על הקיר בחמ"ל מפקד אוגדת עזה נכתב באותיות של קידוש לבנה: "המטרה - הגנה על יישובי מערב הנגב". שש מילים שאומרות הכול. זו תכלית קיומה של האוגדה, עמוד האש שניצב לנגד עיניהם של עשרות הקצינים והקצינות, החיילים והחיילות, הסדירים והמילואימניקים, אנשי הצבא ונציגי זרועות הביטחון האחרות, שגודשים את החדר הרוחש ככוורת של דבורים עמלניות.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
מי שמגיע מבחוץ עלול לקבל סחרחורת. אור הניאונים הבוהק; מרשמי הקרב וטבלאות הנתונים שמוקרנים מול השולחן המרכזי ומתעדכנים תדיר; מסכי הפלזמה, עמדות המחשב והטלפונים האדומים; וכמות הפלאפלים על כתפיהם של הנוכחים. אבל בסוף, בתוך כל ההייטק הזה, הדבר החשוב ביותר הוא אותו משפט בפונט מיושן: "המטרה – הגנה על יישובי מערב הנגב".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
המשפט הזה הוא תזכורת עגומה לכל מי שנמצא כאן – אלה שהיו במפקדת האוגדה בבוקר 7 באוקטובר ואלה שהצטרפו אחר כך – כי המטרה לא הושגה. כל מי שהיה אמור לספק ביטחון לתושבי העוטף, מהדרג המדיני הבכיר ביותר ועד אחרון הקצינים בגזרה, כשל בתפקידו. והמחיר הנורא של הכישלון כבר ידוע, גם אם טרם הצלחנו לעכל אותו.
עוד יסופר ויתואר ויתוחקר, אבל בחמ"ל אוגדת עזה מנסים להתמקד כרגע בהווה ובעתיד, או בעגה הצבאית - ניהול קרב ונוהל קרב. וכדי שמישהו לא יתבלבל ויחשוב בטעות שאנחנו נמצאים בעיצומו של עוד מבצע בעזה או סבב לחימה, מתנוסס על הקיר שלט מאיר עיניים נוסף: "מצב מבצעי – מלחמה".
סא"ל (מיל') שלמה בוימייסטר, נציג העורף בחמ"ל האוגדה, אינו זקוק לתזכורת הזו. על מה שהסבא החביב הזה הספיק לעשות באותה שבת נוראה, עד שהתייצב בחמ"ל האוגדה חמוש בקלצ'ניקוב שלקח ממחבל מת ומצויד בדגל חמאס שהוריד מאחת הטויוטות של המחבלים, עוד יכתבו מורשות קרב. הוא גר בבאר־שבע, קצין משטרה בדימוס, אבא לשלושה ילדים וסבא לחמישה. בתו משרתת באוגדה כרב־סרן בקבע וחתנו אלוף משנה במילואים באחת האוגדות שנמצאות כעת בגזרה. כששאלתי אותו לגילו אמר: 67 וחצי. אז לא הספקת להילחם ביום כיפור, הערתי, והוא השיב: "הייתי ביום כיפור משלי ב־7 באוקטובר".
הוא יצא מביתו לכיוון האוגדה כבר בשש וחצי בבוקר, חמוש באקדח עם שישה כדורים. "כשעברתי באופקים, ראיתי רכב אזרחי מפורק בצומת", משחזר בוימייסטר. "חשבתי שזו תאונה ואז שמעתי ירי. החניתי את הרכב בצד, ירדתי לכיוון הירי וראיתי שני שוטרים, אחד מהם במכנסיים קצרים. התחיל ירי מאוד כבד לעברנו. לפחות שלושה מחבלים. הצלחנו לדחוק אותם אחורה ואז אחד המחבלים צץ בין שתי מכוניות, ירה בנו ופגע בי במפשעה. התברר שהכדור שפגע בי ניתז לאחד השוטרים ופצע אותו קשות בברך. שמנו לו חוסם עורקים וצוות של איחוד הצלה פינה אותנו לסורוקה. בבית החולים הייתה מהומה גדולה. בזכות נועם הליכותיי והנימוסים שלי שיכנעתי את הרופאים לטפל בי מיד כדי שאגיע כמה שיותר מהר לאוגדה, וביקשתי מבת הזוג שלי להביא לי זוג מכנסיים חלופי, כי המכנסיים שלי נקרעו מהירי והתמלאו בדם. איחו לי את הפצע עם שש סיכות ויצאתי לאוגדה".
