"הילדות שלי נגמרה", סמ"ר שלמה רשטניקוב אמר לפתע. זה היה הכי לא קשור בעולם. ישבנו, שעת לילה מאוחרת, במושב האחורי של טנדר עם צירים חורקים שהיטלטל לאיטו בסמטאות חברון, באחד הפטרולים האחרונים של הגדוד בעיר.
זו הייתה פגישתנו האחרונה במסגרת כתבה שהתפרסמה במוסף הזה במרץ האחרון, ליווי ארוך טווח של רובאית ג' בקו חברון. גדוד 51 של גולני עמד אז לסיים את שירותו בעיר השסועה. הציוד במוצב חרסינה כבר היה ארוז ברובו, כדי לנוע ליעד הבא. מעבר לגדר הבסיס, על גג מבנה אבן, בין דודי שמש, ישב פלסטיני עם נרגילה ומוזיקה ערבית רועשת. בחוץ עמדו שמיים חברוניים ריקים. אף ירח לא היה תלוי בהם, אבל תחתם דריכות שיא.באותו בוקר צה"ל פעל בשכם. 11 חוסלו, הכוננות עלתה, בהמשך רקטות שוגרו מעזה, ואז גם בא הפיגוע הרצחני בחווארה ופרעות הנגד שם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
שלמה, בכל אופן, חייל בודד שעלה מרוסיה, לא היה אמור להיות במשמרת הפטרול הזו אבל הצטרף בכל זאת. עברנו ליד מחסום 160, שמעברו השני התלקחה מלחמת כנופיות מקומית. ואז גבעת בית אבות, השכונה של בן גביר.
ואיפשהו, בין לבין, כשהוא מנומנם, שלמה אמר את מה שאמר, בקשר לילדות שנגמרה לו. זה היה קצת סוריאליסטי. תלוש מתפאורת הלילה צופן הפורענות.
איך נגמרה פתאום, לא הבנתי.
לפני כמה ימים, גילה אז, נולדה לו ברוסיה אחיינית. הוא סיפר על שיחת נפש שנמשכה אל השעות הקטנות, שעשה עם אחיו הגדול. ההגדרה דוד נפלה עליו בכל הכובד. "הבנתי שאני אהיה דוגמה בשבילה. אצטרך להיות יותר אחראי. וזהו, נגמרה הילדות", הוא הירהר בזמן שהמשכנו לפטרל.
קשה לדעת. אבל אולי המסקנה הזו, שנראתה מרחיקה לכת באותה שעת לילה, היא גם שגרמה לשלמה לרצות לשנות פאזה. לרצות להתמסד.
בסוכות האחרון, שבוע לפני שנפל באותו בוקר ארור של 7 באוקטובר, בזמן לחימה במוצב הסמוך לגבול עזה, הוא הגיע אל היישוב אבני חפץ שבצפון מערב השומרון, ביתם של הוריו המאמצים, לאה ואבידן סעד. ואיתו החברה ליזה, שלה התכוון להציע נישואים לאחר שישתחרר מהצבא, בעוד כחצי שנה.
"הוא אמר לי, 'אמא אחת שלי כבר נתנה את האישור לגבי החברה. רציתי שגם את תיתני את האישור שלך'", לאה נזכרת, "אמרתי לו, 'היא ממש נהדרת. נראה שאתם ממש מתאימים'. ראו כמה אהבה יש ביניהם. האמת שכבר דמיינתי את החתונה ביניהם. איך אנחנו איתו לאורך כל הדרך, עוזרים להם לתכנן, לארגן. חשבתי שזה יהיה מדהים".
זה סיפור על גולנצ'יק שנגמרה לו הילדות אי שם בסמטאות חברון, ואז נגמרו לו החיים אי שם על גבול עזה, מבלי שביניהם הספיק באמת להיות מבוגר.
