, סוגרת את הדלת. ואז אני מקבלת הודעה. אני אחראית על הגיל השלישי בקיבוץ. שתביני, כל הקשישים שנחטפו מניר עוז, הם גם סוג של ילדים שלי. הסמס הוא מבת של אחד הוותיקים, 'הדס, יש בפייסבוק תמונה של אמא שלי מלאה בדם שמעליה עומד מחבל'. מתחילה להבין שמשהו דפוק פה. כותבת מיד לכל הוותיקים בקבוצת הווטסאפ שלנו, 'יש מחבלים, אל תצאו'. אני כמובן שולחת הודעה גם לעופר, 'יש מחבלים, תיכנסו מיד'. הוא עונה לי שהכול בסדר. מקבלת עוד הודעה, רצחו עוד משפחה, וזה בשכונה של עופר, מבינה שהם מתחילים להתקרב. אני שולחת לו הודעה, 'יש מחבל לידכם, תתכונן'. אני יודעת שיש לו אקדח. יודעת שהוא מספיק חזק וחסון להחזיק את הידית של הממ"ד. ההודעה הבאה שאני מקבלת ממנו, זה בשמונה וחצי בבוקר, 'יש לנו מחבלים בתוך הבית. קפצנו מהחלון, אנחנו מתחבאים בתוך השיחים'. אני לא אשכח איך הרגשתי. מין 'לאאאאא' כזה של מה אתה עושה. כותבת, 'תחזרו מיד לממ"ד, רק שם בטוח'. אין תשובה. כותבת לכל הילדים, 'תראו לי סימן חיים', אין תשובה. ואז הכול כבה לי. הרשת נופלת, אין יותר תקשורת עם העולם, נופל החשמל, וככה שמונה פאקינג שעות, אני בחושך בלי טלפון, בלי תקשורת, בלי מים ואוכל, בלי כלום. לבד.
7 צפייה בגלריה
''הם השמיעו ברמקולים מוזיקה לוחמנית, מפחידה כמו המוות''. מחבל בקיבוץ ניר עוז
(צילום: מתוך מצלמת אבטחה)
"ואז אני שומעת את המחבלים מתחילים להגיע אליי. ותקשיבי, אין משהו בעולם יותר מפחיד מלשמוע ערבית מתחת לחלון הזה. אנחנו קיבוץ שוחר שלום, אבל באותו הבוקר אני שומעת את הערבית והיא מקפיאה לי את הדם, 'אללה אכבר, איטבח אל־יהוד'. והם גם מביאים איתם מוזיקה ברמקולים, אלו מנגינות כאלו שכנראה אמורות לדרבן אותם כשהם רוצחים ומשמידים. טה טה טה, טה טה טה טום, מוזיקה לוחמנית כזאת עם תופים, מפחידה כמו המוות.
"הם מתקרבים עם המוזיקה שלהם והם נכנסים לי לבית. שומעת אותם מנפצים ורומסים, הם דופקים לי על החלון של הממ"ד ואני באימה. אני נעמדת, מבינה שזה לחיות או למות, יש לי ידית של ממ"ד שאני צריכה להחזיק עכשיו שעות. אני לוקחת את השידה מהקלינקה ושמה ליד הדלת, היא נמוכה מדי. אני מנסה לחסום עם הרגל ולא עוזר, היד שלי כל כך כואבת מלהחזיק. בסוף אני מורידה את החזייה שלי, ממש זו שאני לובשת עכשיו, יש פה כרית מרופדת כזאת בקאפ, אז את זה אני מלפפת סביב היד שלי כדי שלא יכאב לי להחזיק את הידית, וזה עובד. וככה שמונה שעות, אני עם החזייה מלופפת על היד שמחזיקה את ידית הממ"ד. והם הולכים וחוזרים, נכנסים לדירה שלי ומנפצים אותה, תולשים ארונות ומגירות. אני כל הזמן בפחד, וכבר הפה יבש לי. אז אני הולכת למבער שיש לי בקליניקה עם השמנים האתרים, ושותה את זה במקום מים.
"אני מנסה לחסום את דלת הממ"ד עם הרגל ולא עוזר, היד שלי כל כך כואבת מלהחזיק. בסוף אני מורידה את החזייה שלי, יש פה כרית מרופדת כזאת בקאפ, אז את זה אני מלפפת סביב היד שלי כדי שלא יכאב לי להחזיק את הידית, וזה עובד. שמונה שעות"
"שמונה שעות אני ככה, ואין משטרה ואין חיילים. בשעה השישית או השביעית אני כבר מפנימה שהפקירו אותנו, בגדו בנו, אז אני נכנסת למדיטציה. זה מה שאני עושה שעות כשהרוצחים מטר ממני. שוכבת כמו חיה בחושך לבד, במדיטציה. כל הזמן שולחת מגן דוד ואור והגנה לילדים שלי. נודרת נדרים - אני אדליק נרות שבת אם רק תציל אותנו. וכל מה שאני שומעת בחוץ זה ערבים, 'איטבח אל־יהוד' וציפורים. והם לא ממהרים, כאילו הם רוצחים בהזמנה, הם במסיבת טבח. הם אפילו התנחלו על הדשא של השכנים שלי, דיברו, עישנו סיגריה ושתו קפה. אפילו רקדו בזמן שהם רוצחים. אחר כך אני מבינה שהם לקחו קלנועיות וטרקטורים וכל מיני קלאבקרים של הקיבוץ, מעמיסים את כל החטופים ובשלווה חוזרים הביתה לעזה. ואף אחד לא מפריע להם. באיזה עולם?"