בדרכו למפקדת האוגדה במחנה רעים עבר בוימייסטר סמוך לזירת הטבח בפסטיבל נובה. "עד אותו רגע לא ידעתי בכלל על האירוע. היה שם עדיין ירי רציני. הקמנו נקודת קליטה בצומת הכניסה לקיבוץ רעים, וכשעבר כוח של יחידה מיוחדת, ביקשתי שישלחו אלינו ניצולים. הגיעו אלינו הרבה מאוד חבר'ה צעירים שהצליחו להימלט מהטבח, חלקם פצועים. העלינו אותם על רכבים אזרחיים ושלחנו אותם לתחנת הדלק בצומת אורים. אחר כך נסעתי בעצמי לצומת אורים וראיתי שהתחנה מלאה באזרחים. הבנתי שזה מסוכן, העמסתי אותם על אוטובוס ושלחתי לאופקים".
רק אז התפנה לנסוע אל מפקדת האוגדה, כשבדרך נתקל במראות קשים מנשוא. "לצד הכביש היו המון גופות. הגעתי לכאן כשהלחימה בתוך הבסיס הייתה בעיצומה, וכבר הגיע צוות תגבור של שלדג. לקחתי רובה ומחסניות מאחד המחבלים ההרוגים ואיבטחתי לבד את השער. אבל הבנתי שאני חייב להיות בחמ"ל ולסייע בניהול הקרב האוגדתי".
כשדעכה מעט האש עשה את דרכו למכלול החמ"לים, שהיה נעול מחשש שהמחבלים ינסו לפרוץ אליו. "בדרך לאוגדה אספתי מידע ונתונים שהיו חשובים למודיעין. הכניסו אותי פנימה, שאלתי איפה אבי (מפקד האוגדה תא"ל אבי רוזנפלד) ואמרו לי שהוא בחמ"ל המפקד. ניגשתי אליו והוא אמר לי, 'לך לשולחן המרכזי ותעזור בניהול הלחימה'. מאותו רגע ועד יום ראשון בבוקר תיפקדתי כמנהל הלחימה. מתחתיי היה צוות שכלל את קמב"ץ האוגדה, שתי קצינות חמ"ל, ארבע סמב"ציות ועוד ארבע קצינות, כולל נציגת דובר צה"ל באוגדה. קצינת המודיעין בשולחן המרכזי, שקישרה בינינו לבין מכלול המודיעין, עוד הייתה לבושה בפיג'מה אדומה".
כיוון שהכול קרה בשבת, במפקדת האוגדה נותר צוות מצומצם בלבד. על פי הנהלים בימי שגרה, בכל שבת נשאר כאן קצין בכיר שמפקד על גזרת האוגדה. באופן מקרי לחלוטין, ב־7 באוקטובר היה זה מפקד האוגדה עצמו. קצין המבצעים של האוגדה, רס"ן חנן מור, סגר שבת כתורן האג"ם, וכך גם בשאר אגפי האוגדה.
מור, 35, נשוי ואב לשלושה, תושב לשם שבשומרון, גדל בחטיבת כפיר, והגיע לאוגדה אחרי שהיה סמג"ד בגולני. במסגרת תפקידו הוא אחראי, בין היתר, על תפעול חמ"ל האוגדה. "בשש וחצי בבוקר היה צבע אדום והתחילו נפילות בבסיס", הוא משחזר. "התקשרתי למאו"ג (מפקד האוגדה), למרות שלא היה יותר מדי מה לעדכן אותו, ותוך כדי רצתי למיגונית שליד מגורי הקצינים. התחלתי לקבל דיווחים מהחמ"ל על רחפנים שחוצים את הגדר, בקאים (מצנחים ממונעים) וכדומה. עידכנתי את הפיקוד ורצתי לחמ"ל כשמסביב לא מפסיקות הנפילות. פתחנו את חמ"ל המפקד והתחלנו לאסוף נתונים".