זה סיפור על לוחם שנולד 2,000 קילומטר מכאן, בעיר וולגוגרד שבדרום רוסיה, ובכל זאת קשר מבחירה את גורלו עם אדמה מסוכסכת, דרך כמה מתחנותיה העקובות, מחברון ועד עזה. קשר את גורלו עד שנקבר בה. באדמת ירושלים.
וזה סיפור טרגי, אבל גם אופטימי, על שתי אמהות, זו הביולוגית, נטליה, וזו המאמצת בשבע השנים האחרונות, לאה, שהתבשרו על מותו של אותו בן. זו לצד זו עמדו מעל הגוף חסר החיים של שלמה כדי לזהות אותו. זו לצד זו הספידו אותו בהלוויה. זו לצד זו ישבו שבעה.
לאה, האם המאמצת: "היו ימים קשים ופחד גדול מאותו בוקר. שלמה בחור אחראי, לא מתאים לו להיעלם בלי לשלוח הודעה. לא ידענו אם עדיף שיהיה חטוף. ב–3:30 בלילה דפקו בדלת, בזמן ששכבתי במיטה עם מחשבות על שלמה. לא הייתי מופתעת כשבאו"
זו לצד זו הן יושבות עכשיו באוטובוס העושה דרכו מאבני חפץ אל הר הרצל בירושלים, כדי לעלות אל הקבר עם תום השבעה. תוך כדי הן חוזרות אל השתלשלות הימים האחרונים.
סמ"ר שלמה רשטניקוב ז"ל, לוחם רובאית ג' של גדוד 51, נפל באותו בוקר של הסתערות חמאס תוך כדי לחימה במוצב מו"פ דרום. לוחמי גולני שהו בגזרת כיסופים ונחל עוז ולחמו בגבורה במוצבים שעות ארוכות מול מאות מחבלים חמושים. בקרבות נפלו עשרות לוחמים. ההורים המאמצים בארץ הבינו די מהר שמשהו קרה. הקשר איתו נותק.
"ימים מאוד קשים, פחד גדול", לאה משחזרת, "מאותו בוקר היו ידיעות שרצו על גדוד 51. שלמה בחור אחראי. לא מתאים לו להיעלם בלי לפחות לשלוח הודעה. חברים אחרים כן היו בקשר. הייתה מועקה ממש גדולה. באותם ימים לא ידענו אם עדיף להיות חטוף.
"ואז, בין הימים שלישי לרביעי שאחר כך, 3:30 בלילה, דפקו אצלנו בדלת. אבידן היה במשמרת של כיתת כוננות ואני שכבתי במיטה, מחשבות על שלמה, לא הצלחתי לישון. ככה קיבלתי את הידיעה. לא הייתי מופתעת כשבאו".
כמה שעות אחר כך, בוולגוגרד, נטליה קיבלה טלפון מוזר. זו הייתה רבנית מהעיר. "היא שאלה איפה אני נמצאת, ומתי אהיה בבית", נטליה מספרת בעזרת לאה, דוברת רוסית גם היא, שמתרגמת את דבריה, "שאלתי באיזה עניין. אמרה, נגיע ונדבר. הייתי לחוצה. חיכיתי. בשמונה בערב הם הגיעו".
יממה אחר כך נטליה כבר הייתה בישראל, אחרי טיסה שקשה לדמיין איך הרגישה במהלכה. "הכי קשה היה לי בנחיתה", היא מתארת. "הייתי חייבת לקחת את עצמי בידיים, אחרת הייתי מתפרקת".
היא נחתה אל תוך זיהוי הבן, אליו נכנסה עם לאה; ואז הלוויה; ואז שבעה, אותה עשתה עם לאה באבני חפץ. ותוך כדי שתי האמהות התקרבו יותר. חיזקו האחת את השנייה, התחזקו.
בינתיים, כשהאוטובוס העושה דרכו אל בית העלמין הצבאי כבר במנהרות ירושלים, הן נזכרות ברגעים מלאי דמעות. דמעות כאב, נחמה. מהסוג שרק המורכבות של ארץ המלחמה שלנו יכולה לברוא.
