"מאז שהקמנו את מרחבי הנשימה של עלם עבור נוער שפונה ברחבי הארץ, אנו נתקלים בתגובות רבות", אומרת גאיה ניר, מנהלת המיזם של עלם, שמדווחת על עלייה של למעלה מ-50% בפניות נוער. "חלקם שואלים שאלות שמעידות על ניסיון לעשות סדר בחוויה, או בניסיון למצוא הגיון למה הם ניצלו ואחרים לא. רבים שאיבדו חברים, משפחה וחברי קהילה, מוצפים כעת מהתיעודים שיש ברשתות וצופים בהם פעם אחרי פעם. התנהגויות שמאפיינות אובדן מתחילות לצוץ, אנחנו מבחינים בהתנהגויות סיכוניות".
חשוב להבין שרבים מבני ובנות נוער שפונו מהעוטף איבדו את ביתם, וחלקם איבדו גם חברים ומשפחה. לזוועות שאליהן הם נחשפו נוספות הזוועות שהם רואים ברשתות חברתיות.
טלי ארז, מנכ"לית עמותת עלם, מתריעה כי המצב חמור ביותר: "נוער העוטף כולו הפך ברגע מנורמטיבי לנוער בסיכון". היא קוראת לממשלה לפעול במהרה: "המדינה חייבת להבין שהניתוק של הנוער מכניס אותם לסיכון אדיר".
"אין לי פינה שלי"
ש', בת 14, סיפרה על הטראומה האישית שלה, וההתמודדויות איתה עד היום: "הייתי שם. אתם יודעים מה זה שם. לא רוצה לחזור לשם. עכשיו אנחנו במרכז הארץ בחדר במלון. כולם. במהלך היום אני מנסה להיות בחוץ כמה שאפשר. לא יכולה להיות בחדר מלון עם כולם. אין לי פרטיות, אין לי כלום. לא יכולה לבכות מולם כי אז כולנו נשברים. אני גם כבר לא יכולה לריב איתם".
"בחוץ יש המון אנשים שאני לא מכירה. באו לעזור. נמאס לי שכולם מנסים לחבק ושואלים מה אני צריכה. נמאס שכולם עם מבט עצוב אליי".
"אני רוצה שיעירו אותי מהסיוט הזה. אני מסתובבת כאן ובאזור והכול נראה במתח. כאילו מחכים שמשהו יקרה. ואז אני חוזרת למלון, ואין לי את החדר שלי. אין לי את הפינה שלי. אני לא יכולה לטרוק את הדלת בפנים כשאני מתעצבנת, אז אני מתכסה עם השמיכה מעל הראש. ואז כל חוזר. מה שהיה שם. מה שראיתי".
"קשה לי כאן. אני רוצה את החדר שלי, רוצה חברות. רוצה לישון יותר משעה רצוף. עובר עליי משהו שלא הכרתי ולא רציתי להכיר".
"מה בטוח במקום הזה?"
א', בן 15, התרגל כבר למציאות העגומה של ירי טילים לאזור ביתו - אך לשבת השחורה שום דבר לא הכין אותו: "אנחנו רגילים לזה. רגילים לאזעקות ובומים, אבל ככה זה בחיים לא היה. מחבלים יורים עלינו, בבתים שלנו. חטופים. בסיוטים הכי גדולים שלנו לא האמנו שדבר כזה יכול לקרות".
"הודעות בוואטסאפ כל היום. שמענו על חברים שנרצחו בבית ליד ולא יכולנו לעזור להם. ואז התחילו לרוץ הסרטונים. באינסטגרם, בטיקטוק. אי-אפשר לפתוח אותו בלי לראות סרטון".
"אנחנו במרכז עכשיו, במקום בטוח. אבל מה בדיוק בטוח בזה? יש פה שחקנים, זמרים, פעילויות ומה לא. זה עוזר לי להפסיק קצת לחשוב על הקיבוץ ועל מה שראיתי. אז היום עובר בסדר, אבל בערב הכי קשה. בערב אני מתחיל לחשוב. נמאס לי להיות בחדר הזה ולחשוב".
"מי שבא מבחוץ לעזור שואל אותי מה שלומי. ומה אני אגיד להם? שבא לי לעשות דברים נורמליים, שאנשים נורמליים עושים? אני רוצה דאגות נורמליות. סיוון מעלם סיפרה על החתול שלה, הוא חולה והיא דואגת לו. יש לי חתול. עד עכשיו לא היה לי את האומץ להגיד את זה, שגם אני דואג לחתול שלי. ואז התחלנו לדבר. וממש הייתי צריך את זה. אנחנו צריכים שפשוט יהיה שם מישהו שיבין".
פורסם לראשונה: 00:00, 27.10.23