מתי הבנתם את גודל האירוע?
מור: "מהר מאוד הצלחנו לגבש תמונת מצב, למרות שהיא לא הייתה מלאה. רוב הדיווחים שקיבלנו היו מהיישובים, כי כוחות הבט"ש של האוגדה היו עסוקים בלחימה קשה. המשימה שלנו הייתה לנסות ולהביא כמה שיותר כוחות ליישובים ולהפעיל את חיל האוויר בצורה הכי אפקטיבית שאפשר. אמרתי לקצינת העורף ולעוד קצין לשבת על הדיווחים מהיישובים ולנסות להבין איפה האירוע הכי מורכב, כדי שנדע לאן לשלוח את הכוחות הראשונים שמגיעים לגזרה. התחילו לזרום לכאן המון־המון כוחות. למשל, התקשרה מישהי מסיירת מטכ"ל ואמרתי לה לאן לשלוח את הצוותים. במקביל ניסינו לחבר לאירוע כמה שיותר מסק"רים (מסוקי קרב) וזיק (כלי טיס חמוש בלתי מאויש). הבנו שבתוך היישובים מאוד מורכב להפעיל את האש, אז אמרתי לקצין האג"ם התורן של מרכז האש: 'בוא נביא כמה שיותר כוחות ליישובים, ואת מה שיש לנו מבחינת אש - מסק"רים, זיק וכדומה - ניקח לפרצות בגדר, כי שם אנחנו יכולים להפעיל אש בצורה יותר יעילה".
ואם כל זה לא מספיק, בשלב מסוים נכנס לחמ"ל קצין הגששים האוגדתי ודיווח שיש לחימה מול מחבלים בש"ג של מחנה רעים. "אמרתי לו: 'תאסוף את כל מי שיש לו נשק, מעכשיו המשימה שלך היא להגן על הבסיס'. אני הייתי החמוש היחיד בחמ"ל ורציתי לצאת איתו, אבל המאו"ג סימן לי שהוא צריך אותי כאן. נתתי את הנשק שלי למג"ד הקשר, סא"ל סהר מחלוף. הוא יצא החוצה להילחם במחבלים - ונהרג".
בתור לוחם ומפקד קרבי, סמג"ד לשעבר בגולני, זה בטח היה מתסכל עבורך להישאר בחמ"ל כשבחוץ מתחולל קרב עם מחבלים וזקוקים לכל לוחם.
"זה באמת היה מתסכל. כל השירות שלי הייתי לוחם ולא איש מטה, והאינסטינקט שלי היה לקחת נשק ולצאת. אבל בדיעבד אני חושב שהתרומה שלי בלבנות תמונת מצב אוגדתית, להכווין את האש ולשלוח כוחות ליישובים הייתה גדולה יותר מאשר עוד קנה בשטח".
סגן א', עוזר קצין ביטחון המידע (קב"מ) האוגדתי, לא היה אמור להיות חלק מהריאיון. הוא הוצמד אלינו, כנהוג בכתבות כאלה, כדי לוודא שלא נחשף מידע מסווג. אבל אז התברר שבשבת בבוקר השתתף הקצין הצעיר ונטול הניסיון הקרבי, בוגר טירונות רובאי 02, בלחימה עיקשת מול המחבלים שניסו לכבוש את בסיס האוגדה.
"באותו סוף שבוע הייתי קצין תורן של הבסיס, שאחראי על האבטחה ועל כיתת הכוננות", הוא משחזר. "התעוררתי בשש וחצי בבוקר מהצבע האדום ונכנסתי למיגונית. הצבע האדום נמשך 40 דקות ואז יצאתי עם כיתת הכוננות לסרוק את הבסיס כדי לוודא שאין נפגעים מהנפילות ושכל השומרים בסדר. השומר בש"ג היה במיגונית וביקשתי ממנו להצטרף אליי. הלכנו לכיוון השער ושם פגשנו את קצין הגששים וכמה מאנשיו. הוא הזהיר אותנו שיש בחוץ מחבלים ואמר לנו לתפוס מחסות ולהתחיל לירות. התחיל קרב יריות כשאנחנו בתוך הבסיס, מאחורי חומות, והמחבלים בחוץ, מול הש"ג. הם זרקו את האופנועים והטנדרים בחנייה בחוץ והתחילו להתקדם לש"ג תוך ירי מנשק קל, אר־פי־ג'י, רימונים. ממש ככה".