למשל איך, ממש תוך כדי השבעה, הכינו מרק גדול והלכו לחלק ללוחמים. ואיך המפקד העמיד את עשרות החיילים בח' גדול מולן. "תחזרו לשלום, תבנו משפחות, תשמחו אותנו. אנחנו רואים בכם את ההמשך של שלמה", אמרה להם לאה בזמן שנתנה יד לנטליה; ואיך החיילים עשו מעגל סביב שתי האמהות; יש אפילו סרטון מהרגע הזה. "אנחנו מאמינים בני מאמינים", "אל תירא ישראל", "אנחנו אוהבים אתכן", רואים בו לוחמים משולהבים, רוקדים, שרים. היו שניגשו והבטיחו, "נילחם בשביל שלמה".
"זה היה מאוד אמוציונלי", אומרת נטליה, "נפעמתי מהרוח של החיילים, מהביטחון שלהם, שהצדק איתם".
ואז הן נזכרות בעוד רגע. ברב שביקר אצלן במהלך השבעה, ותוך כדי הפנה שאלה בלתי אפשרית לנטליה. "אם היית יודעת מראש שאת מקבלת את בנך רק ל-20 שנה, האם היית מסכימה בכל זאת?" שאל. "בטח", השיבה, "זה מסלול החיים של שלמה".
וגם לאה חושבת אותו הדבר. "מבחינתי, קיבלתי מתנה. קיבלתי פיקדון", היא אומרת, "אנחנו שמחים וגאים בשלמה. כל הזכויות הן לאמא נטליה שגידלה ילד כזה. אנחנו מודים לקדוש ברוך הוא שהיינו חלק מהתמיכה שלו".
ותכף האוטובוס יגיע להר הרצל. יש ריבוי של הלוויות ואזכרות היום, אז הן ייאלצו להמתין עוד קצת בתוכו. ובינתיים יספרו עוד סיפור.
במהלך השבעה באו לנחם אותן הוריו של רס"ן בניה ריין, שנפל במלחמת לבנון השנייה וזכה לצל"ש.
"שתדעי, אם הייתי יכולה לקחת ממך את הכאב הזה ולעבור את מה שעברתי עוד פעם, הייתי עושה את זה", אמרה חגית ריין לנטליה. "לא הייתי נותנת לך. עברת מספיק", השיבה נטליה תוך כדי בכי.
"אין מה להוסיף", מסכמת לאה, "שיח של אמהות שכולות גדולות מהחיים".
הפעם הראשונה שפגשתי את שלמה הייתה בזמן שחיכה שעות ביציאה. שעתיים קיבל על איחור למסדר, ועוד ארבע על זה שישב בשמירה. מבאס לסגור 17 יום בחברון ואז גם להיתקע בבסיס. "בשמירה היה איתי חייל שעמד, חשבתי שבסדר שאחד יישב", ניסה להסביר. תירוץ קלוש, האמת.
אלה היו ימים קרים. בשמיים היו פתיתי שלג מעורבים בגשם. מעלות בודדות, שהורגשו ברמת האצבע הקטנה ברגל. תכף עננת ערפל תשקע לאיטה על הנוף ההררי הטרשי, שביום בהיר מרחיק ראות עד תקופת האבות.
שלמה הוביל בינתיים אל חדר המגורים שלו במוצב חרסינה. שש מיטות דחוסות במצב קומותיים, מסביב קירות ריקים. "פה אני ישן", טיפס עם הרובה אל המיטה משמאל. ואז סיפר על הקליטה שלו בין הגולנצ'יקים, בתוך החספוס, מהישראלים ביותר שיש. "אני שלמה ואני מה-רוסיה", חיקה את אחד החיילים מחקה אותו. "יש גם לוחם שאני צוחק עליו כי הוא ערבי, והוא צוחק עליי שאני רוסי, מבין? גזענות מאה אחוז, בצחוק. אבל סבבה אחי. ככה נעביר את הזמן".