כשהצבא סוף־סוף מחלץ אותה בסביבות השעה שלוש בצהריים, הם לוקחים אותה למקום הכינוס, בית ילדים ישן. "אני ישר מסתכלת על כל האנשים שיושבים שם המומים ורואה שם רק את רותם. התחבקנו ואז הוא מתרחק ממני, 'אמא את היסטרית, את מלחיצה אותי'. הוא היה באותה סיטואציה כמוני, בממ"ד בחושך, והוא יצא משם עם זעם כזה. כי הפקירו אותו, כי נטשו אותו.
"ואז אני מסתכלת סביב ושאר הילדים שלי לא שם, גם לא אמא שלי ונויה ועופר. לאט־לאט אני מתחילה להבין. שתי אופציות. או נרצחו או נחטפו. אני הולכת ותופסת חייל, אומרת לו 'תעשה טובה, או שאתם הולכים לבית של עופר או שאני'. מעבירה איכשהו את הלילה בין כל הילדים שלא ישנים, זרוקים על הרצפה בבגדים מפויחים, בהלם גמור, ולמחרת אני שוב מכריחה את החיילים ללכת. אומרת להם משפט שקשה לי להאמין שיצא לי מהפה - 'תחפשו גופות'". ומאז היא ככה, מחפשת אותם, הפכה את עצמה למנוע חיפוש של אישה אחת.
7 צפייה בגלריה
''בשעה השישית או השביעית אני כבר מפנימה שהפקירו אותנו''. השער הפרוץ של קיבוץ ניר עוז
(צילום: EPA)
ההודעה על שחרור שתי החטופות הראשונות, יהודית ונטלי רענן, מגיעה כשאנחנו יושבות יחד במרפסת בערב שבת. הדס קמה להביא מחברת עם התוכניות למחר, ובעוד היא מסתובבת בסלון - פוש מ־ynet בטלפון שלי. שתי אזרחיות אמריקניות יצאו לחופשי. מתלבטת קצת עם עדנה אם לספר לה. במצב מורט העצבים שלה, לכי תדעי איך היא תגיב - תשמח ותראה בזה אות תקווה לבעלי אזרחויות זרות? תיקרע מבפנים שאלו לא הילדים שלה? כשהיא חוזרת אנחנו מספרות לה, והפרצוף שלה חסר הבעה לגמרי. "יופי בשבילן. אבל זה טוב או רע לי?" היא אומרת ונשמעת כאילו שהיא בכוכב אחר. שתיקה של שנייה, והיא שוב קמה לפעלתנות הרגילה שלה. חוזרת למרפסת עם ערימה של דרכונים בצבע בורדו. "מזל. ממש לא מזמן הוצאתי לנו ולילדים דרכונים צרפתיים", היא אומרת ומנופפת בחבילת המסמכים כאילו הייתה ערימה של מטבעות זהב.
עכשיו היא בתל־אביב, רצתה להיות קרובה יותר לגורמי הכוח. החוק הראשון במועדון הקרב של קלדרון הוא שאסור להפסיק להאמין. אפילו לשנייה. היא כל הזמן מריצה בראש תמונה מנטלית שהיא מכנה "תמונת הניצחון שלי": "אני עומדת כמו אלה חזקה, ופה בלב יש לי מגנט לבן וזוהר מיהלום, ואני מושכת איתו את הילדים שלי אליי, תופסת אותם אליי עם הציפורניים הארוכות שלי, כמו לביאה. זו התמונה שאני רוצה שכולם יחשבו עליה, לא על כל הדיזאסטר הזה והאימה שרצים לכולם בראש. זה התדר שאני מקפידה להיות עליו, אמונה שלמה ולא ניתנת לערעור שזה יסתיים בטוב. ואם זה לא עוזר, אני מדמיינת את כל הזקנות החמודות האלו מהקיבוץ, איך הן יושבות עם הילדים שלי ודואגות להם. באחד הראיונות, מי זוכר איפה, איזו עיתונאית שאלה אותי בחוסר רגישות, 'תגידי, מה את אומרת על זה שטוענים שמחזיקים את החטופים במחילות?' אמרתי לה, 'תקשיבי, אני לא רואה חדשות, אין לי מושג ולא מעניין אותי. יש לי תמונה אחת בראש, שהם חוזרים שלמים ובריאים'. וזה יקרה. בגלל זה אני גם לא אראה את הסרטון של ארז. מצידי שכל העולם יראה אותו, אני אראה אותו רק כשהוא יחזור אליי. הוא, והבת היפה והמתוקה והחייכנית שלי".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.10.23