כמה אנשים הייתם?
"כוח די קטן, מינימום של אבטחה באוגדה. חוץ מהגששים עצמם, שהם לוחמים, כיתת הכוננות הייתה מורכבת מאנשי מפקדה. היו איתי הקצין משא"ן (משאבי אנוש) וסגן הרב. כל מי שהיה לו נשק לקח אותו בשתי ידיים ונלחמנו תוך כדי טלפונים לחמ"ל שיקפיצו עוד כוחות. לא ידעתי באותם רגעים שזהה המצב בכל הגזרה ואין יותר מדי כוחות שיבואו לעזור לנו. בינתיים אנחנו רואים את המחבלים מתפצלים ימינה ושמאלה מחוץ למחנה והבנו שהם מתכוונים לפרוץ את הגדר ולהיכנס פנימה משני כיוונים. אז גם הכוח שלנו התפצל, חלק הלכו לכיוון חטיבה דרומית וחלק לחטיבה צפונית. נשארנו בש"ג ארבעה אנשים: אני, אודי הקצין משא"ן ושני גששים. פתאום אני מקבל טלפון מחבר שנמצא בבית ומספר לי על שלושה חברים שלו שנמצאים בבסיס, בשירותים של מגורי הבנים ואחד מהם פצוע. כנראה יש שם מחבלים והם זקוקים לעזרה. אלה היו חיילים מהחפ"ק. לוחמים".
ואז אתה מבין שהמחבלים כבר בתוך הבסיס.
סגן א': "כן. החלטנו קצין המשא"ן ואני להתחיל להתקדם לכיוון המגורים כדי לסייע לחיילים הנצורים. התחלנו לדלג מחומה לחומה, עשינו איגוף קטן, וכשהגענו למגורים ראינו מחבל הרוג ואת אחד מאנשי החפ"ק שגם הוא נהרג. כיוון שהייתה לי רק מחסנית אחת לקחתי שתי מחסניות מהחיילים שהיו שם. פתאום אנחנו שומעים מחוץ למגורים צעקות בערבית וירי. בינינו לבין המחבלים הפרידה גדר עם פתח קטן. נשכבנו ליד הפתח וירינו עליהם. הם השיבו אש, אז תפסנו מחסה לשתי דקות. היו שם בסביבות חמישה־שישה מחבלים, וזו רק זירה אחת. החלטנו להגיע ללשכה של חטיבה צפונית ולעלות לקומה השנייה כדי שנוכל לראות מלמעלה מה קורה, אבל כשהגענו לבניין הבנתי שהמחבלים נמצאים בפנים. רצנו לבניין של מפקד האוגדה, עלינו ללשכה שלו והתבצרנו עד שהגיעו כוחות של שלדג".
חנן: "בהתחלה הגיע צוות אחד של שלדג, אבל כבר היו בבסיס כמה עשרות מחבלים, והחבר'ה משלדג לא הצליחו להכריע את הלחימה. ואז הקצו לנו צוות נוסף מהיחידה. אני רציתי לשלוח אותו לאחד היישובים, כי המשימה הראשונה שלנו היא לדאוג לתושבים. קצין האג"ם של האוגדה, שהגיע מהבית ופתח בינתיים חמ"ל חלופי במחנה אורים, החליט לשלוח אותם לכאן. ב־13:40 הגיע הצוות השני, ובאזור ארבע אחר הצהריים הסתיימה פה הלחימה. בדיעבד, אני חושב שההחלטה של קצין האג"ם הייתה נכונה. אתמול ישבתי עם קצין הלוגיסטיקה האוגדתי והוא אמר לי: 'אתה מבין שהיינו רגע מלהיות כמו נחל עוז?'".
בנחל עוז, כידוע, ביצעו המחבלים מסע הרג וחטיפות, והצליחו לפרוץ לחמ"ל.