הוא נולד עם השם דימיטרי. למד ברוסיה בבית ספר יהודי. שמע סיפורים על ישראל, למד עברית. כשהיה בן 13 הגיעו לבית הספר מארגון נעל"ה (נוער עולה לפני הורים). "נתנו לי דפים על התוכנית", הוא נזכר. כשבא להורים, אביו אולג לא התלהב במיוחד. ובכל זאת, שנה אחר כך הוא כבר היה בישראל. מהר מאוד הבין שפה זה בית, ולתמיד. בהמשך אפילו שינה את שמו. "מהשבת הראשונה ששלמה היה אצלנו, היה חיבור טבעי. הוא פשוט ביקש לבוא שוב ושוב", לאה נזכרת.
הוא למד בכפר הנוער סיטרין ארבע שנים. שבוע לפני הגיוס קיבל תעודת זהות. ואז גולני. "אבא היה בצבא בברית-המועצות. אז הוא אמר, 'כן, תעשה, זה יהיה טוב בשבילך'. אמא אמרה, 'אני אלפיים קילומטר ממך. מה אני יכולה להגיד?'" תיאר.
"ידעתי רק שזו חטיבה מובחרת ששלמה רצה להגיע אליה", אומרת היום נטליה, שעכשיו כבר מכירה את הדגל של גולני מקרוב. אפילו מתעטפת בו. "שלמה היה אומר שכל גבר חייב לעשות צבא, והיה משכנע את החברים שזו הדרך הנעלה ביותר לתרום למדינה".
לפני כמה חודשים, ביום של פתיתי שלג מעורבים בגשם בחברון, שלמה סיפר על הביקור של אמא נטליה בישראל, אחרי תקופה ארוכה שבה לא נפגשו. "וואי, קשה", תיאר את הרגע שבו הופיעה בנתב"ג. "עשר שניות עמדתי בהלם. ואז הבאתי לה חיבוק גדול והיא התחילה לבכות"
ההורים ברוסיה ידעו אז שהוא בחברון, פחות הבינו מה זה אומר. והוא לא סיפר. לא על חסם 160, לא על בקבוקי תבערה שנזרקו שם. או על ירי הזיקוקים לעמדה. "פטיש חם, פטיש חם", הוא נזכר בהקפצה באותו אירוע, "עליתי על ציוד, דפקתי ספרינט, הם ברחו".
גם על עזה, מתברר, לא סיפר בכלל. אפילו לא הזכיר ברמז. נטליה חשבה שהוא בצפון. "כשדיברנו שלמה היה אומר, 'אני בבסיס, הכול בסדר'. לא רצה להדאיג", היא אומרת.
בחברון, באותו יום של פתיתי שלג מעורבים בגשם, שלמה סיפר על הביקור של אמא נטליה בישראל, חודשים ספורים קודם, אחרי תקופה ארוכה שבה לא נפגשו. זה לא היה לו קל. הוא נאנח. תפס את הראש. "וואי, קשה", אמר. ואז תיאר את הרגע שבו הופיעה בנתב"ג. "עשר שניות עמדתי בהלם, לא זזתי. היא הסתכלה לצדדים, לא מצאה אותי, ואז באתי והבאתי לה חיבוק, הכול. היא התחילה לבכות, לבכות כאילו, כל הדברים".
"כשטסתי אליו", נטליה נזכרת היום, "זה לא היה על מטוס, אלא על כנפיים. כל כך חיכיתי לחבק אותו. פעם אחרונה שהוא היה בבית הוא היה ילד, עדין כזה. כשדיברנו בשיחות וידיאו, הוא לא אהב לדבר עם מסך פתוח. רק עם שמע. וכשנפגשנו היה מדהים לפגוש ילד בוגר, ורציני. ומאושר".
לאה: "לקראת הפגישה ביניהם שלמה התלבט אם כדאי לבוא עם מדי צה"ל. אמרתי לו בטח, גאוות יחידה".
