העצבים הישראליים רופפים לחלוטין. כל יום הוא אתגר חדש להתמודדות – עם הזוועות, עם חוסר הוודאות ועם הדאגה הקשה לגורלם של החטופים והחטופות. בתוך המגרש הזה – של צער, דאגה, תסכול וזעם, חמאס יודע לשחק היטב. השחרור האיטי של החטופות (עד כה ארבע במספר) זו עוד שיטה לפורר אותנו מבפנים.
בגיל 85 נשלפו יוכבד ליפשיץ ובעלה עודד ממיטתם ונחטפו באכזריות למנהרות עזה. עצם העובדה הזו (והיא לא החלק הכי מזוויע במאורעות 7 באוקטובר) היא פשע מלחמה לכל דבר ועניין. שום פיתה עם מלפפון שקיבלה מהחוטפים לא תשנה זאת. יוכבד שוחררה מהשבי אחרי שבועיים וחצי, ואהובה נותר מאחור. עם החילוץ הזה ודאי מגיעה גם תחושת אשם. למה אני מכולם?
הגיבורה של הסיפור שלנו היא אישה עצמאית שעברה תופת ואין לה באמת מושג מה היקף האסון שהתרחש בזמן שהיא הייתה מתחת לאדמה. באופן חסר אחריות ואפילו אכזרי, פחות מ-12 שעות לאחר שחרורה, היא מוצגת לראווה לעיתונאים – לשיחה בשידור חי. ללא מעטפת וליווי רגשי מגונן, ללא תדרוך וליווי מקצועיים, ללא החלמה. אודרוב, למיקרופונים. והגיבורה של סיפורנו לא ענתה על הציפיות. ממש חוצפה מצידה שאחרי שבועיים וחצי במנהרות חמאס היא פשוט אמרה מה שעלה לה בראש וזה לא עבד עם דף המסרים הישראלי באופן מדויק.
הסיפור הזה מחדד באופן שובר לב שתי נקודות שקשורות זו בזו בקשר הדוק: היעדר ממשלה עם יד על ההגה והניסיון של חמאס לפורר אותנו מבפנים – בלי להתאמץ יותר מדי.
החלק הראשון ברור: עם שחרורן של יהודית ונטלי רענן, אזרחיות אמריקניות, הן קיבלו ליווי ותדרוך קפדני. עד כה שתיהן לא דיברו בהנחיית ארה"ב. יוכבד לא זכתה לחסד הזה – לא רק מטעמי מודיעין או הסברה, אלא קודם כל מטעמי אנושיות. ממשלת ישראל לא הייתה לצידה בשום רמה, ובין היתר גם לא הבינה את גודל המשמעות של חטופה שמדברת באופן חופשי אחרי זמן כל כך קצר כשאנחנו במלחמה על התודעה. שכונה נשארת שכונה – לא משנה אם זה בטיפול בשבויים, בעקורים בבתי המלון, במשפחות השכולות או בכל אספקט אחר של חיינו. לשם מה יש מינהלת חטופים אם לא בשביל לנהל אירוע כזה ברגישות ושכל?
החלק השני רגיש יותר: מאז החלו שחרורי החטופים שלא נענים לסולם הומניטרי אלא לגחמות חמאס, נולד המדרג הנורא – מי נחשב לשבוי טוב? לחטופה ראויה? אם שוחררת קודם – ודאי יש לכך סיבה נוראה. כשבנות משפחת רענן חולצו, אנשים רעי לב עם טראפיק אדיר ברשתות החברתיות הפיצו שמדובר בתומכות BDS. הם הסתמכו על סטטוס של צייצן אנטישמי ובנו תאוריה שלמה על עסקה אפלה. שתי נשים שלא פגעו באף אדם והגיעו לביקור בישראל צוירו כאויבות מבית שזכו לחסד השחרור מטעמים מפוקפקים. הוכחות? אין. האם מישהו טרח לבדוק את העובדות? ודאי שלא.
גם יוכבד, עם שחרורה, זכתה ליחס דוחה דומה, גם אם בעוצמה פחותה יותר. מאישה קשישה שכל פשעה הוא שישנה במיטתה בקיבוץ היא הפכה למי שאשמה במחדל ההסברה, למי שמעיזה ללחוץ יד לשובים שלה ולכן היא ודאי מזדהה איתם. תאוריית ה"בוגדים מבפנים", משת"פים או "כאלו שמגיע להם", שהרעילה אותנו שנים, צפה עוד הפעם, גם אם בין השורות, כלפי מי שעברו גיהינום.
הזוועה הזו היא חרפה אנושית, ישראלית ויהודית. אנחנו יודעים היום היטב שאיראן וחמאס עובדות קשה בשביל להעמיק את השסעים בחברה הישראלית, והם מגיעים לקרקע פורייה. עד לפני רגע היינו על סיפה של מלחמת אזרחים. ההתעללות באזרחי ישראל בשחרור איטי ואגבי של חטופים משחקת על כל החולאים הרעים שהיו פה קודם: במקום סולידריות, סימון אויבים מבפנים. במקום התמקדות במטרה, התקטננות פנימית אכזרית ויצירת תאוריות קונספירציה.
חן ארצי סרורPhoto: Ynet שילמנו מחיר דמים אדיר, יישובינו הוחרבו, ילדינו נשחטו, משפחות שלמות נכחדו. מלחמה עוד לפנינו. עם איזה שריון חברתי נצא למערכה הזו? איך אנחנו מסכימים לשחק לידיים של שונאינו בביקורת על האנשים שעברו תופת? וכאן שתי הנקודות מתחברות: כשיש מנהיגות מתפקדת, ברורה, שמתקשרת עם כלל אזרחיה מתוך דאגה ואחריות – גם הסולידריות גוברת. גם האמון גובר. השריון החברתי מתעצם. אבל בתוך הוואקום הנורא שאנו בתוכו – אדם לעצמו ולפחדיו האיומים.
תהא זו יוכבד היקרה שבעלה הקשיש עוד בעזה או כלל אזרחי ישראל. אין איך לנצח את המערכה הזו ללא מנהיגות שמעשיה נראים בשטח לעיני כל, ללא סולידריות ואנושיות בסיסית. שני הדברים האלו תלויים זה בזה. ואולי בגלל זה המשימה כל כך קשה.
- חן ארצי סרור היא עיתונאית "ידיעות אחרונות"
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il
פורסם לראשונה: 00:00, 25.10.23