אחת הקצינות, שהייתה בחמ"ל האוגדה באותן שעות, מתארת את התחושה: "כבר ידענו מה קרה במקומות אחרים שהמחבלים השתלטו עליהם, והיו רגעים שחשבתי, ביני לבין עצמי, מה אני אעשה אם הם יצלחו לפרוץ לחמ"ל. אני בטוחה שכל אחד כאן חשב על זה. מצד שני, ראינו את האנשים שנלחמו בחוץ ונכנסו מדי פעם לחמ"ל כדי לעדכן אותנו מה קורה, והיה לנו ברור שהם יילחמו עד טיפת הדם האחרונה כדי להגן על חמ"ל האוגדה".
למרות הכול, מדגיש הקמב"ץ, "חמ"ל האוגדה המשיך לתפקד כל משך הלחימה".
זו לא הייתה התחושה של מי שישב בבית באותו יום, ובעיקר של התושבים שהיו נצורים בממ"דים והתחננו לעזרה. וגם אחרי זה נשמעו טענות שמיפקדת האוגדה לא תיפקדה, שהקשר עם החמ"ל נותק ושאיש לא ניהל את המערכה.
חנן: "אני יכול להגיד לך שהחמ"ל תיפקד מצוין, למרות שהייתה לחימה בתוך האוגדה ושמענו היטב את הירי. נעלנו את החמ"ל והמשכנו לעבוד. לא היה שום שלב שהחמ"ל עצר לרגע או הפסיק לתפקד. אני לא זוכר אפילו רגע אחד של אובדן שליטה. זה לא הפתיע אותי, כי אני מכיר את הסמב"ציות ואת הקצינות. הבעיה המרכזית הייתה שלא היו לנו הרבה כוחות בשטח, ולכן התעסקנו בעיקר בלקלוט כוחות מבחוץ ולכוון אותם ליישובים. וזה לקח זמן. הנה", הוא מראה לי את הטלפון שלו, "יש פה טבלת מעקב של כל הכוחות ששלחנו ליישובים".
ישבתם עם סלולרים בחמ"ל?
חנן: "בהתחלה לא, אבל אחרי שהבנו שרוב הדיווחים מגיעים מהיישובים ומאזרחים בשטח, הבנו שזו הדרך שלנו לתקשר והכנסנו טלפונים. קיבלנו המון דיווחים ממישהו שהיה בממ"ד באיזה יישוב ושלח מיקום או חבר'ה מהמסיבה שכתבו: 'אנחנו מתחבאים מתחת לרכב פה', 'אנחנו מתחבאים מתחת לשיח', ושלחנו אליהם כוחות".
גם שלמה בוימייסטר משוכנע שהאוגדה תיפקדה היטב. "מפקד האוגדה היה בחמ"ל, התעדכן בתמונת המצב, נתן הנחיות וניהלנו את הלחימה. קיבלנו הרבה מידע גם מהתקשורת, ודוברת האוגדה, דורין, העבירה לנו מידעים יקרי ערך. הצלבנו אותם ופעלנו על פי סדרי עדיפויות. מפקד האוגדה ידע עד כמה המצב חמור, אבל קיבל החלטות בקור רוח".
זו הפעם הראשונה שמאפשרים לעיתונאי לבקר בחמ"ל האוגדה מאז תחילת הלחימה, אבל בשבילי זו ממש לא הפעם הראשונה. במשך 17 שנה הייתי קצין מילואים באג"ם האוגדה, עוד כשישבה בגוש קטיף לפני ההתנתקות. כשהוקם מחנה רעים עבור מפקדת האוגדה, נבנה במרכזו מכלול החמ"לים, מבצר בטון ממוגן היטב. ישבתי כאן במבצע צוק איתן, ואני זוכר היטב את הרגע שבו הודיעה תצפיתנית בחטיבה הדרומית כי היא מזהה מחבלים יוצאים ממנהרה. כמה שניות אחר כך ראינו על מסך הפלזמה בשידור חי כיצד הם יוצאים בזה אחר מפתח המנהרה, סמוך לקיבוץ סופה: אחד, שניים, שלושה, ארבעה... 12 מחבלים בסך הכול.