כבר אז, באותו ביקור ראשון, נוצר חיבור מיוחד בין שתי האמהות. "באופי אנחנו מזכירות האחת את השנייה, שתינו בקטע של יצירה ואמנות", אומרת לאה. ואז נזכרת באיזה רגע. הן ישבו, שתי האמהות, על הספה, מול ספר של יצירות בפימו. שלמה ניגש אליהן. "הוא רצה להגיד משהו", לאה מתארת, "אבל ראה אותנו שקועות וויתר. כאילו אמר, לא משנה, תמשיכו".
נטליה: "שלמה אמר, 'אמא אני הכי מאושר, יש לי שתי אמהות בעולם. את רחוקה, איתך אני יכול לדבר. ולאה פה, היא קרובה אליי'".
ואז, אחרי אותו ביקור, נטליה המריאה חזרה. "כשעזבה חזרתי לבית ריק והבנתי שנגמר החלום. הרגשתי קצת רע אבל אין זמן לדיכאון. צריך להמשיך", שלמה סיפר. ונאנח שוב.
והנה, השבוע, שנה לערך אחר כך, שוב מטוס ממריא אל דרום רוסיה ועליו שוב נטליה. אבל קודם פרידה, בארבע בבוקר, כשבחוץ עוד חשוך. וחיבוק גדול. הפעם בין שתי נשים עם בן וגורל אחד. "חיבוק של אמא לאמא כזה", תתאר אחר כך לאה, "אני פשוט אוהבת את האישה הזאת".
ונטליה, לפני ההמראה, תוסיף ש"קשה לי לעזוב, זה בלית ברירה כי אני חייבת. אני עושה את זה עם מחשבה אחת שאני חייבת לחזור הנה, לתמיד, עם כל המשפחה".
ימים מלאי תחושות קשות מאחורינו, לפנינו. ימים חסרי מילים.
בתוך זירת המדינה שהיינו, בתוך אינספור האבידות, כל אחד עולם, כל אחד גיבור שהותיר אחריו לבבות וחלומות ואהובים שבורים, אבדה לנו היכולת להתעכב מול פני אלו שהקריבו כל כך. ללמוד. להכיר תודה.
אז זה שלמה רשטניקוב ז"ל וזה הסיפור שלו. והנה עוד כמה דברים שכדאי שהעולם יידע עליו:
זו לא רק הפעם ההיא שתפסנו אותו בשעות ביציאה. הוא כל הזמן היה מאחר למסדרים ("רק להשכמה אני לא מאחר כי אני מפחד לקבל שבת על זה").
הוא לא אהב את השירות בקו חברון ("התגייסתי כדי לשמור על אנשים", אמר, "ואתה מסתכל על אנשים שצועקים עליך, ששמים עליך אלף קללות, שחושבים שאתה נגדם, זה מעצבן, אתה מבין?").
הוא הודיע מראש שירצה להיטמן באדמת ישראל.
ועוד משהו קטן. למרות שההגדרה הרשמית היא ''חייל בודד'' - שלמה לא היה בודד.
אפשר היה לראות את זה ביום קבורתו. עשרות רבות שביקשו לחלוק לו כבוד עמדו עם דגלים בצידי הדרך באבני חפץ. "אחכה לו בכל יום שיבוא", שירתם הייתה חרישית. והמונים, אלפים, רבים שלא הכירו אותו, הגיעו אחרי קריאה שנפוצה ברשתות כדי ללוות את הגולנצ'יק שנקבר בחלקה ב' 13.
בארץ ישראל, מסכם האב המאמץ אבידן, אין באמת כזה דבר חייל בודד. זה רק נקרא ככה.
ואם שלמה היה פה כדי להעיד, הוא היה מוסיף שההפך הוא הנכון, לחיילים בודדים יש לפעמים שני אבות. ובעיקר שתי אמהות.
פורסם לראשונה: 00:00, 27.10.23