זה היה בלתי נתפס באותם רגעים. איש לא דמיין שיבוא היום ויחדרו לישראל לא 12 מחבלים - אלא 2,000. איש לא העלה בדעתו את מעשי הזוועה שהם יבצעו. איש לא חשב על כמעט 1,500 נרצחים ונופלים ועל יותר מ־200 חטופים. ועדות החקירה עוד יבדקו את תפקוד האוגדה ואת התנהלותם של קציניה הבכירים באותה יממה הרת גורל, וטוב שיבדקו. אבל שבועיים אחרי, כשאני רואה את האנשים העייפים וטרוטי העיניים בחמ"ל, בהם רס"ן (מיל') עמיר ורס"ן (מיל') ישי, ששירתו איתי שנים במילואים - אני לא יכול שלא לחוש כלפיהם הערכה. לא בטוח שאני עצמי הייתי עומד בעומס הנפשי והמנטלי של ניהול לחימה באוגדה שספגה מכה כה קשה.
חמ"ל המפקד הוא רק חלק - אומנם מרכזי - ממכלול החמ"לים של האוגדה. בסיור שערכה לי דוברת האוגדה ביקרנו, בין היתר, במרכז האש, שאחראי על הפעלת מטוסי הקרב, הזיקים, המסוקים, החימוש המונחה המדויק ואמצעים נוספים. הוא דומה בגודלו לחמ"ל המפקד וגם כאן יושבים עשרות קצינים וחיילים.
מפקד מרכז האש, אל"מ (מיל') י', שירת בתפקידים בכירים בחיל התותחנים, וכיום הוא מורה לאזרחות, מחנך ורכז שכבה בבית ספר תיכון במודיעין. "ביום שבת בבוקר הגענו במהירות למפקדת פיקוד הדרום בבאר־שבע ופתחנו שם תא תקיפה אוגדתי במקביל לתורני השבת שניהלו את מרכז האש ברעים. הפעלנו הכול: זיקים, מסק"רים, מטוסי קרב. מהר מאוד הכלים סיימו את התחמושת והיו צריכים להתחמש מחדש".
מי שראה את נחילי האדם חוצים את הפרצות בגדר שאל את עצמו איפה חיל האוויר.
"היו לנו תוכניות מוכנות לאירוע כזה, והכול עבד לפי התוכנית", אומר אל"מ י'. "פשוט התוכניות לא דיברו על כמות כזו של מחבלים, של יישובים ושל פרצות בגדר. במצב כזה אתה נאלץ לטפטף טיפות בכל מקום. הבנו מהר מאוד שבתוך היישובים אנחנו לא יכולים להפעיל את חיל האוויר, כי קשה לדעת מי כוחותינו ומי אויב. אז מיקדנו את האש סביב גדר המערכת, מחוץ ליישובים. כל מה שיכול היה לירות - ירה. המשימה שלנו הייתה למנוע גל שני של פשיטות לתוך ישראל, ואם אכן תוכנן גל כזה – הצלחנו לעצור אותו. יש הרבה מחבלים שהצלחנו לעצור על הגדר, וגם יש כאלה שלא הצלחנו".
זה לא מתסכל?
"זה מאוד מתסכל, אבל אתה עובד באוטומט".
חנן: "כמות הגופות של מחבלים שאנחנו מוצאים עכשיו על הגדר היא גדולה מאוד, וזה מחזק את מה שאמר מפקד מרכז האש. ההחלטה לשלוח את המסק"רים והזיקים לגדר כדי למנוע כניסה של מאות מחבלים נוספים הוכיחה את עצמה".
על אחת הדלתות במכלול החמ"לים תלוי שלט: "מכלול עבודת קודש". התא הזה, שהוקם עם פרוץ המלחמה, מרכז את המלאכה הקשה מכל: איתור גופות האזרחים והחיילים שנותרו בשטח. מפקד המכלול, סא"ל במילואים שגם יזם את הקמתו, יוצא מהחדר ופוסע במסדרון. מספיק לראות את העיניים הכבויות שלו כדי להבין לאילו זוועות נחשף בשבועיים האחרונים.
"זו בפירוש עבודת קודש", אומר סא"ל בוימייסטר, "האוגדה משקיעה מאמצים אדירים, כולל מאמצים מבצעיים מעבר לגדר תוך סיכון חיי אדם, כדי להביא את כולם לקבר ישראל. טיפלנו במאות איתורים, ואנחנו עומדים עכשיו על עשרות בודדות של נעדרים".
חנן: "מאמץ הסריקה ואיתור הגופות מתנהל במקביל ללחימה. אלה שני מאמצים שכל אחד מהם מורכב בפני עצמו, והשילוב שלהם מורכב עוד יותר. זה מאמץ מנטלי לא פשוט ללכת ולאסוף כל כך הרבה חללים".
איתור הגופות מתבצע גם בעזרת צילומי אוויר. "אנחנו מתעסקים בזה עד בלי די, ברמה האישית, ברמה השמית, למצוא את כל האנשים שאנחנו חייבים להם, לדעת מה נמצא בצד השני ומה נמצא בשטחנו", מסביר אל"מ י'.
רס"ן חנן מור: "כמות הגופות של מחבלים שאנחנו מוצאים עכשיו על הגדר היא גדולה מאוד, וזה מחזק את מה שאמר מפקד מרכז האש. ההחלטה לשלוח את המסק"רים והזיקים לגדר כדי למנוע כניסה של מאות מחבלים נוספים הוכיחה את עצמה"
על אחת הדלתות במכלול החמ"לים תלוי שלט: "חמ"ל נחל עוז זה הבית". הדלת מקושטת בציורי ילדים ובמכתבי עידוד. לכאן הועבר חמ"ל התצפיות בנחל עוז שרוב החיילות שאיישו אותו נרצחו או נפלו בשבי, והוא מוחזק כרגע על ידי חברותיהן שהיו בבית באותה שבת וחייהן ניצלו, לצד תצפיתניות במילואים.
50 מטר מהחמ"ל, זירת קרב. כאן, באולם הספורט המפואר ובחדר הכושר המדוגם, התבצרו עשרות מחבלים. במשך שעות הם ניהלו חילופי אש מול לוחמי שלדג, וסימני הלחימה ניכרים היטב: הזכוכיות כולן מרוסקות, קירות חדר הכושר מנוקבים מכדורים, והמכשירים מכוסים אבק. הקרב הגיע לקיצו כאשר מסוק קרב ירה טיל לתוך האולם, שבו שהו המחבלים שנותרו בחיים. רק בימים האחרונים החלו לפנות את ההרס. תידרש עוד עבודה רבה כדי להשיב את המצב לקדמותו.
אבל אולם הספורט הוא הדבר האחרון שמטריד כרגע את קציני אוגדת עזה. בעודם פועלים לייצב את קו ההגנה ולמנוע חדירות נוספות, מתכוננת האוגדה לשלב הבא של המבצע. בצוק איתן הייתה אוגדת עזה חלק מהתמרון בתוך עזה, אך הפעם היא תישאר על הגדר.
"התפקיד שלנו, לצד המשך ההגנה על היישובים, הוא לאפשר את התמרון", מסביר רס"ן מור. "אנחנו נסייע לכל מי שייכנס פנימה, אם יוחלט להיכנס פנימה ומתי שיוחלט, לעשות את זה בצורה החלקה והמאובטחת ביותר. אנחנו אוגדת הבית, ולאפשר לכוחות אחרים להיכנס לרצועה זו משימה מורכבת בפני עצמה".
מרכז האש של אוגדת עזה עובד בשבועיים האחרונים מסביב לשעון. "אנחנו תוקפים בשטחם בצורה משמעותית", אומר אל"מ י'. "יש מקומות שהודענו לאוכלוסייה: כאן אתם לא יכולים להיות. וכל מי שמסתובב במרחב הגדר, דינו מוות".
מה חלוקת העבודה ביניהם לבין הפיקוד והמטכ"ל מבחינת תקיפות?
"קודם כל, יש חלוקה גיאוגרפית של קרבה לגדר. דבר שני, הפיקוד והמטכ"ל עוסקים בהנהגה, בסיכול של מפקדים בכירים ודברים נוספים. לאנשים שאני תוקף אין שם. מבחינתי, כל חמאסניק הוא מטרה".
ואתם תמשיכו בתקיפות גם בשלב התמרון הקרקעי?
"אנחנו נמשיך עם זה עד הסוף".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.10.23
